הקיבוץ שבקשתי להיות בו

כחניך תנועת נוער, עמדתי מול כתובות אש בטקסים, ושאגתי בקול: עלה והגשם. אומנם את התנועה עזבתי, בשעה שהלכתי ללמוד בכדורי, בית ספר חקלאי, אך ממנו הגעתי להיאחזות הנח"ל בבקעה, בה הייתה חבורת בנים ובנות שרבצו בלילה על הדשא (כמו בשיר). בסוף היו לי תכניות אישיות שלא עלו בקנה אחד עם הרעיון הקבוצתי, מה שגרם לי להיפרד לשלום מהחבורה.

מאז נשארה בי פינה חמה בלב לקיבוצים, הגורמת לי לקרוא עליהם ספרים, בעיקר על אלה שבעמק יזרעאל, שנופיו מצליחים לרגש אותי, אך גם גורמים לי לשאול, מה יש בו בקיבוץ, שעדיין הוא נתפס בעיני כביטוי לאיכות חיים, ומימוש אידיאליים אנושיים וציוניים, ולעתים מנגד, אני מוצא בקיבוץ פגמים שהיו וישנם ,המעלים שאלות לא קלות על האיוולת האנושית. או גם כיצד ממופת לאידאל חברתי וציוני הם הפכנו לסמל שיסוי וביזוי?

יֵשְׁנֶני, של אילנה סטרלין, הוא אומנם סיפור על קיבוץ בעמק יזרעאל, אך הנפשות בו נעות בין תל אביב, לירושלים והקיבוץ, כמו בצנטריפוגה, המערבלת וזורקת כל אחד מהם, הרחק מנוף מולדתו, לאפשרות התבוננות שונה בחייהם, בניסיון למצוא תשובה, פיוס וגאולה.

נקודת ההתחלה של הסיפור היא בירושלים, בה נילי, בת קיבוץ שעברה אל העיר, בעקבות אבנר בעלה שחזר בתשובה. כעת הוא עזב את הבית והותיר אותה עם ביתה הקטנה. משבר הגורם לנילי לצאת למסע אל ילדותה בקיבוץ, להתחקות אחרי סודות שמעולם לא סופרו, ובכך לנסות ולהבין את חייה, ומעל הכל על הספר מרחפת שאלה גדולה, האם תבנית הרס הבית, אותו חוו נילי ואחותה שולמית, היא תבנית מחזורית שיצרה את חוסר יכולתן של שתי האחיות לבנות לעצמן בית, המורכב משלוש יסודות, אבא, אמא וילדים?

תבנית הספר היא מאוד פשוטה ושבלונית, סטרלין, מציבה ילדים בבית ילדים, ומולם הורים שנקרעים בשעה שהם אמורים למסור את ילדיהם למטפלות, שנחשבו לאוטוריטה חינוכית לגביהם, המעקרות מראש את היחסים הטבעיים בין ילדים להוריהם. תהליך האמור לייצר הדחקה ואפילו סוג של טראומה, ששנים לאחר מכן תעלה על פני השטח. סטרלין, מקצינה מודל זה, באמצעות נלה, אימה של נילי, שיום אחד החטיפה סטירה לשרה המטפלת.

מכאן, כדור השלג הולך ומתגלגל ומאבד שליטה. התקיימה אספת קיבוץ, בה החברים היו אמורים לנקוט בצעדי ענישה נגד נלה. הם בחרו לסלק אותה מהקיבוץ. הטרגדיה הסילוק הייתה כפולה, משום שבהצבעה יצחק, אביה של נילי, הצביע נגד אשתו, שזעקה מולו: " אתה מדבר על הקיבוץ בלי סוף, אבל אתה לא יכול להגיד מילה כדי להגן על אשתך?"

מול הסיפור האישי, מציבה סטרלין, את הנרטיבים הגדולים של ההתיישבות בעמק: את רגעי החסד בהם, האב יצחק, מנגן בחליל צד, יחד עם ביתו השרה את המלים הכל כך אופיינית לעמק: "הלי-לה לע-מק אני אזמרה...", אפילו במילים האלה הכל כך תמימות, קיים פוטנציאל בגידה, נאמנות לעמק, ולא לאשת נעוריך.

מולם סטרלין, מעמידה נרטיב אחר, אותו היכרו חברי הקיבוץ בעמק, סיפור דבורה וברק בן אבינועם, אותו דקלם, דודה של נילי יואל: "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך" ברק אמר לדבורה, בשעה שהם הלכו יחד להביס את סיסרא. נאמנות אותה יצחק הפר כלפי אשתו נלה, בהעדפת נאמנות לקיבוץ, שלא פעם בעקרונותיו, רמס את מי שהיה שונה ממנו.

