“מעטים הספרים העוסקים בחינוך שמוכנים להביט נוכחה בשאלה העמוקה 'מהו חינוך', להיישיר מבט אל עומק המועקה ולנסות לפרק את גורמיה מזוויות שונות. בדיוק בנקודות המורכבות ביותר, אנו מתקשים לשאול את השאלות הקריטיות, וספר זה עושה בדיוק זאת - בוחן את הפריזמה של חינוך מתוך הניסיון לחלץ את שאלת הילד, ולא שאלת המורה. הספר כתוב כדיונים, לא כמאמרים סגורים, מקטעי דיון על תרחישים המתרחשים בבתי ספר - סיפוריים, יותר מאשר קונקרטיים, אך עדיין נוגעים היטב ברוח הדברים. באופן זה, הספר נגיש, ומציג לא רק את הזווית האקדמית, המלומדת, אלא את הזווית הלומדת - ללמוד מה עובר על הילדים, מה הילדים אומרים, ולא לדעת מראש בדיוק במה מדובר. זהו מהלך אמיץ, גם אם לעיתים מצאתי כמפליג אל מחוזות הדמיון בפרשנויות, לפחות זה נעשה בתעוזה עם נכונות להציג עמדות שונות, לא בהכרח מסכימות, ובכך לייצר תמונה יחסית מגוונת ועשירה של התרחיש הבית ספרי והקול השותק, הנאלם, של חלק מהילדים במערכת אשר מלכתחילה הייתה אמורה להיות למענם - ולא למען תחרושת התוצרים האקדמיים.”

“Jewish writings "כתבים יהודיים"- היה אסופה של מאמרים הודות המצב היהודי המעורער, החל מהמאה ה 17 עם התעוררות לאומית כושלת סביב המשחיות המזויפת שבתאי צבי, ולבסוף הציונות שלהגדרת הרצל חבריה הטובים ביותר היו האנטישמיים שהוציאו את המדינה היהודית לפועל לאחר השואה במיוחד. "פלסטינה ובניינה של מולדת יהודית הם היום תקוותם הגדולה של יהודים ועליהם גאוותם. אי אפשר כמעט לדמיין מה יקרה ליהודים, אישית וקיבוצית, אם תקוותם וגאוותם ינותצו בקטסטרופה נוספת. (..) ייתכן שיביא אף את לתחילת התפרקותו העצמית של העם היהודי. אין בעולם יהודי כלשהו שכל השקפתו על החיים ועל העולם לא תשתנה מקצה לקצה בשל טרגדיה שכזו". (ע"מ 262). ארנדט מתארת מה כבר התחיל לקרות מאז ה7 באוקטובר בישראל, שאנו יכולים רק להתגעגע למדינה שחיינו בה וסופה של ארץ ישראל כפי שמכירים אותה, בהווה כבר הפסיקה להתקיים. ארנדט סוקרת את שנות ה-50 ו 60 המוקדמות בישראל וחוזה בעיניי רוחה, לאכזבתה הגדולה מה נהייה פה- "היהודים ה"מנצחים" יחיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עוינת לחלוטין, מסוגרת בתוככי גבולות מאוימים תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית שמידה כזו שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים". (ע"מ 264). ספרטה היהודית, שלמען 'מדינה יהודית' הקריבה את 'המולדת היהודית', בשל הצורך היהודי החדש ב'כבוד' במקום הישרדות בכול מחיר לאחר השואה . שורדי בית המטבחיים ההיטלרי רוצים למות בשדה הקרב ולחיות רק בקרב יהודים, לאחר השואה. היום אין כבר פילוסופיה פוליטית, בעידן שהסיבולת האנושית מסתכמת בצפייה בטיק טוק בדוב מכין פיצה, המלאכה הועברה ל משפיעניים ופרשנים,עם 'אין צפון, הוא נכבש'- משפטי מחץ במקום ניתוח ארוך. חנה ארנדט החשובה בפילוסופים הפוליטים, ובארצנו הכי הרבה שהגענו לזה זה באיש אפור היום ואפור הכתבים זאב שטרנל, שכתב על כול העולם במאות האחרונות, במקום להתמקד ברפובליקת הבננות הקורסת שלנו ולהאיר אור על איך לאומיות לא תציל מדינה מליפול למעשייה וגורלה. מבואות: ארנדט התחילה לכתוב בשנות ה 30 את המאמרים, אחרי שברחה מגרמניה הנאצית מולדתה, לאחר שאספה חומר על אנטישמיות בקרב הדרגים הנמוכים בפוליטיקה בשביל הסוכנות. בפרוץ המלחמה ברחה עם בעלה לאמריקה, לאחר ששהתה במחנה מעצר/ריכוז גירס, ורק ב 1951 קבלה אזרחות אמריקנית וחייתה יותר מעשור ללא הזרחות. בחיים יהודיים 1906-1975 כותב ג'רום קוהן – סוקר את קורות חייה של חנה ארנדט , מביא טענה חוזרת על עצמה שחיים יהודיים ללא מעורבות וכוח פוליטי הביא את היהודים לחורבנם. היא תוקפת את הנאורות והאמניספצייה של 1812 שפתחה את האשליה היהודית של עם ללא מולדת והולידה את האנטישמיות המודרנית- ששנאה את היהודים לא כרוצחי ישו, אלה גזע טפילי המנצל את מדינת הלאום ושואף להשתלטות עולמית. דבר כה רחוק מהיהודים הלא פוליטיים, ששאבו את כוחם מהמדינה האבסולוטית של המלך, שעשירי היהודים הלוו לכס המלכות מכספי הקהילה והיו ערבים לעניי הגטו, וכך היו מזוהים עם המדינה הישנה, דבר שהוביל לאנטישמיות המודרנית, הניזונה מהאנטישמיות של האריסטוקרטיה ושל הבורגנות. 