ביקורת ספרותית על החשבון הפולני - עימות עם זיכרון - קו אדום # מאת מירי פז
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 11 במרץ, 2019
ע"י כרמליטה


החשבון הפולני - עימות עם זיכרון

את הספר הזה קניתי לפני כ-10 שנים, סמוך ליציאתו לאור. מאז ראיתי אותו בספרייתי אין ספור פעמים. ידעתי שהוא אמור להיות מעניין, ובכל זאת מעולם לא הרגשתי דחיפות לקרוא אותו.
ייתכן והסיבה נעוצה בהתרשמותי דאז, מאמצעי התקשורת בלבד, שבשנים אלו התחילו היחסים בין פולנים לבין יהודים ללבלב. התקיימה בפולין התעוררות בהתעניינות ביהדות, הוקם המוזיאון היהודי בוורשה ובקרקוב נערך מדי שנה פסטיבל יהודי שבשנים אלו קיבל תנופה רבה.
חקיקת החוק הפולני החדש לפני שנה וכל מה שבא בעקבותיו היוו סתירה וגם סטירה להתרשמותי זו, והם ששלחו אותי סוף סוף לקרוא את הספר. אכן, קראתי את הספר כבר לפני שנה וגם מרבית הסקירה נכתבה אז. עכשיו עשיתי רק השלמות מעטות.

הספר הינו אסופה של 13 מאמרים שהתפרסמו בפולין בעיתונות הכתובה משלהי המאה ה20 עד אמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית. הם משקפים את ניסיונם של קומץ אינטלקטואלים ועיתונאים פולנים להישיר פנים להיסטוריה, להכיר ולהתמודד עם היחס והמעשים האנטישמיים של הפולנים כלפי היהודים לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה.
המאמרים, למרות תוכנם הכבד, אינם קשים לקריאה. הם מציגים בפנינו זוויות שונות ולעיתים גם עמדות מנוגדות בהתמודדות הפולנים עם עברם . הם עוסקים בשאלות כגון מהי מידת השתתפותם של הפולנים ברצח היהודים במלחמת העולם השנייה ומהי מידת אחריותם לאסונם של היהודים בפולין בזמן השואה?. האם יש ליחס לעם הפולני או לקבוצות בו אחריות קולקטיבית למעשים אלו, או רק אחריות אישית או מקומית? תוך כדי כך נידונים גם מקורות האנטישמיות בפולין, אופייה לפני המלחמה ומופעיה וגילוייה הנוראים במהלך המלחמה ואחריה.

הנה כמה מהטיעונים וטיעוני הנגד העולים מן המאמרים וכן נקודות שנראו בעיני חשובות. אציין גם שמאד אהבתי את שמות המאמרים. בכשרון רב הם מתמצתים בשלוש-ארבע מילים את הרעיון המרכזי של כל אחד מהם.

אפתח בתדיאוש מאזובייצקי . בשנות ה-60 הוא היה עיתונאי ואינטלקטואל קתולי ובהמשך פעיל בתנועת סולידריות. ב1989 עם נפול המשטר הקומוניסטי נבחר כראש הממשלה. מאמרו "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים", פורסם לראשונה ב-1960 ושוב ב-1998 באנגלית, תוך שהוא מציין שלטעמו דבריו עומדים במבחן הזמן.
בראשית המאמר מביא מאזובייצקי מדברי לודוויק הירשפלד: "הטרגדיה של היהודים לא נובעת משנאת האנטישמיים כלפיהם, אלא ממה שאנשים עדינים וטובים אומרים עליהם: " אדם הגון, למרות העובדה שהוא יהודי".
בסיום המאמר הוא כותב:
"מבחינה מוסרית, ההתנגדות לאנטישמיות ומניעתה הן מלחמה למען כבוד האדם. אבל איזה אדם? במבט מבחוץ נראה שיהודי או פולני ממוצא יהודי הם המושפלים, אך לאמיתו של דבר, מי שנחות הוא זה שנכנע לאנטישמיות ומעז להשתמש בטיעוניה הנפסדים בעיצומה של המאה ה-20. לפיכך המאבק באנטישמיות אינו זכות ואף לא מחווה של חמלה אנשית. זהו מאבק לא על כבודם של היהודים בלבד, אלא על כבודנו שלנו" (עמ' 76).


