ביקורת ספרותית על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4 מאת סוזן קולינס
ספר מעולה

---

***בלדה לנחשים וציפורי שיר***
[פריקוול לטרילוגיית "משחקי הרעב"!]

אמ;לק: כן או לא? ספר פילוסופי גאוני. יתאים במיוחד למי שקרא ואהב את "חרמש". יתאים גם למי שאהב את משחקי הרעב...אבל מהסיבות הנכונות (כלומר, הסיבות שלי! אני תמיד צודקת אם עדיין לא שמתם לב)
#מושלם

תקציר מגב הספר:
לפני שהנערה הלוהטת הציתה את אש המהפכה (ולפני שנעשינו מודעים לעד כמה שהכינוי הזה נשמע כמו שם גרוע של חשפנית גרועה – למה לעזאזל לא "הנערה הבוערת" למשל?),לפני שהעורבני החקיין הפך לסמל שלה, קוריאולנוס (מישהו מסוגל בכלל לבטא את השם הזה? אני קראתי לו "קורנליוס" לאורך כל הספר) סנואו הצעיר החל את דרכו לשלטון.סנואו בן השמונה-עשרה (הו, תודה לאל, לא מצופה ממני לאיית "קוריאולנוס" שוב) נבחר לשמש כמדריך בסבב העשירי של משחקי הרעב (כן, למרות שהוא מהקפיטול ומעולם לא שיחק בהם בעצמו. באותה תקופה המדריכים נבחרו מבין סטודנטים מצטיינים באקדמיה יוקרתית בקפיטול). זמנים קשים עוברים על משפחתו, ועתידה, כמו עתידו שלו, תלויים בכוחו להערים על יריביו ולהוביל את המיועדת שלו לנצחון.
אך הסיכויים אינם לטובתו (הא! קלטתם את הרפרנס הזה קלטתם? הו כמה מחוכם...ממש לא) – המיועדת שהוא קיבל היא נערה יתומה ממחוז 12, ועכשיו גורלו תלוי בגורלה, לטוב או לרע, לניצחון או למפלה.
בלב הזירה, המאבק הוא לחיים ולמוות. אבל מאבק קשה מתרחש גם בליבו של סנואו (לא להקיא חתול לא להקיא) שנכסף את המיועדת האבודה שלו (אל תקיאי נו בדיוק אכלת קורנפלקס לא חבל?) האם יבחר לשחק לפי הכללים או שייסחף אחר תשוקתו (לא. להקיא) ואחרי השאיפה לשרוד בכל מחיר?
ועכשיו התקציר חולק איתנו משום מה רגע של היסטוריה:
הספר הראשון בטרילוגיית משחקי הרעב ראה אור ב-2008 (מזמן!) ומאז הפכה הסדרה לתופעה בינלאומית. ספריה תורגמו ל-54 שפות, הופיעו במשך חמש שנים רצופות ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס (אמרתי לכם! אמרתי שעל כריכת כל ספר שיצא אי פעם בארץ כתוב שהוא רב-מכר של הניו-יורק טיימס. אמרתי או לא אמרתי?!) והפכו לסרטים מצליחים בכיכובה של ג'ניפר לורנס (ובעלה של מיילי סיירוס/אח של ת'ור).
המהפכה של קטניס, גיבורת הסדרה, לא רק הרעישה את מדינת פאנם, אלא העצימה דור שלם של מתבגרים (וואט) ושינתה את תרבות הנוער במאה ה-21 (וואאאאאט? טוב שלא אמרו "ומצאה חיסון לקורונה"). עכשיו חוזרת סוזן קולינס אל העולם האפל של פאנם ואל דמותו הצעירה של הנשיא סנואו, כדי לפענח את שורשי הרוע של בני האדם ואת המניעים שמתווים את דרכם (והנה השורה הבודדת והיחידה מהתקציר שהיא גם נכונה).