'בזכות לחיות'- אומרת שצרפת למשל חרבה עם הפקעת זכויות האדם והפיכתה לאנטישמית, ועל היהודים להקים בית לאומי, שלא יהיה כמדינת האומה האירופאית, אלה דו לאומית, שכן היהודים שם כאי מוקף ערבים וללא מעורבות של ארה"ב לא תוכל לשרוד. לבסוף, בסירובה לשפוט , חנה ארנדט זוכה לגורל כמו סוקרטס, לאחר 'אייכמן בירושלים, דוח על הבנליות'. היהודי כמנודה- המקרה של חנה ארנדט (1975-1906) – מציין את תקפיד המנודה של היהודי, והגדרתה של חנה כ'מנודה מבחירה', בניגוד למגען היהודי המקריב עצמו בשביל הצלחה בחברת הגויים. ההיסטוריה היהודית גוייה ועיוורון פוליטי הביא לצאן לטווח היא אומרת. תוצאה של הפרישות מן החברה וחיי הקהילה לפי היסטוריה רחוקה. ארס התנועה המשיחית הביא את הגאולה הדתית לסופה. היהודים אומנם זכו בעמדות כוח כ יהודי החצר והבנקאות הבין-לאומית. אך היהודים לא לקחו תפקיד פוליטי ורק שאפו לזכות באהדה והתבדלות, מה שהוביל לזיהוי היהודיים עם המדינה האבסולוטית בחברה המעמדית והזינה את האנטישמיות המודרנית. הרצל והציונות חשבה שעל כול גוי החי בקרב יהודי להפוך לאנטישמי והבית הלאומי יבנה בעזרת האנטישמיים, תוצר לוואי טבעי שיבריח את היהודים וכמובן יהיו בעלי בריתה של המדינה החדשה. דבר מכך לא היה נכון. הרצל אמרה היה המתבולל הקלאסי של מערב אירופה. המתבוללים של המאה ה-20 במערב אירופה, שעשו כל שביכולתם להיות כיתר האדם זכו לבוז ולא התערו, וכך רבים אלה גילו את האנטישמיות ונהיו ציונים. הרצל ראה בחיבור עם מעצמות נוסח טורקיה ובריטניה כעתיד הבית הלאומי. ברנאר לאזאר, אינטלקטואל יהודי צרפתי תקף את הרצל, וטען לאוזניים ערלות שהיהודים צריכים לתקוף כל סממן אנטישמי ולהתאחד כנגד השררה. מדינת הלאום האירופאית שהחליפה את הקולוניאליזם, התבססה על חברה מעמדית והשתייכות פוליטית שהפכה את כולם לבורגנים אנטישמים, אמרה ארנדט. המבואות מצוינים ומאירים את שאר הספר, שהשתדל לתמלל בפירוט פחות. שנות ה-30: אנטישמיות: המהפכה הצרפתית, נפוליאון והאמנציפציה 'פתחו את שארי האנושות ליהודים', אך גם הובילו לאנטישמיות המודרנית. ההתבוללות או הציונות שתהם ציגו של אותה מטבע המייחס שנאה אישית ולא לאומית ליהודים, והרעיון הלא מובחן של עם מארח. "הרעיון שהיהודים הם מקור האנטישמיות הוא תובנה מרושעת ומטופשת של אנטישמים (..) אבל יהודים מאמצים לעצמם אמונה זו עצמה בהוכיחם, כנדרש, את נצחיותה של האנטישמיות או את נצחיותה של השליחות היהודית בעולם" (ע"מ 77). היהודים הוזמנו לפולין ותפסו מקום בידי השלטונות של מלווים בריבית, שנואי נפשם של הצמיתים הפיאודלים. במאה ה18 נוצרה האנטישמיות המודרנית, לאחר שנוצר קשר הלא קשור באיזה אסון, בין היהודים לשאר העם. בחלק ה-5 ב'אנטישמיות' – 'יהודי חצר וזכויות אדם'- היהודים זכו להצלחה בתור הערבון להלוואות וכסף לממשל המלוכה עד מלחמות נפוליאון. מ1812 ועד 1869 נעדרו אותם זכויות מיהודי גרמניה. ככלל היהודים מזוהים עם השלטון ולא עם הייצור הקפיטליסטי ולעולם לא משתלבים בחברה הגבוהה. השינוי הגיעה שנדחו באחת, ורק נוצרים החל מהמאה ה20 השתלבו בחוגי החברה הגבוהה. 'היהודי בכל מקום ובשום מקום- האמנציפציה ליהודים והשתלבותם בחברה תוארה ע"י אנטישמים כהשתלטות יהודים התבוללים ומנסים להשתלב. "כאשר יבוא השטן לקחת אותי, הוא יקח גם אותך"- אמר סלומון, פעיל יהודי ליהודי המזרח הנכשלים לרוטשילד, שבנה את הונו מהקהילה היהודית ונתן לריבון. הניגוד בין אריסטוקרטים לדלת העם בגרמניה וחברת המעמדות הולידה את זיהוי היהודים עם המדינה המלכותית, ואת האנטישמיות המודרנית בגרמניה שהתאקלמות יהודייה תמיד עמד בניגוד לשאר המדינה. שנות ה 40 אנו הפליטים- "קודם כל, אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים. אנחנו עצמנו מכנים זה את זה אנשים שזה מקרוב הגיעו או מהגרים. "רצינו לשקם את חיינו וזה הכול. כדי לשקם את חייו, נדרש האדם להיות חזק ואופטימי. אז אנחנו אופטימים מאוד. למעשה, ראויה האופטימיות שלנו להערצה, גם אן אנחנו עצמנו מעידים על כך. "הותרנו את קרובינו בגטאות הפולנים, וטובי חברינו נרצחו במחנות ריכוז, ופירוש הדבר שבר בחיינו הפרטיים" (ע"מ 159). חנה ארנדט פותחת בתיאור אנשי הבלהות אקסנציאלי של שארית הפלטה, כפי שהיא עצמה. היא מביא דוגמא לאחד- "היינו אזרחים טובים בגרמניה, ולכן ניהיה אזרחים טובים בצרפת/אנגליה ארה"ב. מאמינים לאותו יהודי שהיה גדול ומצליח, אבל את הדבר הבסיסי ביותר- לקבלו כבן אנוש באנושות לא עלה בידו (אנו חיים בעולם שבו בני אדם בתור שכאלהחדלו זמן רב להתקיים). בנכונותם של היהודים להתבולל הם ניהיים עוד יותר שנאים בחברה, שתמיד מזהה אותם כיהודים. המגיענים שבקשו להשתלב בחברה לא הבינו את אמרתו של בלזק- 'אין מגיעים פעמיים לאותו מקום'. ביהודי המנודה- מסורת סמויה- מחלקת ארדנט את היהודים ל 4: 1- היינריך היינה: השלומיאל והשליט היחיד על כס-החלום- היהודים הדבקים בחייהם המובדלים ביהדותם בגטו, הנרדפים ע"י העם וזוכים להגנת המלך הריבון. 2- ברנאר לאזאר: המנודה מבחירה- ברנאר לאזאר וחנה ארנדט עצמה תופסים עצמם כמבודדים מן החברה וחיים לעצמם בשונותם. כשלון המנודה שלא השכיל להפוך למהפכן ומורד, ולמעשה נידון מהצדקה של המגיען המשתלב היהודי. 