מאמרו של יאן בלונסקי מ-1987 נקרא "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו" (1987).
מאמר זה, שפורסם בשבועון קתולי היה הראשון ששבר את קשר השתיקה המתמשך בנושא הכל-כך נפיץ של יחסי פולנים-יהודים.
בלונסקי קרא לפולנים ראשית כל לזכור ולהתבונן בעצמם כפי שהיו באמת. אך כפי שמשתמע משם המאמר, הוא אינו מאשים אותם עצמם בשותפות לרצח. חטאם הוא בכך שהסתפקו בצפייה ביהודים ובסבלם הנורא , עמדו מן הצד ונותרו אדישים (ובמקרים מסוימים גם שמחים לאיד) לגורל היהודים. בסיום המאמר הוא כותב:
צריך להודות שהאנטישמיות בפולין נעשתה ארסית וקטלנית במיוחד במאה ה-20.
האם האנטישמיות הובילה לשותפות ברצח עם? לא. כשקוראים את מה שנכתב על היהודים לפני המלחמה, כשמגלים את עוצמת השנאה בחברה הפולנית, אפשר לתהות לא אחת, כיצד למילים לא היה ביטוי גם במעשים. אבל באותם ימים המילים לא לוו במעשים (או רק לעתים רחוקות). אלוהים עצר בעדנו..." ( עמ' 43.
יחד עם זאת הוא אינו פוטר את הפולנים מאחריות מוסרית. הוא מבדיל בין שותפות במעשה לבין אחריות משותפת. "נטילת אחריות על פשע אין פירושה שהיינו שותפים בביצוע הפשע; אנו נושאים באחריות על כך שעמדנו מנגד ולא התאמצנו די הצורך כדי להתנגד לפשע. .. רצח עם היה, ללא ספק, קשה לביצוע אילו נתקלו הרוצחים בהתנגדות ממשית. במילים אחרות, חברה נאורה ומוסרית יותר לא היתה מגיבה בשוויון נפש לרצח עם שהתבצע לנגד עיניה". ( עמ' 42).

בעוד בלונסקי טען כי הפולנים רק עמדו מן הצד, כתב מיכאל צ'יחי בסוף 1993 כי המחתרת האנטי נאצית " ארמייה קראיובה" רצחה יהודים. דבריו עוררו מהומה גדולה. הוא ומערכת העיתון נאלצו להתנצל, למרות העדויות הרבות שהביא במאמרו.

הויכוח האם הפולנים רצחו יהודים געש והתלהט מאד אחרי שההיסטוריון יאן תומאש גרוס פרסם בשנת 2000 את ספרו "שכנים" ובו גילויים מזעזעים על טבח היהודים בידוובנה והסביבה ע"י הפולנים . הטבח בידוובנה עצמו היה ידוע אך יוחס כל השנים לגרמנים. גרוס טען שהפולנים עצמם ביצעו את הרצח, מרצונם החופשי ללא מעורבות גרמנית.