זהו ספר, יפה ורגיש, הכתוב בשפה יפה, המחבר רגשות לפס הקול הנשכח של העמק, ולפסוקי המקרא שפעם היו נוכחים בחיי ההתיישבות העובדת, אך יש לי תחושה שאותה תבנית סיפורית על הקיבוץ והלינה המשותפת, חוזרת על עצמה, באופן שהיא מיצתה את עצמה לדעת.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אחד ממקורות השראתה של סטרלין, השיר שדות בעמק, של לוי בן אמיתי, בביצוע נחמה הנדל. למי שאוהב נוסטלגיה, צפויה חוויה יוצאת דופן. הקישור למטה. (שני בתים אחרונים)
שדות שבעמק (1937)
מילים: לוי בן-אמיתי
לחן: אפרים בן-חיים (לייבינזון)

אָסְפֵנִי אֵלֶיךָ
אֱסֹף כַּשִּׁבֹּלֶת,
שִׁבֹּלֶת לַגֹּרֶן
בְּחַג הַקָּצִיר!

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק
אֲנִי אֲזַמֵּרָה,
כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי
חֶסֶד הַשִּׁיר.

https://www.dailymotion.com/video/x9frad

כל חיי הכרתי רק דרך אחת, שביל אחד שעליו צעדתי במהלך כל חיי...גם בשנים בהם כולם היו מנצלים את יום החופש לבילויים, רצים להם לבריכה, למועדונים, אני נשארתי נאמנה לדרכי.. לעולם לא חלפה במוחי המחשבה שאעזוב את הדרך שלי, המסלול שלי, הרי זה מה שינקתי בילדותי, והיה לי טוב.

לפני שלוש שנים, סטיתי מדרכי, אני זוכרת את הפעם הראשונה...ישבתי בחדרי, הדלת נעולה, והדלקתי את הנייד, הייתי בטוחה שבשנייה הזו האדמה תרעד, השמיים יתקדרו, שאראה מולי את מלאכי הצדק זועקים זעקה מרה...הממממ....חיכיתי, המתנתי בסבלנות לרוע הגזרה, לברק שיחזור מבעד לתריסים המוגפים ויכה אותי, אבל...כלום לא קרה. (מטאפורה)

אבל, אני זוכרת את ההלם, את המבט הלא מאמין על פניו של בעלי, את הוויכוחים, את חוסר ההשלמה עם העובדה שעכשיו אני חריגה, אני חילונית. אני זוכרת את הבוקר, שוויתרתי על תפילת שחרית, התהלכתי כסהרורית, מפנה מבט כל רגע אולי מישהו שם לב שלא התפללתי, את הערב שבחרתי לשטוף ידיים עם סבון ולא ליטול אותן, את יום השישי בו בחרתי להישאר בבית ולא להצטרף לעזרת הנשים בבית הכנסת...

אבל בעיקר אני זוכרת את הרצון שלי להילחם על זכותי, על בחירתי, ועל הכבוד שמגיע לי למרות העובדה שאני כבר לא כמותו, אני שונה, אני חילונית והוא דתי. ניצחתי! כשם שאני מכבדת את זכותו להאמין בבורא עולם ולקיים מצוות, כך אני מצפה ממנו לקבל את העובדה שאשתו בחרה אחרי 41 שנים לחשב מסלול מחדש.
היום, אני "גוי של שבת", הבית מתחלק לשניים כשאני המיעוט, כולם דתיים ואני לא! אבל זה בסדר למדנו לכבד אחד את השני, למדנו לקבל שלא כולנו דומים, ובעיקר שאיש איש ואמונתו יחיה.

הספר מסופר בגוף ראשון על ידי נילי, היא מתגוררת בירושלים, נשואה עם ילדה, החיים המשותפים עוברים על מי מנוחות עד ליום בו בעלה מודיע לה קבל עם ועדה שהוא עוזב את הבית, הוא מחליט להתחזק באמונתו ועליו לנטוש את אורח חייו הקיים לשם כך, הוא רוצה להתחבר לבורא עולם, והוא אינו יכול לעשות זאת עם משפחתו, הוא חוזר בתשובה, ניסיונותיה של נילי להמשיך לחיות עם בעלה בעשרים שנים האחרונות למרות חוסר האמונה של בדת ובאלוהים עולים בתוהו.

גם נויה, מיתה המתבגרת מוסיף על תחושותיה הקשות של נילי, נויה אינה מתקשרת עם אימה, היא בגיל ההתבגרות,משבר הנישואים של נילי מוביל לפגישתן של נילי ושלומית, אחותה של נילי המבוגרת ממנה בשבע שנים, שלומית מגיעה לתמוך בנויה ובנילי אחותה בתקופה המרה הזו, יחד הן יוצאות יחד אל מסע מטלטל, מסע נפשי לא קל, מסע שסופו יהיה חשיפת סודות שנקברו מתחת לאדמה.