3-צ'רלי צ'פלין:החשוד- הישרדות דוד את גוליית בנס היהודי של הישרדות טמון באותו צ'פלין הנרדף ע"י החברה ונציגיה, ובתור דג קטן ושולי מערים וניצל. צ'פלין זכה לאהדת ההמונים בשנות ה-30, אך נאלם אחר"כ שכן האנשים הקטנים הוחלפו וכול אחד חשב עצמו לגדול. 4-פרנץ קפקא: האיש בעל הכוונות הטובות- לפי 2 יצירות של קפקא- תיאור של מאבק והטירה: בתיאור של מאבק- היחיד המודר מן החברה מוצא מפלט באומנות ומוצא מפלט בוהמייני בחוסר ממשותו . ב"תירה"- ק' בא לטירה ודורש בטמטום רב הכרה כאזרח שווה זכויות עם ההרשאה לעבוד ולחיות חיים אזרחיים. בני הכפר רודפים אותו לאחר ששמעו על איזה אחד החי כמוהם, הקיבל פריוולגיות מ'הטירה'. הם גם אומרים לו על שאיפותיו שהו חי בלאלאלנד והם בעצמם חיים בחוקים לא כתובים. משל ה'טירה' הוא אנלוגיה קולעת – היהודי מזוהה עם השלטונות ומעדיף את תמיכתם. בהמשך מבין שכדי להיות כמו כולם עליו להתבולל, להינתק מן הדומים לו ולהידמות לכלל. דבר זה מביא קלישאה נפוצה אז- אם היו היהודיים רק אנשים פרטיים ההתבוללות הייתה ברת ביצוע. שטפן צוויג: יהודים בעולם של אצמול- חנה ארנדט מביא את דוגמאת צוויג המפורסם. כמי שלא היה צריך לעבוד לפרנסתו, הגשים צוויג את מהות ההתבוללות והקיום היהודי של תחילת המאה ה-20- התערות בחברה דרך גדולה אומנותית כלשהי. יהודי טוב למד לצייר, לשיר, לשחק ולכתוב. דרך כישרון יתקבל אל החברה. הדבר מעלה את התיאטראות הוינאים הנסמכו על כוכבים שריתקה את אירופה וביססה את הוליווד באותה תורה, וכול זה ע" יהודים. לאחר שצוויג הלא פוליטי ואזרח העולם גורש וקולס בשל מוצאו ואיבד את תהילתו הוא התאבד. בציונות, בחינה מחדש תוקפת ארנדט את הציונות כבית לאותם מתבוללים מערב אירופים נוסח הרצל, שבמקום להתמודד עם האנטישמיות , רואיחם בה הזרז לבית לאומי. ההתעקשות לחבור למעצמה זרה- טורקיה, בריטניה, במקום לפנות להמון עמם, ולחיות בבית לאומי 'לעם ללא ארץ, בארץ ללא עם' הולידה את הבעיה החדשה לאחר השואה. חנה ארנדט הייתה עצמה ציונית בדרכה, מדינה ליהודים לצד עמי האזור. בלקחי ההיסטוריה- חוזרת ארנדט שלמרות השגשוג של היהודים מאז האמנציפציה ולהיות יהודי מבלי לחיות כיהודי נועדה מראש לקלס וכישלון. מדינת היהודים- לאן הובילה המדיניות של הרצל?- אומרת ארנדט שבעידן הקולוניאליסטי של המאה הקודמת יהודים יכלו לטבועה בית לאומי בקלות, בעידן שאף אחד לא חפץ בבית שכזה. כשלון המתבוללים באירופה והשואה הובילה לטבוע מדינת ריבון, שעצם דרישה זו תימית עצמה לחרב פיפיות. בלהציל את המולדת היהודית- חוזה ארנדט את מלחמת העצמאות והנכונות למות בקרב מאשר להתפשר. שנות ה-50 ו 60: שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?- ההצלחה היהודית במלחמת העצמאות הכריחה את הערבים, החיים כמו לפני 1,000 שנה להתמודד עם הישוב המתועש והמערבי העשיר שהציב עובדה בשטח. הערבים מוכנים לשלם באובדן זמני של אנשים ומקום בשביל להנחיל מעמורה ניצחת בהמשך. חנה ארנדט צידדה במדינה דו-לאומית, בשיטת קונפדרציה דרך ממשל מקומי שיחלחל 'מלמטה למעלה'. חנה ארנדט נכנסה לדכדוך בשנות ה-50, לאחר שתקוותיה לארץ ליהודים ולמה שראתה ברוחה נמוג. בשנות ה-60 היא מביאה את המכתב לגרשום שלום במיגננה על 'אייכמן בירושלים: דוח על הבנליות של הרוע- היא הייתה מאוד צינית, ראתה באייכמן בורג קטן ולא הפסיקה לצחוק בבית המשפט שקראו 3,600 ע"מ דוח המשטרה על אייכמן הצייתן, שלא אמר דבר בגרמניה הנאצית כי מי כבר יסכים איתו? היא מסבירה שהמחשבה מנסה להגיע לעומק, בעוד שהרוע בנאלי חסר עומק, 'אין שם דבר'. בהמשך באים 2 ראיונות עם חנה ארנדט לאחר סיקורה של משפט אייכמן, אחד עםסמואל גרפטון והשני עם גינטר גאוס בגרמניה. שתיהם מעניינים, בשני רציתי להקשיב, אבל הגרמנית המהירה בראיון ביוטיוב הקשה עלי ושמחתי להיתקל בו. הייתי אומר לחנה, שלוודאי הייתה מתחלחלת ממצב הדברים היום שאני א פוליטי, היא הייתה צוחקת בקול, שמה לא תיחנק מעשן הסיגריות שעשנה דרך קבע. "אם יש אנשים שאינם מסוגלים לנהוג בלי משוא פנים כזה, מכיוון שהם מתיימרים לאהוב את עמם עד כדי כך שעליהם להחניף לו כל העת- אז אין מה לעשות. אני לא רואה בהם פטריוטיות " (מ הומריוס, במאבק בין מנצחים למפסידים, שממנו נובע המדע ובזה הפ"פ הפוליטית). הטמטום ו ה עיוורון הפוליטי העכשווי שסלל את הדרך ל7 באוקטובר, שאותם פטריוטים אוהבי בארץ הביאו נובע מהמחסור בכול פילוסופיה פוליטית עכשווית . ולתקוף אותי על כך זה כמו נרקיסיסט שלא לוקח אחריות על מנת חלקו. אדם לוחם צדק ושוויון מתחיל ומחויב המציאות עם אנטישמיות ב 2024. נראה היום שכולם עירומים מובלים בידי דחליל עם חליפת מעצבים. והיום כולם מעדיפים להשתתף בREALITY ואנו העולם והעיקר שכולם יראו, מספיק לראות את מיליון חוות הדעת על ספרי שטפן צוויג מאשר פילוסופיה פוליטית, השם ישמור.”