מידת האשמה וגיזרת האחריות הם נושאי שני המאמרים הבאים שהינם תגובות לספרו של גרוס (שוב, כדאי לשים לב לשמותיהם).
האנתרופולוגית יואנה טוקרסקה-באקיר פרסמה בתחילת 2001 את מאמרה "אובססיה של אי-אשמה". "אינני יכולה להימנע מן ההשערה, שגרוס לא היה כותב את "שכנים" אלמלא עבד מחוץ לפולין. ..מקרוב, ובמיוחד מבפנים, פשוט לא רואים דברים מסוימים. מקרוב לא רואים את האובססיה הפולנית: אי אשמה. מקרוב לא רואים כיצד שיגיון אי-האשמה חולש על כללי הוויכוח הציבורי והפרטים המקובלים בפולין. ויותר מכל לא רואים את הסירוב האומלל להתבוננות עצמית מעמיקה הגלוי לעיני כול, רק לא לעינינו". (עמ' 80).
היא גם מאשימה את ההיסטוריונים בחטא של הזנחה והתמהמהות, וכך העדים האחרונים למלחמה ולשואה ייקחו עמם אל הקבר את כל מה שאפשר לספר על סחטנות והלשנה, על "כוסות מים שפולנים מכרו ליהודים אשר נדחסו ברכבות המוות תמורת מטבעות זהב" ועל רצח יהודים ע"י פולנים בזמן המלחמה ובסופה כאשר חזרו לבתיהם.
בקטע אחר היא שואלת "האם ייתכן שרפאל מאלצ'בסקי (הצייר והסופר) צדק באומרו, שאנטישמיות פולנית היא פסיכוזה המונית? הפולנים מגיבים כמו פציינטים פרטיים הלוקים בפסיכוזה: בריחה מן הבעיה, הכחשה תקיפה של עצם קיומה, ואכזריות כלפי עצמם אחרי ההכרה במחלה". בהמשך טוענת באטור כי הויכוח הפולני, הציבורי והפרטי, על אנטישמיות, כולל הוויכוח על ידוובנה נגועים בכל התסמינים הללו.

העיתונאי יאצק ז'קובסקי פרסם ב-2000, זמן קצר אחרי הופעת הספר מאמר , בשם "לכל שכן יש שם".
מחד הוא מודה כי הרצח הוא מזעזע. מאידך הוא מתקומם נגד הכתיבה המכלילה של גרוס כפי שמיוצגת במשפטים הבאים מתוך ספרו של גרוס "1600 יהודי ידוובנה נרצחו לא בידי נאצים ולא בידי נ.ק.וו.ד... אלא בידי החברה" ו- "....אולי כאן חבוי חלק נכבד מן התשובה לשאלה המטרידה את דעת הקהל הפולנית: מדוע היהודים רוחשים לפולנים טינה כה ממושכת, עמוקה אף יותר, כך נדמה מטינתם לגרמנים – ההוגים, היוזמים והמוצאים לפועל הראשיים של רצח העם..".
ז'קובסקי רואה בשפה המכלילה - "החברה", "היהודים" - שפה של אסון, שבה אין אפשרות של מעשה פשע ועוול של יחידים ולא למעשי חסד של יחידים. בהקשר זה הוא מזכיר את אמירתו של ניטשה "אין זה ראוי לאהוב או לשנוא עמים". אהבה , שנאה וגם טינה מתמשכת אפשר לרחוש רק לאדם מסוים, לא לעמים, שאותם גם לא ראוי לשפוט. אחרי אסונות המאה ה-20 נדמה שרבים מאיתנו מבינים כי בעולם היצרים הכללות גורפות הן מסוכנות... (עמ' 96).

הסוציולוג אירניוש קשמינסקי מפריך במאמרו "אולימפיאדת הסבל (מ-2004-2006) את התחושה שכתבתי עליה בתחילת הסקירה, בדבר ניצני לבלוב ביחסי יהודים-פולנים בתחילת האלף החדש. בניגוד לציפיות, בין השנים 1992-2002 גדל שיעורה של האנטישמיות בפולין ב-10%. את ריבוי העמדות האנטישמיות בפולין מייחס קשמינסקי לעמדה מתגוננת ומחאתית של הפולנים שנאחזים באתוס הסבל והגבורה הפולנים בזמן הכיבוש הנאצי. הם חשים שהסבל הפולני בתקופה זו ואחריה נשכח לגמרי בדעת הקהל העולמית. השואה היהודית השתלטה בלעדית על הזכרון ההיסטורי של התקופה, ודחקה ממנו את סבל הפולנים. ואם לא די בכך, הרי זיכרון השואה כרוך גם בחשיפות התנהגותם של הפולנים בתקופת הכיבוש הנאצי והעלאת האשמות כנגדם. ב-2002 הפולנים ציינו שהיהודים והפולנים סבלו באותה מידה בתקופת המלחמה. ב-1992 – אפילו פולנים אנטישמים ציינו שהיהודים סבלו יותר בתקופת המלחמה. יש כאן תחרות לאומית מצד הפולנים איזה עם סבל יותר.

