כל חיי הכרתי רק דרך אחת, שביל אחד שעליו צעדתי במהלך כל חיי...גם בשנים בהם כולם היו מנצלים את יום החופש לבילויים, רצים להם לבריכה, למועדונים, אני נשארתי נאמנה לדרכי.. לעולם לא חלפה במוחי המחשבה שאעזוב את הדרך שלי, המסלול שלי, הרי זה מה שינקתי בילדותי, והיה לי טוב.
לפני שלוש שנים, סטיתי מדרכי, אני זוכרת את הפעם הראשונה...ישבתי בחדרי, הדלת נעולה, והדלקתי את הנייד, הייתי בטוחה שבשנייה הזו האדמה תרעד, השמיים יתקדרו, שאראה מולי את מלאכי הצדק זועקים זעקה מרה...הממממ....חיכיתי, המתנתי בסבלנות לרוע הגזרה, לברק שיחזור מבעד לתריסים המוגפים ויכה אותי, אבל...כלום לא קרה. (מטאפורה)
אבל, אני זוכרת את ההלם, את המבט הלא מאמין על פניו של בעלי, את הוויכוחים, את חוסר ההשלמה עם העובדה שעכשיו אני חריגה, אני חילונית. אני זוכרת את הבוקר, שוויתרתי על תפילת שחרית, התהלכתי כסהרורית, מפנה מבט כל רגע אולי מישהו שם לב שלא התפללתי, את הערב שבחרתי לשטוף ידיים עם סבון ולא ליטול אותן, את יום השישי בו בחרתי להישאר בבית ולא להצטרף לעזרת הנשים בבית הכנסת...
אבל בעיקר אני זוכרת את הרצון שלי להילחם על זכותי, על בחירתי, ועל הכבוד שמגיע לי למרות העובדה שאני כבר לא כמותו, אני שונה, אני חילונית והוא דתי. ניצחתי! כשם שאני מכבדת את זכותו להאמין בבורא עולם ולקיים מצוות, כך אני מצפה ממנו לקבל את העובדה שאשתו בחרה אחרי 41 שנים לחשב מסלול מחדש.
היום, אני "גוי של שבת", הבית מתחלק לשניים כשאני המיעוט, כולם דתיים ואני לא! אבל זה בסדר למדנו לכבד אחד את השני, למדנו לקבל שלא כולנו דומים, ובעיקר שאיש איש ואמונתו יחיה.
הספר מסופר בגוף ראשון על ידי נילי, היא מתגוררת בירושלים, נשואה עם ילדה, החיים המשותפים עוברים על מי מנוחות עד ליום בו בעלה מודיע לה קבל עם ועדה שהוא עוזב את הבית, הוא מחליט להתחזק באמונתו ועליו לנטוש את אורח חייו הקיים לשם כך, הוא רוצה להתחבר לבורא עולם, והוא אינו יכול לעשות זאת עם משפחתו, הוא חוזר בתשובה, ניסיונותיה של נילי להמשיך לחיות עם בעלה בעשרים שנים האחרונות למרות חוסר האמונה של בדת ובאלוהים עולים בתוהו.
גם נויה, מיתה המתבגרת מוסיף על תחושותיה הקשות של נילי, נויה אינה מתקשרת עם אימה, היא בגיל ההתבגרות,משבר הנישואים של נילי מוביל לפגישתן של נילי ושלומית, אחותה של נילי המבוגרת ממנה בשבע שנים, שלומית מגיעה לתמוך בנויה ובנילי אחותה בתקופה המרה הזו, יחד הן יוצאות יחד אל מסע מטלטל, מסע נפשי לא קל, מסע שסופו יהיה חשיפת סודות שנקברו מתחת לאדמה.
כמו הרצת סרט בשלט של הטלוויזיה, כך חוזרת נילי אחורה אל ימי ילדותה, אל הקיבוץ , יתומה מאמא, שנפטרה בלידתה ועם אבא מנוכר אשר מתעלם לגמרי מביתו. נאלצה נילי לגדול בבית הילדים בקיבוץ, ולבלות את רוב היום עם הדודים, צפירה ויואל, את לילותיה מעבירה נילי בילדותה בבית דודה, לחדר מצטרפת שלומית אחותה הגדולה שלא פעם הייתה עוברת בשעות ליילה מאוחרות לחדר של אבא.
את אימה, נלה, שלומית כלל לא זוכרת, ואף אדם בקיבוץ לא מוכן גם לספר עליה, או לדבר עליה, התחושה שאסור לדבר על מה שקרה בטרם לידתה של נילי.
יחסים מורכבים וסבוכים היו בין צפירה ויואל ליצחק, שנחשב לאדם חשוב מאוד בקיבוץ, קשר השתיקה, גרם לנילי ולשלומית להבין שיש דברים שאסור לדבר עליהם, אסור להזכיר אותם.
יצחק, כך הייתה קוראת נילי לאביה, לעולם לא "אבא", יצחק, פשוט יצחק, ומסתבר שלא לשווא.
עלילת הספר מפותלת ומתפתלת, כמו ספר מתח מצמרר, ועם זאת יש תחושה שלא הכל נכתב, לא כל האמת יצאה החוצה, שעדיין יש דברים שעדיף שלא יאמרו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