“באמת שנאמר כבר הכל על בית הילידים שידוע כבר לשמצה, הדיון או אפילו הוויכוח הזה נוכח עד היום בחלקים מהחברה הישראלית, ובהחלט מרתק. קודם כל אתחיל ואומר, שזהו ספר מעולה. "בלעתי" אותו ביומיים. הספר בנוי כך: מבוא - 12 מונולוגים - אנליזה, אפילוג. הספר הזה לא בא להתווכח. הוא בא לספר. בא לספר ואפילו לתעד. 12 מונולוגים רחבים ומלאים פרטים, של אמהות שגידלו ילדים במסגרת בית הילדים, וחלקן גדלו בו בעצמן. חווית הקריאה מטלטלת. מי שחובב את הז'אנר - ממליץ בחום. נקודת המבט הזו, של *אמהות* בחינוך הקיבוצי, כמעט לא מסופרת לאף אחד, וחלק מהאמהות בספר תיארו את אותן שנים כשנים שהן לא רוצות להיזכר בהן, עד כדי כך. עם זאת, ישנן גם כמה עדויות נייטרליות-חיוביות בספר, על אמהות שסמכו על האוטוריטה והמסגרת, ובאמת להן לא הייתה חוויה מצערת ולא לילדיהן. על הסיבות המוצעות לכך, באפילוג. לסיכום, הספר הזה מעשיר, מרחיב אופקים, מטלטל, ובעיקר מחנך. כל מונולוג מרתק בכדי עצמו ויחד הספר הזה מהווה פשוט פיסת היסטוריה, שלפעמים בכוונה מנסים לשכוח, שכדאי, ורצוי לשמר ולזכור. 5 כוכבים, מומלץ מאוד!”

“הספר נערך ע"י בת משק, שבחרה לעזוב את הקיבוץ. היא מלינה על הלינה המשותפת, ולעיתים נדמה שאת פסק הדין גזרה עוד לפני שהחלה בראיונות. במוקד הספר עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי. כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי-חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה? לא ניתן להבין את האופן בו נאמרו הדברים. הספר בנוי ממונולוגים. הבעיה היא שהעורכת לא ציינה את התאריך בו התקיים המונולוג או הריאיון. לא נכתבו השאלות, אין גמגומים או השתהות בתשובה, וניכר שהדברים שנאמרו עברו עריכה לשונית חמורה. המדגם לא מייצג. ענף שלם בסוציולוגיה מתפרנס מתיאור חיי קבוצה של פרטים, שיש להם מכנה משותף. למשל, ספרו של אוסקר לואיס "חמש משפחות", שיצא לאור בשנת 1959 ומספר על 5 משפחות עוני במקסיקו. סיפורן של המשפחות אמנם מעניין, אך אינו בהכרח מייצג. אין התייחסות להבדלי הגישות בין התנועות הקיבוציות בספר. מתוך 13 הדוברות: 8 הן מ"הקיבוץ הארצי", 2 מ"הקיבוץ המאוחד" לשעבר, 2 מ"הקיבוץ הדתי" ו 1 מ"חבר הקבוצות" לשעבר. אין נציגה ל"איחוד הקיבוצים", הפלג שפרש מהקיבוץ המאוחד. חלוקה זו חשובה כיוון שלכל זרם הייתה גישה שונה ביחס ללינה המשותפת. לדוגמא, ב"קיבוץ הארצי" התינוקות היו בשישיות ובמאוחד ב"רביעיות". היו הבדלים נוספים. האימהות מתעלמות במונולוגים מהיתרון בלינה המשותפת שאפשר ללדת הרבה ילדים יחסית. מספר הילדים הממוצע לכל דוברת היה 3. זהו מספר ילדים גבוה מהמוצע בארץ. רק לאם בודדת היו 2 ילדים. הנוחיות שנבעה מחוסר לחץ כלכלי אפשרה ריבוי יחסי בילודה. כשאבי שירת במילואים, היה חבר שאמר לו: "אתם האשכנזים מתלבטים: עוד ילד או לקנות פולקסווגן, ובסוף תמיד מחליטים- "פולקסווגן". דילמה מעין זו לא עמדה בפני חברי הקיבוצים. יש להוסיף, שמספר הילדים במשפחה עשוי להיות גורם חשוב בעיצוב השקפת האם. למרות הכול חיי משפחה התקיימו בקיבוץ. מספר רב יחסית של נשים התגרשו, כולן חזרו והתחתנו פעם שניה. (כך גם אחת שהתאלמנה.) הדוברות לא מרחיבות על המשבר שהביא לפרידה. נשואים שניים, מדגישים את העובדה שלמרות הלינה המשותפת, החברה הקיבוצית הייתה ביסודה חברה של משפחות. הלינה המשותפת" היא רק חלק ממה שקרוי "החינוך המשותף". החינוך המשותף עמד על ארבע רגליים: הילדים, ההורים (האם והאב), המטפלות (היו גם מטפלים) והחברה בקיבוץ בכלל. אולם, העורכת בחרה לעסוק ב"חצי רגל" בלבד. נסו לדמיין אדם המתאר את רגשות הפיל בעת הליכתו, כשהוא מתייחס לשוק הימנית האחורית בלבד... יש גיוון ברקע של הדוברות. 6 מהדוברות הן בנות קיבוץ. חבל שלא הובאו מונולוגים של אימהותיהן, השוואה אשר הייתה מוסיפה עומק לסיפור. הרקע לסיבות העיקריות לשביעות או אי שביעות רצון של האימהות מהלינה המשותפת הנו פרסונלי. מטפלות גרועות או קשוחות, מגורים בקיבוץ מחוסר ברירה, מעטפת משפחתית וחברית אוהבת ועוד. לסיכום: המונולוגים מעניינים והספר מומלץ לקריאה. יחד עם זאת, אין מדובר בעבודת מחקר, אשר מציירת באופן מלא ומדויק את "החינוך המשותף" על יתרונותיו וחסרונותיו. כיוון שהמונולוגים אינם מייצגים, וכיוון שלא הובאו עוד נקודות מבט מהלינה המשותפת.”

