הקיבוץ שבקשתי להיות בו
כחניך תנועת נוער, עמדתי מול כתובות אש בטקסים, ושאגתי בקול: עלה והגשם. אומנם את התנועה עזבתי, בשעה שהלכתי ללמוד בכדורי, בית ספר חקלאי, אך ממנו הגעתי להיאחזות הנח"ל בבקעה, בה הייתה חבורת בנים ובנות שרבצו בלילה על הדשא (כמו בשיר). בסוף היו לי תכניות אישיות שלא עלו בקנה אחד עם הרעיון הקבוצתי, מה שגרם לי להיפרד לשלום מהחבורה.
מאז נשארה בי פינה חמה בלב לקיבוצים, הגורמת לי לקרוא עליהם ספרים, בעיקר על אלה שבעמק יזרעאל, שנופיו מצליחים לרגש אותי, אך גם גורמים לי לשאול, מה יש בו בקיבוץ, שעדיין הוא נתפס בעיני כביטוי לאיכות חיים, ומימוש אידיאליים אנושיים וציוניים, ולעתים מנגד, אני מוצא בקיבוץ פגמים שהיו וישנם ,המעלים שאלות לא קלות על האיוולת האנושית. או גם כיצד ממופת לאידאל חברתי וציוני הם הפכנו לסמל שיסוי וביזוי?
יֵשְׁנֶני, של אילנה סטרלין, הוא אומנם סיפור על קיבוץ בעמק יזרעאל, אך הנפשות בו נעות בין תל אביב, לירושלים והקיבוץ, כמו בצנטריפוגה, המערבלת וזורקת כל אחד מהם, הרחק מנוף מולדתו, לאפשרות התבוננות שונה בחייהם, בניסיון למצוא תשובה, פיוס וגאולה.
נקודת ההתחלה של הסיפור היא בירושלים, בה נילי, בת קיבוץ שעברה אל העיר, בעקבות אבנר בעלה שחזר בתשובה. כעת הוא עזב את הבית והותיר אותה עם ביתה הקטנה. משבר הגורם לנילי לצאת למסע אל ילדותה בקיבוץ, להתחקות אחרי סודות שמעולם לא סופרו, ובכך לנסות ולהבין את חייה, ומעל הכל על הספר מרחפת שאלה גדולה, האם תבנית הרס הבית, אותו חוו נילי ואחותה שולמית, היא תבנית מחזורית שיצרה את חוסר יכולתן של שתי האחיות לבנות לעצמן בית, המורכב משלוש יסודות, אבא, אמא וילדים?
תבנית הספר היא מאוד פשוטה ושבלונית, סטרלין, מציבה ילדים בבית ילדים, ומולם הורים שנקרעים בשעה שהם אמורים למסור את ילדיהם למטפלות, שנחשבו לאוטוריטה חינוכית לגביהם, המעקרות מראש את היחסים הטבעיים בין ילדים להוריהם. תהליך האמור לייצר הדחקה ואפילו סוג של טראומה, ששנים לאחר מכן תעלה על פני השטח. סטרלין, מקצינה מודל זה, באמצעות נלה, אימה של נילי, שיום אחד החטיפה סטירה לשרה המטפלת.
מכאן, כדור השלג הולך ומתגלגל ומאבד שליטה. התקיימה אספת קיבוץ, בה החברים היו אמורים לנקוט בצעדי ענישה נגד נלה. הם בחרו לסלק אותה מהקיבוץ. הטרגדיה הסילוק הייתה כפולה, משום שבהצבעה יצחק, אביה של נילי, הצביע נגד אשתו, שזעקה מולו: " אתה מדבר על הקיבוץ בלי סוף, אבל אתה לא יכול להגיד מילה כדי להגן על אשתך?"
מול הסיפור האישי, מציבה סטרלין, את הנרטיבים הגדולים של ההתיישבות בעמק: את רגעי החסד בהם, האב יצחק, מנגן בחליל צד, יחד עם ביתו השרה את המלים הכל כך אופיינית לעמק: "הלי-לה לע-מק אני אזמרה...", אפילו במילים האלה הכל כך תמימות, קיים פוטנציאל בגידה, נאמנות לעמק, ולא לאשת נעוריך.
מולם סטרלין, מעמידה נרטיב אחר, אותו היכרו חברי הקיבוץ בעמק, סיפור דבורה וברק בן אבינועם, אותו דקלם, דודה של נילי יואל: "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך" ברק אמר לדבורה, בשעה שהם הלכו יחד להביס את סיסרא. נאמנות אותה יצחק הפר כלפי אשתו נלה, בהעדפת נאמנות לקיבוץ, שלא פעם בעקרונותיו, רמס את מי שהיה שונה ממנו.
זהו ספר, יפה ורגיש, הכתוב בשפה יפה, המחבר רגשות לפס הקול הנשכח של העמק, ולפסוקי המקרא שפעם היו נוכחים בחיי ההתיישבות העובדת, אך יש לי תחושה שאותה תבנית סיפורית על הקיבוץ והלינה המשותפת, חוזרת על עצמה, באופן שהיא מיצתה את עצמה לדעת.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אחד ממקורות השראתה של סטרלין, השיר שדות בעמק, של לוי בן אמיתי, בביצוע נחמה הנדל. למי שאוהב נוסטלגיה, צפויה חוויה יוצאת דופן. הקישור למטה. (שני בתים אחרונים)
שדות שבעמק (1937)
מילים: לוי בן-אמיתי
לחן: אפרים בן-חיים (לייבינזון)
אָסְפֵנִי אֵלֶיךָ
אֱסֹף כַּשִּׁבֹּלֶת,
שִׁבֹּלֶת לַגֹּרֶן
בְּחַג הַקָּצִיר!
הַלַּיְלָה לָעֵמֶק
אֲנִי אֲזַמֵּרָה,
כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי
חֶסֶד הַשִּׁיר.
https://www.dailymotion.com/video/x9frad