ומה אני חשבתי:
ניגשתי לספר הזה בציפיה גדולה ובחששות איומים.
מצד אחד, זה פריקוול של משחקי הרעב, והטרילוגיה המקורית היתה כל-כך מושלמת וגאונית שאם היא היתה עושה קקי, הוא עדיין היה יוצא טוב יותר מחצי מהספרים בעולם.
מצד שני...מה אם זה באמת יהיה קקי? כאילו...סיפורו של הבאד גאי? כזה נדוש + את מי זה מעניין בכלל? וגם, קשה להאמין שלספר עם שם כל-כך מטומטם יהיה תוכן מטומטם פחות. במיוחד לאור התקציר, שאם לשפוט לפיו בקלות אפשר היה לחשוב שזה הולך להיות סיפור התאהבותו של סנואו הצעיר, טהור הלב והאידיאליסט במועמדת יפהפיה ואמיצה ממחוז 12 שתזכיר באופן מעוות את קטניס, עד שמותה האכזר והבלתי-נמנע יקפיא לנצח ליבו הרך ויהפוך אותו לדיקטטור חסר הנשמה שכולנו מכירים, ואיכשהו זה אמור לגרום לכולנו לרחם עליו.
טוב, אז לתקציר אין מושג על מה הוא מדבר.
זה *ממש* לא סיפור על איך סנואו הפך למי שהוא – בין השאר כי סנואו, כמו רובנו, תמיד היה מי שהוא (ואף פעם, אגב, לא היה מפלצת צמאת דם שנהנית הנאה חולנית מלצפות בילדים הורגים אלו את אלו במשחקי הרעב, בעודה מכרסמת עצמות גורי כלבלבים במקום פופקורן. הוא היה (ונשאר, עד סופו המר) שאפתן, קצת יהיר, קצת פחות רגשן מאחרים ויותר נוטה לפעולה לוגית ואסטרטגית, אבל גם בו היה מוסר. הוא מעולם לא *נהנה* לעשות את מה שחייב היה להיעשות לדעתו), כי בניגוד למה שספרי באד-גאי גרועים רבים מספרים לכם, אנשים לא באמת משתנים, לפחות לא בכזאת קיצוניות – זה סיפור על איך פאנם הפכה למה שהיא.
כי תכל'ס, אף אחד מעולם לא שאל את עצמו איך סנואו נהיה סנואו, אבל רבים מאיתנו (או לפחות אני) שאלו את עצמם, למה דוקא משחקי הרעב? מדוע זו הדרך הטובה ביותר לשלוט במחוזות? למה בכלל *צריך* לשלוט במחוזות? ניצחתם. המחוזות חיים בעוני ודיכוי, ובמקרה שבין מחשבה למחשבה על איך להשיג את הפיתה הבאה (pun-intended!) כדי לשרוד עד מחר הם יצליחו לחשוב גם על מרד, בכל מחוז מוצבים גדודים של אוכפי שקט שיסיימו אותו עוד לפני שיתחיל. אז למה?
הספר הזה ממשיך לדון ולפתח את הנושאים שהטרילוגיה המקורית (ובעיקר הספר השלישי) – העלתה: מלחמה. המפלצתיות שבה, הצורך שבה, הדברים שיש לעשות כדי לסיים אותה והדרכים לשמור על שלום ושלטון יציב שימנע אנרכיה לאחריה. הטבע האנושי – האם יש באמת דבר כזה? האם יצר לב האדם באמת רע מנעוריו והסדר בעולם הוא זה שמונע ממנו להשמיד הכל, או אולי כל אחד נולד צח וזך כמו פתית שלג, והרוע בעולם הוא זה שמקלקל אותו? האם הטבע שלנו הוא להילחם ולהרוס, או לשקם ולבנות? ומה שומר עלינו מ"נסיגה" לטבע הזה – עד כמה גדולה הדחיפה שצריך לתת לאדם כדי שישכח את מה שלמד ואת מה שהוא מאמין בו ויחזור למקום של אינסטינקטים?
והפעם, כל זאת מנקודת מבט אחרת: קרובה יותר לסיום המלחמה הראשונה ולהמצאתם של משחקי הרעב, ומעיני דמות מהקפיטול, ששונה מקטניס כשוני פיתה (שוב pun-intended, ולא אכפת לי שזה לא מצחיק אתכם) מגביניה – וזה דוקא היה ממש טוב! כי כאילו, קטניס היתה כל-כך גיבורת YA קלאסית: ילדותית, חסרת אחריות וחסרת יכולת לראות את התמונה הגדולה, שעושה דברים אימפוסיבלי מטופשים בשם האהבה, ההורמונים והעקרונות האימפוסיבלי מטופשים שלה, ובואו נודה בזה, אנחנו מתייייים על YA אבל פשוט שונאים את הגיבורים המטופשים שלו. כאן הבחור המטופש היה דוקא דמות משנית, והגיבור היה חכם והגיוני, שאולי עשה כמה טעויות בגלל הורמונים וחוסר נסיון, אבל תמיד למד מהן. זאת היתה הקלה לקרוא ספר עם גיבור שאתה לא במצב של constant face palm בגללו: הפאלם על הפייס תמיד חסם לי את שדה הראיה והפריע לי לקרוא.