“מעטים הספרים העוסקים בחינוך שמוכנים להביט נוכחה בשאלה העמוקה 'מהו חינוך', להיישיר מבט אל עומק המועקה ולנסות לפרק את גורמיה מזוויות שונות. בדיוק בנקודות המורכבות ביותר, אנו מתקשים לשאול את השאלות הקריטיות, וספר זה עושה בדיוק זאת - בוחן את הפריזמה של חינוך מתוך הניסיון לחלץ את שאלת הילד, ולא שאלת המורה. הספר כתוב כדיונים, לא כמאמרים סגורים, מקטעי דיון על תרחישים המתרחשים בבתי ספר - סיפוריים, יותר מאשר קונקרטיים, אך עדיין נוגעים היטב ברוח הדברים. באופן זה, הספר נגיש, ומציג לא רק את הזווית האקדמית, המלומדת, אלא את הזווית הלומדת - ללמוד מה עובר על הילדים, מה הילדים אומרים, ולא לדעת מראש בדיוק במה מדובר. זהו מהלך אמיץ, גם אם לעיתים מצאתי כמפליג אל מחוזות הדמיון בפרשנויות, לפחות זה נעשה בתעוזה עם נכונות להציג עמדות שונות, לא בהכרח מסכימות, ובכך לייצר תמונה יחסית מגוונת ועשירה של התרחיש הבית ספרי והקול השותק, הנאלם, של חלק מהילדים במערכת אשר מלכתחילה הייתה אמורה להיות למענם - ולא למען תחרושת התוצרים האקדמיים.”

“Jewish writings "כתבים יהודיים"- היה אסופה של מאמרים הודות המצב היהודי המעורער, החל מהמאה ה 17 עם התעוררות לאומית כושלת סביב המשחיות המזויפת שבתאי צבי, ולבסוף הציונות שלהגדרת הרצל חבריה הטובים ביותר היו האנטישמיים שהוציאו את המדינה היהודית לפועל לאחר השואה במיוחד. "פלסטינה ובניינה של מולדת יהודית הם היום תקוותם הגדולה של יהודים ועליהם גאוותם. אי אפשר כמעט לדמיין מה יקרה ליהודים, אישית וקיבוצית, אם תקוותם וגאוותם ינותצו בקטסטרופה נוספת. (..) ייתכן שיביא אף את לתחילת התפרקותו העצמית של העם היהודי. אין בעולם יהודי כלשהו שכל השקפתו על החיים ועל העולם לא תשתנה מקצה לקצה בשל טרגדיה שכזו". (ע"מ 262). ארנדט מתארת מה כבר התחיל לקרות מאז ה7 באוקטובר בישראל, שאנו יכולים רק להתגעגע למדינה שחיינו בה וסופה של ארץ ישראל כפי שמכירים אותה, בהווה כבר הפסיקה להתקיים. ארנדט סוקרת את שנות ה-50 ו 60 המוקדמות בישראל וחוזה בעיניי רוחה, לאכזבתה הגדולה מה נהייה פה- "היהודים ה"מנצחים" יחיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עוינת לחלוטין, מסוגרת בתוככי גבולות מאוימים תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית שמידה כזו שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים". (ע"מ 264). ספרטה היהודית, שלמען 'מדינה יהודית' הקריבה את 'המולדת היהודית', בשל הצורך היהודי החדש ב'כבוד' במקום הישרדות בכול מחיר לאחר השואה . שורדי בית המטבחיים ההיטלרי רוצים למות בשדה הקרב ולחיות רק בקרב יהודים, לאחר השואה. היום אין כבר פילוסופיה פוליטית, בעידן שהסיבולת האנושית מסתכמת בצפייה בטיק טוק בדוב מכין פיצה, המלאכה הועברה ל משפיעניים ופרשנים,עם 'אין צפון, הוא נכבש'- משפטי מחץ במקום ניתוח ארוך. חנה ארנדט החשובה בפילוסופים הפוליטים, ובארצנו הכי הרבה שהגענו לזה זה באיש אפור היום ואפור הכתבים זאב שטרנל, שכתב על כול העולם במאות האחרונות, במקום להתמקד ברפובליקת הבננות הקורסת שלנו ולהאיר אור על איך לאומיות לא תציל מדינה מליפול למעשייה וגורלה. מבואות: ארנדט התחילה לכתוב בשנות ה 30 את המאמרים, אחרי שברחה מגרמניה הנאצית מולדתה, לאחר שאספה חומר על אנטישמיות בקרב הדרגים הנמוכים בפוליטיקה בשביל הסוכנות. בפרוץ המלחמה ברחה עם בעלה לאמריקה, לאחר ששהתה במחנה מעצר/ריכוז גירס, ורק ב 1951 קבלה אזרחות אמריקנית וחייתה יותר מעשור ללא הזרחות. בחיים יהודיים 1906-1975 כותב ג'רום קוהן – סוקר את קורות חייה של חנה ארנדט , מביא טענה חוזרת על עצמה שחיים יהודיים ללא מעורבות וכוח פוליטי הביא את היהודים לחורבנם. היא תוקפת את הנאורות והאמניספצייה של 1812 שפתחה את האשליה היהודית של עם ללא מולדת והולידה את האנטישמיות המודרנית- ששנאה את היהודים לא כרוצחי ישו, אלה גזע טפילי המנצל את מדינת הלאום ושואף להשתלטות עולמית. דבר כה רחוק מהיהודים הלא פוליטיים, ששאבו את כוחם מהמדינה האבסולוטית של המלך, שעשירי היהודים הלוו לכס המלכות מכספי הקהילה והיו ערבים לעניי הגטו, וכך היו מזוהים עם המדינה הישנה, דבר שהוביל לאנטישמיות המודרנית, הניזונה מהאנטישמיות של האריסטוקרטיה ושל הבורגנות. 