המאמר הסוגר את הספר הוא מאמרו של ההיסטוריון יז'י דליצקי "איך מתמודדים על זה? (2001) .
הוא מדבר על האובססיה האנטישמית הפולנית, וטוען כי איש לא חש בטוח לנוכח טרור הכיבוש הגרמני. "אך כבר בתחילת הכיבוש הסתבר שישנם מדורים רבים בגיהינום ההוא, ואלו שהשתייכו למדור הנורא פחות לא ראו סיבה לוותר על נטיות שהיו מושרשות בהם זמן רב כלפי הנרדפים מן המדור הנורא מכל" (עמ' 216) . בין היתר הוא מזכיר שכאשר עלה גטו ורשה באש "נשמעו ברחובות ורשה, בחשמליות, בחנויות ובבתי הספר קולות צחוק והקלה למראה החזיון הבלתי רגיל. תגובות אלו זכו ללגיטימציה בחלק ניכר של עיתוני ועלוני המחתרת הרבים."
הוא מדבר על אלפי חסידי העולם שהצילו חיים וגם על אותם אלפים והרבה יותר שהסגירו יהודים, ושואל מי ראוי להתגאות במעשיהם של המצילים אחרי כל השנים הללו. כיצד יסתכם החשבון הלאומי – גבורה או שפלות, רחמים או חוסר חמלה? שניהם נחשבים בחשבון הלאומי ואי אפשר להפריד ביניהם. אך הפולנים מעדיפים לשכוח את ההשפלות וחוסר הרחמים. לטענתו גם בזמן הנוכחי חיידק האנטישמיות מזהם את הדור הצעיר שאין לו ידע על הנושא, אך נגרר אחרי סיסמאות. "ראוי לפחות שנאפשר לדור הצעיר לדעת את האמת. הגיע הזמן שנקרא לדברים בשמם" .מבחינתו הגיע הזמן שהפולנים יכירו בכך שלצד מעשים אציליים, "היתה גם תרבות שהתירה ביצוע פשעים כאלה, סייעה להצדיק אותם והניחה להם לעבור בשתיקה. אנו נישא באחריות על מה שאנחנו עושים עם העבר שלנו, כיצד אנו מאזנים בין התהילה והחרפה, כיצד נספר אותו לעצמו ואילו מסקנות נוציא" (עמ' 219)
את מאמרו הוא מסכם במילים אלו:
"לא החשבון שלנו, הפולנים עם עצמנו ועם ההיסטוריה שלנו, מזין את טענותיהם של היהודים כלפינו ואת הסטראוטיפים שלהם עלינו. להיפך. אם יש מה שמזין את האשמותיהם הרי זו הכחשה עיקשת של כל אשמה פולנית, והתחמקות מההכרה בפרקים הלא נעימים של המורשת שלנו..ככלות הכל אין זה חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ; חשוב הוא שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו. רק כך נוכל להשתחרר מפחדים ומתסביכים."

נגעתי כאן רק בחלק מן המאמרים, אך חשוב לציין שהקריאה בספר בכללותו היא חוויה מעשירה ומאתגרת, אם כי לא תמיד קלה.
המאמרים מעניינים וחשובים מכל היבט. ראשית בשל הנושא הטעון לשמו כונסו - יחסי פולנים-יהודים.
חשוב לא פחות הוא ההדהוד החזק של המשמעויות המוסריות והמסרים האוניברסליים העולים מהם. אלו אקטואליים ממש בעצם ימינו אלה בכל הקשור ליחסים בין עמים וקבוצות.

