ביקורת ספרותית על ישנני מאת אילנה סטרלין
ספר מעולה

---

את הספר הזה סיימתי עם נחשול של דמעה על הלחי. למרות שחום הדמעה מגיעה למספר המעלות שגוף האדם פולט, זו הייתה דמעה חמה במיוחד ולכן הוא מקבל המלצה רותחת!
זהו סיפור קשה, יוצא דופן על חיי הקיבוץ, ההורות, אהבת אם, זוגיות, ויתור על האני ועל מחיר כבד שמשלמים בגלל טעויות והחלטות שגויות.
ביצירה הזו ההדגש הינו על התמורה והעלות שמשלמים לסילוק החוב וההצמדות לאידיאולוגיה חסרת פשרות!
לנלה ויצחק היו שתי בנות: שלומית ונילי. הן היו מאוד שונות אחת מהשנייה.
נילי נשואה לאבנר ואם לנויה. עובדת במשרה מסודרת בגן הבוטני, מאוהבת בצמחיה ומנהלת חי משפחה נורמאלים. לעומתה, שלומית לא נישאה מעולם, רווקה, רוב הזמן בעיר הגדולה, משנה מעת לעת מסגרות עבודה, מקומות דיור ואפילו מידי פעם באה להשתכן אצל אחותה בירושלים כי נגמר לה הכסף.
שתי האחיות נולדו באחד הקיבוצים בעמק (לאורך כל הספר לא נרשם שם הקיבוץ). ההבדל בין שתי האחיות עוד מתחיל בילדותן: שלומית הולכת לחדר של יצחק – אביהן של השתיים ואילו נילי, הולכת לבלות את שעות אחר הצהריים בחדר של דודיה צפירה ויואל. נילי לא הבינה מדוע הכניסה לחדר של יצחק אביהן היה אסור על נילי.
נלה - האם של שתי האחיות נפטרה אחרי הלידה של נילי. אלא מה שבקיבוץ לא מדברים על זה. יש קשר שתיקה מסביב למותה.
לקראת חגיגת יום הולדתה נילי הלכה לתופרת סוניה למדידת שמלה, סוניה אומרת לה בעת המדידה: " אוי כמה אמא היתה גאה בך כעת". כששאלה נילי: תגידי את הכרת את אמא נלה? פיה של סוניה התופרת מלאו מים והיא סירבה לפתח את השיחה בנושא. אף אחד לא רצה לדבר על נלה בקיבוץ!
נילי שאלה את יואל: "למה אף אחד לא מסכים לדבר איתי על נלה המתה?" (עמוד 36) יואל מתעלם משאלתה וממשיך לנעוץ עיניים בתמונה של הילד הג'ינג'י שבאלבום התמונות. (גם מסביב לילד הג'נג'י- יש סוד).
עמוד 37 נילי הקטנה מהרהרת לעצמה: "אף שלא ידעתי אז מה צופן לי העתיד, לא שיערתי שנטישתם של החיים עלולה להכאיב לא פחות מזו של המתים". (את המשפט הזה קראתי מספר פעמים כי הוא בהחלט משקף בתוכו את הליבה של הסיפור).
באחד הימים מצאה נילי על שרפרף הקש שבסלון תמונה ענקית של איש ישיש עם זקן לבן, ארוך ועל ראשו שטריימל.
עמוד 38: "מי זה?" לחשה בקול רפה. "האדמו"ר" –ענה לה אבנר. התמונה הזו עשתה טוב לאבנר אבל לנילי לא. באותו ערב משפרשו כולם לשנת הלילה, אבנר הודיע לנילי שהוא עוזב את הבית. תחנוניה לאבנר שלא ישאיר אותה לבד עם נויה לא צלחו.
עמוד 41: "אל תעזוב אותנו, אבנר, אל תעשה לנו את זה". זיעה קרה כיסתה את גופי. "אל תעזוב את נויה. ילדה צריכה את אבא שלה". בלעתי את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי כשהתקרבתי אליו, "אני צריכה אותך"...למחרת בבוקר אבנר הלך.... בעקבות הסיטואציה החדשה שנוצרה, שלומית באה לבקר את אחותה בירושלים. חיבורן מסיע אותן למסע אל עברן לפענוח "הסודות" שהסתירו מהן.
נילי כל הזמן חיה בידיעה שאימא נפטרה בגללה עמוד 68: "הידיעה שאמי מתה בינקותי הייתה חלק מהווייתי בכל שנות ילדותי, אבל ההכרה שאני אשמה במותה היכתה בי שנים אחר כך."...
באחד הביקורים בבית העלמין נילי לא הבינה מדוע על המצבה של אורי (בנם של צפירה ויואל והילד הגינג'י שבתמונה באלבום) נחקק: "אורי שלנו נשלח אל מותו". כששאלה על כך לא קיבלה תשובה מצפירה ויואל. עוד סוד שפוענח על ידי נילי ושלומית במסגרת המסע.
את הסיפור ("ה-ס-ו-ד") נילי ושלומית שומעות מגניה ולושק (ניצולי השואה) שהיו חברי קיבוץ ועזבו יחד עם ביתם היחידה, אחרי הדרמה שהתרחשה בקיבוץ. גניה ולושק החליטו לעזוב את הקיבוץ, כי לא רצו שאף אחד יחליט בשבילם.
יואל לא אהב את יצחק (יואל היה אח של נלה) ובאחד השיחות הוא אף אמר ללושק עמוד 175:
"יצחק התיר את דמה והפקיר אותה שם לטלפיים של החיות"...
הספר פותח צוהר לעירונים על חיי הקיבוץ, בתי הילדים, העבודה , ההווי, ההיצמדות לאידיאולוגיה והחיים בשיתוף עד כדי ויתור על חיי המשפחה והמחיר הכבד שהאידיאולוגיה עלולה לתבוע.
הסופרת אילנה סטרלין עשתה הקבלה בין שני גברים ששניהם עזבו את חיי המשפחה ובתיהם. שניהם נכנעו לאידיאולוגיה! יצחק לא הלך עם נלה והניח לאידיאולוגיה הקיבוצית להכריע אותו ולעומתו אבנר – בעלה של נילי הוכרע על ידי האידיאולוגיה הדתית.
אומנם הסיפור הוא מסע מטלטל לנילי ושלומית אך לקוראיו הוא ללא ספק מסע מרתק .
אהבתי את הספור אם היה ניתן לי הייתי מחבקת את שתי האחיות הללו ומאמצת אותן אלי.
זהו ספר מרגש, מרתק, זורם, כתוב בשפה נקייה מעורר עניין ומומלץ בחום רב!
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על ישנני