'בזכות לחיות'- אומרת שצרפת למשל חרבה עם הפקעת זכויות האדם והפיכתה לאנטישמית, ועל היהודים להקים בית לאומי, שלא יהיה כמדינת האומה האירופאית, אלה דו לאומית, שכן היהודים שם כאי מוקף ערבים וללא מעורבות של ארה"ב לא תוכל לשרוד. לבסוף, בסירובה לשפוט , חנה ארנדט זוכה לגורל כמו סוקרטס, לאחר 'אייכמן בירושלים, דוח על הבנליות'. היהודי כמנודה- המקרה של חנה ארנדט (1975-1906) – מציין את תקפיד המנודה של היהודי, והגדרתה של חנה כ'מנודה מבחירה', בניגוד למגען היהודי המקריב עצמו בשביל הצלחה בחברת הגויים. ההיסטוריה היהודית גוייה ועיוורון פוליטי הביא לצאן לטווח היא אומרת. תוצאה של הפרישות מן החברה וחיי הקהילה לפי היסטוריה רחוקה. ארס התנועה המשיחית הביא את הגאולה הדתית לסופה. היהודים אומנם זכו בעמדות כוח כ יהודי החצר והבנקאות הבין-לאומית. אך היהודים לא לקחו תפקיד פוליטי ורק שאפו לזכות באהדה והתבדלות, מה שהוביל לזיהוי היהודיים עם המדינה האבסולוטית בחברה המעמדית והזינה את האנטישמיות המודרנית. הרצל והציונות חשבה שעל כול גוי החי בקרב יהודי להפוך לאנטישמי והבית הלאומי יבנה בעזרת האנטישמיים, תוצר לוואי טבעי שיבריח את היהודים וכמובן יהיו בעלי בריתה של המדינה החדשה. דבר מכך לא היה נכון. הרצל אמרה היה המתבולל הקלאסי של מערב אירופה. המתבוללים של המאה ה-20 במערב אירופה, שעשו כל שביכולתם להיות כיתר האדם זכו לבוז ולא התערו, וכך רבים אלה גילו את האנטישמיות ונהיו ציונים. הרצל ראה בחיבור עם מעצמות נוסח טורקיה ובריטניה כעתיד הבית הלאומי. ברנאר לאזאר, אינטלקטואל יהודי צרפתי תקף את הרצל, וטען לאוזניים ערלות שהיהודים צריכים לתקוף כל סממן אנטישמי ולהתאחד כנגד השררה. מדינת הלאום האירופאית שהחליפה את הקולוניאליזם, התבססה על חברה מעמדית והשתייכות פוליטית שהפכה את כולם לבורגנים אנטישמים, אמרה ארנדט. המבואות מצוינים ומאירים את שאר הספר, שהשתדל לתמלל בפירוט פחות. שנות ה-30: אנטישמיות: המהפכה הצרפתית, נפוליאון והאמנציפציה 'פתחו את שארי האנושות ליהודים', אך גם הובילו לאנטישמיות המודרנית. ההתבוללות או הציונות שתהם ציגו של אותה מטבע המייחס שנאה אישית ולא לאומית ליהודים, והרעיון הלא מובחן של עם מארח. "הרעיון שהיהודים הם מקור האנטישמיות הוא תובנה מרושעת ומטופשת של אנטישמים (..) אבל יהודים מאמצים לעצמם אמונה זו עצמה בהוכיחם, כנדרש, את נצחיותה של האנטישמיות או את נצחיותה של השליחות היהודית בעולם" (ע"מ 77). היהודים הוזמנו לפולין ותפסו מקום בידי השלטונות של מלווים בריבית, שנואי נפשם של הצמיתים הפיאודלים. במאה ה18 נוצרה האנטישמיות המודרנית, לאחר שנוצר קשר הלא קשור באיזה אסון, בין היהודים לשאר העם. בחלק ה-5 ב'אנטישמיות' – 'יהודי חצר וזכויות אדם'- היהודים זכו להצלחה בתור הערבון להלוואות וכסף לממשל המלוכה עד מלחמות נפוליאון. מ1812 ועד 1869 נעדרו אותם זכויות מיהודי גרמניה. ככלל היהודים מזוהים עם השלטון ולא עם הייצור הקפיטליסטי ולעולם לא משתלבים בחברה הגבוהה. השינוי הגיעה שנדחו באחת, ורק נוצרים החל מהמאה ה20 השתלבו בחוגי החברה הגבוהה. 'היהודי בכל מקום ובשום מקום- האמנציפציה ליהודים והשתלבותם בחברה תוארה ע"י אנטישמים כהשתלטות יהודים התבוללים ומנסים להשתלב. "כאשר יבוא השטן לקחת אותי, הוא יקח גם אותך"- אמר סלומון, פעיל יהודי ליהודי המזרח הנכשלים לרוטשילד, שבנה את הונו מהקהילה היהודית ונתן לריבון. הניגוד בין אריסטוקרטים לדלת העם בגרמניה וחברת המעמדות הולידה את זיהוי היהודים עם המדינה המלכותית, ואת האנטישמיות המודרנית בגרמניה שהתאקלמות יהודייה תמיד עמד בניגוד לשאר המדינה. שנות ה 40 אנו הפליטים- "קודם כל, אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים. אנחנו עצמנו מכנים זה את זה אנשים שזה מקרוב הגיעו או מהגרים. "רצינו לשקם את חיינו וזה הכול. כדי לשקם את חייו, נדרש האדם להיות חזק ואופטימי. אז אנחנו אופטימים מאוד. למעשה, ראויה האופטימיות שלנו להערצה, גם אן אנחנו עצמנו מעידים על כך. "הותרנו את קרובינו בגטאות הפולנים, וטובי חברינו נרצחו במחנות ריכוז, ופירוש הדבר שבר בחיינו הפרטיים" (ע"מ 159). חנה ארנדט פותחת בתיאור אנשי הבלהות אקסנציאלי של שארית הפלטה, כפי שהיא עצמה. היא מביא דוגמא לאחד- "היינו אזרחים טובים בגרמניה, ולכן ניהיה אזרחים טובים בצרפת/אנגליה ארה"ב. מאמינים לאותו יהודי שהיה גדול ומצליח, אבל את הדבר הבסיסי ביותר- לקבלו כבן אנוש באנושות לא עלה בידו (אנו חיים בעולם שבו בני אדם בתור שכאלהחדלו זמן רב להתקיים). בנכונותם של היהודים להתבולל הם ניהיים עוד יותר שנאים בחברה, שתמיד מזהה אותם כיהודים. המגיענים שבקשו להשתלב בחברה לא הבינו את אמרתו של בלזק- 'אין מגיעים פעמיים לאותו מקום'. ביהודי המנודה- מסורת סמויה- מחלקת ארדנט את היהודים ל 4: 1- היינריך היינה: השלומיאל והשליט היחיד על כס-החלום- היהודים הדבקים בחייהם המובדלים ביהדותם בגטו, הנרדפים ע"י העם וזוכים להגנת המלך הריבון. 2- ברנאר לאזאר: המנודה מבחירה- ברנאר לאזאר וחנה ארנדט עצמה תופסים עצמם כמבודדים מן החברה וחיים לעצמם בשונותם. כשלון המנודה שלא השכיל להפוך למהפכן ומורד, ולמעשה נידון מהצדקה של המגיען המשתלב היהודי. 