לצערי, הספר לא נמכר יותר. כל מי שמתעניין בנושא שינסה להשיגו בספריות.

24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
כרמליטה (אתמול)
תודה לכל המגיבים.
מעניין היה לראות את קשת הדעות שהובעו כאן.
פרפר צהוב (לפני 5 ימים)
כרמליטה, תודה.
"שכנים" כבר ממתין אצלי זמן רב לקריאתו.נראה שזמנו יגיע בקרוב.
Pulp_Fiction (לפני 5 ימים)
סקירה יפה ומושקעת , כרמליטה אני חושב שאף מעט אור עולה במשקלו על הרבה חושך,אז הפולנים שהצליו את היהודים למרות סיכון חייהם מעפילים על רבבות הפושעים. עם זאת האמת חייבת להיחקר ולהיאמר.
עמיחי (לפני 6 ימים)
תודה רבה על הסקירה המקיפה.
דבריה של יואנה טוקרסקה-באקיר חזקים.
רץ (לפני 6 ימים)
בת- יה, ניתוח לנושא מעניין המוצג בצורה מאוד מעניינת וטובה. תודה .
בת-יה (לפני שבוע)
תודה, כרמליטה, על הביקורת המעשירה. עם זאת נראה לי שאת הספר הזה צריכים לקרוא הפולנים,
ולהסיק ממנו על עצמם. לישראלים של היום הספר הזה אולי יוסיף ידע, אבל חשבון הנפש היהודי כבר רווי.
זה נורא לכתוב את זה, אבל עוד רצח ועוד הלשנה וגם עוד מעשה חסד לא יוסיפו לנו היום כלום.
אדמה (לפני שבוע)
תודה כרמליטה על סקירה חשובה ומקיפה. שנאת יהודים רק על רקע מוצאם מלווים אותנו מרגע שנוצרנו כעם.
הדיון המעניין הוא בנושא לקיחת אחריות ובריחה מאחריות.
הפולנים היום החליטו ע"פ חוק שהם לא אחראים, מי שיאשים אותם צפוי לעבור על החוק ולהיענש בהתאם. הפולנים לא המציאו את השיטה קדמו להם הטורקים וייחסם לרצח העם הארמני.
כמו שהאנטישמיות לא תעבור מהעולם כך חוסר לקיחת אחריות בנושא עוולות לא ייעלמו מהעולם.
אושר (לפני שבוע)
והם לא מחוקקים חוקים פיקטיבים...
yaelhar (לפני שבוע)
הביקורת מקיפה ומלמדת.
אישית החשבונאות עם עמים (מי שיתף פעולה יותר ומי אנטישמי יותר) נראית לי לא רלוונטית. אנשים - מעל מיני עמים - שיתפו פעולה עם הגישה הרווחת. אנשים מכל מיני עמים שיחררו לחופשי את היצרים האפלים שלהם. ואנשים - מכל מיני עמים - גם הצילו, סיכנו את עצמם ואת משפחותיהם והוכיחו שפרט ליצרים אפלים יש גם מוסר, הבחנה בין טוב לרע, אהבת אדם וסלידה מהתבהמות. לא פחות חשוב, לדעתי.
אושר (לפני שבוע וחצי)
תודה כרמליטה על הסקירה המקיפה.
בעיני הפולנים לא ראוים לרחם.
בזמן השואה היו בעשרות מונים יותר הלשנות וסחטנות של הפולנים
ביהודים מאשר הסתרת ניצולים.
חשוב לציין שפולין היא ההיפך המוחלט מדנמרק- בה הוברחו היהודים לשבדיה וניצלו.
מה גם פוגרום קיילצה ב1946, בה נרצחו 42 ניצולים ונפצאו מעל 80 ניצולים ע"י הפולנים.
מה שמשותף כיום לישראל ופולין זה אותה קיצוניות ימנית.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