כל זה הוצג דרך מן שיעור ארוך בהמשכים של סנואו עם אחת המורות שלו באקדמיה, שמתמרנת אותו לתוך הרפתקאות שונות ומשונות (דרך עדינה לומר "זורקת אותו למלא סיטואציות שכמעט מסתיימות במוות בייסורים", אבל היי בהוגוורטס זה נחשב לחלק סטנדרטי מתכנית הלימודים) כדי שיסיק מהן מסקנות שיענו על "שאלת המחקר" שלה: "תתחיל מזה. מהכאוס. בלי שליטה, בלי חוק, בלי ממשל. כמו להיות בזירה. להיכן מתקדמים משם? באיזו מן הסכמה יש צורך כדי לחיות בשלום? איזו אמנה חברתית נדרשת לשם הישרדות?"
כל-כאאאך אהבתי את זה!
מה נסגר, חתול? אתם ודאי חושבים עכשיו. מי מת והפך אותך למבקר המתנשא של כתב העת לפוצים חובבי ספרות יפה? "הו איזה יופי, ספר פילוסופי". מה הדבר הבא שתמליצי לנו עליו, החומר לבגרות בספרות?
אבל נו, זאת בדיוק הסיבה שהשוויתי את הספר הזה ל"חרמש"! העלילה היתה מותחת להדהים, עם משחקי רעב שלמים (אבל לא רק!) ומלא אקשן וטוויסטים, לא פחות מבטרילוגיה המקורית או בכל ספר אהוב אחר. לחובבי הרומנטיקה (מי אתם ולמה אתם עוקבים אחריי?) אפילו היה את הקטע המצער הזה של להתאהב-במיועדת-ממחוז-12 שהתקציר הזכיר, כולל ה"היא לא כמו כולם" הידוע לשמצה (אז בסדר, תודה לאל לוסי-גריי *באמת* היתה שונה מהמיועדים האחרים וחשוב עוד יותר, לא הזכירה בכלל את קטניס. אבל, כאילו, זה ביטוי כל-כך דבילי. זה שאתה שונה מאנשים נורמטיביים לא אומר שאתה שונה *מכולם*. אתה יכול להיות היפסטר שהוא בדיוק כמו כל שאר ההיפסטרים. לוסי-גריי היא הזמרת היחידה שסנואו מכיר. איך הוא יודע שהיא לא בדיוק כמו שאר הזמרות?) למרבה המזל, סנואו היה מספיק חכם כדי להבין מהר יחסית שקראש טינאייג'רי זה לא אותו דבר כמו אהבה, ושכשהפנטזיות שלך צונחות לתוך החיים האמיתיים אתה מבין שחוץ מזה ששניכם נורא יפים ונורא הורמונליים בעצם אין לכם שום דבר במשותף – אז זה לא היה כזההה נורא.
אתם *יכולים* לאהוב את הספר רק בגלל הדברים האלה, יש כאן מספיק חומר שיצדיק סגידה אינסופית. אתם פשוט לא *חייבים*, כי יש גם הרבה, הרבההה מעבר.
מה לא אהבתי בספר? (חוץ מהשם המגוחך שלו?) תופתעו לשמוע שזה היה דוקא הקישור שלו לטרילוגיית "משחקי הרעב" המקורית. כאילו, הספר לגמרי לא הרגיש כאילו הסופרת סתם הפעילה את מסחטת המותג והכסף לעוד סיבוב – זה הרגיש כאילו באמת היה לה עוד מה להגיד, עוד איך להרחיב את הרעיון שהיא רק התחילה להעלות בספר השלישי. אבל הרפרנסים המאולצים לטרילוגיה המקורית, לעומת זאת, לגמרי הסריחו משאריות של מיץ-מזומנים: עזבו את הדברים הגדולים, כמו זה שסנואו ממש לא היה חייב להיות סנואו והסיפור היה עובד נהדר עם כל נער שאפתן אחר מהקפיטול, ולוסי-גריי ממש לא היתה חייבת להיות ממחוז 12 (כאילו, היא חלק מלהקה נודדת שנתקעה שם במקרה! היא בעצמה מודה שהיא לא באמת שייכת לשום מחוז!) והיה הרבה יותר כיף לקרוא על מחוז חדש במקום להיתקע שוב במקום שהוא בייסיקלי ערימות של פחם ושעמום. אלה היו הרפרנסים הקטנים שבאמת חרפנו אותי: אנשים שיוצאים לטיול בטבע ופתאום באים בקטע הכי מאולץ שיש עם "היי בואו נקטוף פקעות קטניס!" או איך שהשירים מהטרילוגיה המקורית נאנסו על העלילה האומללה. השיר של עץ התליה עוד איכשהו השתלב שם באופן סביר יחסית, אבל מה הקטע של לשוטט ביער עם ילדה קטנה ופתאום להגיד לה "היי אולי תנמנמי קצת על כר העשב הרך הזה?" והיא כזה, "רק אם תשירי לי את שיר הערש המיוחד שלי!" ובום, שיר הערש של קטניס, הו כמה חלק ומחוכם מצידך סופרת בכלל לא ראינו את זה בא? וכמה פעמים הופיע בספר המשפט "הסיכויים לטובתי/אינם לטובתי/מי יתן שהסיכויים יהיו תמיד לטובתך?" יותר פעמים מאשר סימני פיסוק.
על כל הדברים האלה שקלתי ברצינות לתת לספר הזה מושלמינוס, אבל לא, הוא פשוט חכם מדי, וזה יהיה קטנוני וילדותי מדי מצידי. אז כן. בקיצור. תקראו. כי #מושלם.