3-צ'רלי צ'פלין:החשוד- הישרדות דוד את גוליית בנס היהודי של הישרדות טמון באותו צ'פלין הנרדף ע"י החברה ונציגיה, ובתור דג קטן ושולי מערים וניצל. צ'פלין זכה לאהדת ההמונים בשנות ה-30, אך נאלם אחר"כ שכן האנשים הקטנים הוחלפו וכול אחד חשב עצמו לגדול. 4-פרנץ קפקא: האיש בעל הכוונות הטובות- לפי 2 יצירות של קפקא- תיאור של מאבק והטירה: בתיאור של מאבק- היחיד המודר מן החברה מוצא מפלט באומנות ומוצא מפלט בוהמייני בחוסר ממשותו . ב"תירה"- ק' בא לטירה ודורש בטמטום רב הכרה כאזרח שווה זכויות עם ההרשאה לעבוד ולחיות חיים אזרחיים. בני הכפר רודפים אותו לאחר ששמעו על איזה אחד החי כמוהם, הקיבל פריוולגיות מ'הטירה'. הם גם אומרים לו על שאיפותיו שהו חי בלאלאלנד והם בעצמם חיים בחוקים לא כתובים. משל ה'טירה' הוא אנלוגיה קולעת – היהודי מזוהה עם השלטונות ומעדיף את תמיכתם. בהמשך מבין שכדי להיות כמו כולם עליו להתבולל, להינתק מן הדומים לו ולהידמות לכלל. דבר זה מביא קלישאה נפוצה אז- אם היו היהודיים רק אנשים פרטיים ההתבוללות הייתה ברת ביצוע. שטפן צוויג: יהודים בעולם של אצמול- חנה ארנדט מביא את דוגמאת צוויג המפורסם. כמי שלא היה צריך לעבוד לפרנסתו, הגשים צוויג את מהות ההתבוללות והקיום היהודי של תחילת המאה ה-20- התערות בחברה דרך גדולה אומנותית כלשהי. יהודי טוב למד לצייר, לשיר, לשחק ולכתוב. דרך כישרון יתקבל אל החברה. הדבר מעלה את התיאטראות הוינאים הנסמכו על כוכבים שריתקה את אירופה וביססה את הוליווד באותה תורה, וכול זה ע" יהודים. לאחר שצוויג הלא פוליטי ואזרח העולם גורש וקולס בשל מוצאו ואיבד את תהילתו הוא התאבד. בציונות, בחינה מחדש תוקפת ארנדט את הציונות כבית לאותם מתבוללים מערב אירופים נוסח הרצל, שבמקום להתמודד עם האנטישמיות , רואיחם בה הזרז לבית לאומי. ההתעקשות לחבור למעצמה זרה- טורקיה, בריטניה, במקום לפנות להמון עמם, ולחיות בבית לאומי 'לעם ללא ארץ, בארץ ללא עם' הולידה את הבעיה החדשה לאחר השואה. חנה ארנדט הייתה עצמה ציונית בדרכה, מדינה ליהודים לצד עמי האזור. בלקחי ההיסטוריה- חוזרת ארנדט שלמרות השגשוג של היהודים מאז האמנציפציה ולהיות יהודי מבלי לחיות כיהודי נועדה מראש לקלס וכישלון. מדינת היהודים- לאן הובילה המדיניות של הרצל?- אומרת ארנדט שבעידן הקולוניאליסטי של המאה הקודמת יהודים יכלו לטבועה בית לאומי בקלות, בעידן שאף אחד לא חפץ בבית שכזה. כשלון המתבוללים באירופה והשואה הובילה לטבוע מדינת ריבון, שעצם דרישה זו תימית עצמה לחרב פיפיות. בלהציל את המולדת היהודית- חוזה ארנדט את מלחמת העצמאות והנכונות למות בקרב מאשר להתפשר. שנות ה-50 ו 60: שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?- ההצלחה היהודית במלחמת העצמאות הכריחה את הערבים, החיים כמו לפני 1,000 שנה להתמודד עם הישוב המתועש והמערבי העשיר שהציב עובדה בשטח. הערבים מוכנים לשלם באובדן זמני של אנשים ומקום בשביל להנחיל מעמורה ניצחת בהמשך. חנה ארנדט צידדה במדינה דו-לאומית, בשיטת קונפדרציה דרך ממשל מקומי שיחלחל 'מלמטה למעלה'. חנה ארנדט נכנסה לדכדוך בשנות ה-50, לאחר שתקוותיה לארץ ליהודים ולמה שראתה ברוחה נמוג. בשנות ה-60 היא מביאה את המכתב לגרשום שלום במיגננה על 'אייכמן בירושלים: דוח על הבנליות של הרוע- היא הייתה מאוד צינית, ראתה באייכמן בורג קטן ולא הפסיקה לצחוק בבית המשפט שקראו 3,600 ע"מ דוח המשטרה על אייכמן הצייתן, שלא אמר דבר בגרמניה הנאצית כי מי כבר יסכים איתו? היא מסבירה שהמחשבה מנסה להגיע לעומק, בעוד שהרוע בנאלי חסר עומק, 'אין שם דבר'. בהמשך באים 2 ראיונות עם חנה ארנדט לאחר סיקורה של משפט אייכמן, אחד עםסמואל גרפטון והשני עם גינטר גאוס בגרמניה. שתיהם מעניינים, בשני רציתי להקשיב, אבל הגרמנית המהירה בראיון ביוטיוב הקשה עלי ושמחתי להיתקל בו. הייתי אומר לחנה, שלוודאי הייתה מתחלחלת ממצב הדברים היום שאני א פוליטי, היא הייתה צוחקת בקול, שמה לא תיחנק מעשן הסיגריות שעשנה דרך קבע. "אם יש אנשים שאינם מסוגלים לנהוג בלי משוא פנים כזה, מכיוון שהם מתיימרים לאהוב את עמם עד כדי כך שעליהם להחניף לו כל העת- אז אין מה לעשות. אני לא רואה בהם פטריוטיות " (מ הומריוס, במאבק בין מנצחים למפסידים, שממנו נובע המדע ובזה הפ"פ הפוליטית). הטמטום ו ה עיוורון הפוליטי העכשווי שסלל את הדרך ל7 באוקטובר, שאותם פטריוטים אוהבי בארץ הביאו נובע מהמחסור בכול פילוסופיה פוליטית עכשווית . ולתקוף אותי על כך זה כמו נרקיסיסט שלא לוקח אחריות על מנת חלקו. אדם לוחם צדק ושוויון מתחיל ומחויב המציאות עם אנטישמיות ב 2024. נראה היום שכולם עירומים מובלים בידי דחליל עם חליפת מעצבים. והיום כולם מעדיפים להשתתף בREALITY ואנו העולם והעיקר שכולם יראו, מספיק לראות את מיליון חוות הדעת על ספרי שטפן צוויג מאשר פילוסופיה פוליטית, השם ישמור.”