נ.ב
מעריצים דמיוניים כותבים לחתול: חתול, האם אפשר לקרוא את הספר גם אם לא קראתי את משחקי הרעב?
חתול עונה: מי לעזאזל לא קרא את משחקי הרעב?! אתם יודעים שהספרים האלה יצאו עכשיו יחד עם הפריקוול בכריכה חדשה ומכוערת, כן? זו הזדמנות נפלאה להשלים את הפער העצום הזה בהשכלתכם הספרותית. אבל אם אתם *מתעקשים* שלא לקרוא את הטרילוגיה ששינתה את תרבות הנוער במאה ה-21/מצאה חיסון לקורונה/שקרכלשהו של תקצירים, אתם כנראה עדיין יכולים לקרוא את הספר הזה...אם אתם ממש, ממש, ממאאאש טובים בלקלוט עולמות בדיוניים שאתם לא מקבלים עליהם שום הסברים. כי מבחינת קשרים עלילתיים, אין שום קשר ושום ספוילר, אבל גם מצפים מכם להכיר היטב את העולם, על פוליטיקתו ומורכבויותיו, והעולם של משחקי הרעב מורכב יחסית – ובלי להכיר אותו כמו שצריך תחמיצו את הדבר הכי כיפי בספר, שהוא כל הדיון הפילוסופי שהוזכר לעיל על מלחמה ושיטות ממשל.
אז לשיקולכם.

[ביקורת זו התפרסמה לראשונה בדף הפייסבוק שלי "שיממון מוסיף המון" (משם כל ההאשטגים). מוזמנים לעקוב:
https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314/ ]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4