“באמת שנאמר כבר הכל על בית הילידים שידוע כבר לשמצה, הדיון או אפילו הוויכוח הזה נוכח עד היום בחלקים מהחברה הישראלית, ובהחלט מרתק. קודם כל אתחיל ואומר, שזהו ספר מעולה. "בלעתי" אותו ביומיים. הספר בנוי כך: מבוא - 12 מונולוגים - אנליזה, אפילוג. הספר הזה לא בא להתווכח. הוא בא לספר. בא לספר ואפילו לתעד. 12 מונולוגים רחבים ומלאים פרטים, של אמהות שגידלו ילדים במסגרת בית הילדים, וחלקן גדלו בו בעצמן. חווית הקריאה מטלטלת. מי שחובב את הז'אנר - ממליץ בחום. נקודת המבט הזו, של *אמהות* בחינוך הקיבוצי, כמעט לא מסופרת לאף אחד, וחלק מהאמהות בספר תיארו את אותן שנים כשנים שהן לא רוצות להיזכר בהן, עד כדי כך. עם זאת, ישנן גם כמה עדויות נייטרליות-חיוביות בספר, על אמהות שסמכו על האוטוריטה והמסגרת, ובאמת להן לא הייתה חוויה מצערת ולא לילדיהן. על הסיבות המוצעות לכך, באפילוג. לסיכום, הספר הזה מעשיר, מרחיב אופקים, מטלטל, ובעיקר מחנך. כל מונולוג מרתק בכדי עצמו ויחד הספר הזה מהווה פשוט פיסת היסטוריה, שלפעמים בכוונה מנסים לשכוח, שכדאי, ורצוי לשמר ולזכור. 5 כוכבים, מומלץ מאוד!”

“הספר נערך ע"י בת משק, שבחרה לעזוב את הקיבוץ. היא מלינה על הלינה המשותפת, ולעיתים נדמה שאת פסק הדין גזרה עוד לפני שהחלה בראיונות. במוקד הספר עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי. כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי-חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה? לא ניתן להבין את האופן בו נאמרו הדברים. הספר בנוי ממונולוגים. הבעיה היא שהעורכת לא ציינה את התאריך בו התקיים המונולוג או הריאיון. לא נכתבו השאלות, אין גמגומים או השתהות בתשובה, וניכר שהדברים שנאמרו עברו עריכה לשונית חמורה. המדגם לא מייצג. ענף שלם בסוציולוגיה מתפרנס מתיאור חיי קבוצה של פרטים, שיש להם מכנה משותף. למשל, ספרו של אוסקר לואיס "חמש משפחות", שיצא לאור בשנת 1959 ומספר על 5 משפחות עוני במקסיקו. סיפורן של המשפחות אמנם מעניין, אך אינו בהכרח מייצג. אין התייחסות להבדלי הגישות בין התנועות הקיבוציות בספר. מתוך 13 הדוברות: 8 הן מ"הקיבוץ הארצי", 2 מ"הקיבוץ המאוחד" לשעבר, 2 מ"הקיבוץ הדתי" ו 1 מ"חבר הקבוצות" לשעבר. אין נציגה ל"איחוד הקיבוצים", הפלג שפרש מהקיבוץ המאוחד. חלוקה זו חשובה כיוון שלכל זרם הייתה גישה שונה ביחס ללינה המשותפת. לדוגמא, ב"קיבוץ הארצי" התינוקות היו בשישיות ובמאוחד ב"רביעיות". היו הבדלים נוספים. האימהות מתעלמות במונולוגים מהיתרון בלינה המשותפת שאפשר ללדת הרבה ילדים יחסית. מספר הילדים הממוצע לכל דוברת היה 3. זהו מספר ילדים גבוה מהמוצע בארץ. רק לאם בודדת היו 2 ילדים. הנוחיות שנבעה מחוסר לחץ כלכלי אפשרה ריבוי יחסי בילודה. כשאבי שירת במילואים, היה חבר שאמר לו: "אתם האשכנזים מתלבטים: עוד ילד או לקנות פולקסווגן, ובסוף תמיד מחליטים- "פולקסווגן". דילמה מעין זו לא עמדה בפני חברי הקיבוצים. יש להוסיף, שמספר הילדים במשפחה עשוי להיות גורם חשוב בעיצוב השקפת האם. למרות הכול חיי משפחה התקיימו בקיבוץ. מספר רב יחסית של נשים התגרשו, כולן חזרו והתחתנו פעם שניה. (כך גם אחת שהתאלמנה.) הדוברות לא מרחיבות על המשבר שהביא לפרידה. נשואים שניים, מדגישים את העובדה שלמרות הלינה המשותפת, החברה הקיבוצית הייתה ביסודה חברה של משפחות. הלינה המשותפת" היא רק חלק ממה שקרוי "החינוך המשותף". החינוך המשותף עמד על ארבע רגליים: הילדים, ההורים (האם והאב), המטפלות (היו גם מטפלים) והחברה בקיבוץ בכלל. אולם, העורכת בחרה לעסוק ב"חצי רגל" בלבד. נסו לדמיין אדם המתאר את רגשות הפיל בעת הליכתו, כשהוא מתייחס לשוק הימנית האחורית בלבד... יש גיוון ברקע של הדוברות. 6 מהדוברות הן בנות קיבוץ. חבל שלא הובאו מונולוגים של אימהותיהן, השוואה אשר הייתה מוסיפה עומק לסיפור. הרקע לסיבות העיקריות לשביעות או אי שביעות רצון של האימהות מהלינה המשותפת הנו פרסונלי. מטפלות גרועות או קשוחות, מגורים בקיבוץ מחוסר ברירה, מעטפת משפחתית וחברית אוהבת ועוד. לסיכום: המונולוגים מעניינים והספר מומלץ לקריאה. יחד עם זאת, אין מדובר בעבודת מחקר, אשר מציירת באופן מלא ומדויק את "החינוך המשותף" על יתרונותיו וחסרונותיו. כיוון שהמונולוגים אינם מייצגים, וכיוון שלא הובאו עוד נקודות מבט מהלינה המשותפת.”