כמו הרצת סרט בשלט של הטלוויזיה, כך חוזרת נילי אחורה אל ימי ילדותה, אל הקיבוץ , יתומה מאמא, שנפטרה בלידתה ועם אבא מנוכר אשר מתעלם לגמרי מביתו. נאלצה נילי לגדול בבית הילדים בקיבוץ, ולבלות את רוב היום עם הדודים, צפירה ויואל, את לילותיה מעבירה נילי בילדותה בבית דודה, לחדר מצטרפת שלומית אחותה הגדולה שלא פעם הייתה עוברת בשעות ליילה מאוחרות לחדר של אבא.

את אימה, נלה, שלומית כלל לא זוכרת, ואף אדם בקיבוץ לא מוכן גם לספר עליה, או לדבר עליה, התחושה שאסור לדבר על מה שקרה בטרם לידתה של נילי.
יחסים מורכבים וסבוכים היו בין צפירה ויואל ליצחק, שנחשב לאדם חשוב מאוד בקיבוץ, קשר השתיקה, גרם לנילי ולשלומית להבין שיש דברים שאסור לדבר עליהם, אסור להזכיר אותם.

יצחק, כך הייתה קוראת נילי לאביה, לעולם לא "אבא", יצחק, פשוט יצחק, ומסתבר שלא לשווא.

עלילת הספר מפותלת ומתפתלת, כמו ספר מתח מצמרר, ועם זאת יש תחושה שלא הכל נכתב, לא כל האמת יצאה החוצה, שעדיין יש דברים שעדיף שלא יאמרו.

מצטרף לכל המילים החמות.
ספר עצוב ורגיש ביותר המתאר מצבים, רגשות ומחשבות באופן המעמיק ביותר - סיפור עצוב על נערה אשר ישנה וגם איננה.
תסבוכת הנפרמת אט אט לאורך הסיפור עד סופו - הקיבוץ בכיעורו...

את הספר הזה סיימתי עם נחשול של דמעה על הלחי. למרות שחום הדמעה מגיעה למספר המעלות שגוף האדם פולט, זו הייתה דמעה חמה במיוחד ולכן הוא מקבל המלצה רותחת!
זהו סיפור קשה, יוצא דופן על חיי הקיבוץ, ההורות, אהבת אם, זוגיות, ויתור על האני ועל מחיר כבד שמשלמים בגלל טעויות והחלטות שגויות.
ביצירה הזו ההדגש הינו על התמורה והעלות שמשלמים לסילוק החוב וההצמדות לאידיאולוגיה חסרת פשרות!
לנלה ויצחק היו שתי בנות: שלומית ונילי. הן היו מאוד שונות אחת מהשנייה.
נילי נשואה לאבנר ואם לנויה. עובדת במשרה מסודרת בגן הבוטני, מאוהבת בצמחיה ומנהלת חי משפחה נורמאלים. לעומתה, שלומית לא נישאה מעולם, רווקה, רוב הזמן בעיר הגדולה, משנה מעת לעת מסגרות עבודה, מקומות דיור ואפילו מידי פעם באה להשתכן אצל אחותה בירושלים כי נגמר לה הכסף.
שתי האחיות נולדו באחד הקיבוצים בעמק (לאורך כל הספר לא נרשם שם הקיבוץ). ההבדל בין שתי האחיות עוד מתחיל בילדותן: שלומית הולכת לחדר של יצחק – אביהן של השתיים ואילו נילי, הולכת לבלות את שעות אחר הצהריים בחדר של דודיה צפירה ויואל. נילי לא הבינה מדוע הכניסה לחדר של יצחק אביהן היה אסור על נילי.
נלה - האם של שתי האחיות נפטרה אחרי הלידה של נילי. אלא מה שבקיבוץ לא מדברים על זה. יש קשר שתיקה מסביב למותה.
לקראת חגיגת יום הולדתה נילי הלכה לתופרת סוניה למדידת שמלה, סוניה אומרת לה בעת המדידה: " אוי כמה אמא היתה גאה בך כעת". כששאלה נילי: תגידי את הכרת את אמא נלה? פיה של סוניה התופרת מלאו מים והיא סירבה לפתח את השיחה בנושא. אף אחד לא רצה לדבר על נלה בקיבוץ!
נילי שאלה את יואל: "למה אף אחד לא מסכים לדבר איתי על נלה המתה?" (עמוד 36) יואל מתעלם משאלתה וממשיך לנעוץ עיניים בתמונה של הילד הג'ינג'י שבאלבום התמונות. (גם מסביב לילד הג'נג'י- יש סוד).
עמוד 37 נילי הקטנה מהרהרת לעצמה: "אף שלא ידעתי אז מה צופן לי העתיד, לא שיערתי שנטישתם של החיים עלולה להכאיב לא פחות מזו של המתים". (את המשפט הזה קראתי מספר פעמים כי הוא בהחלט משקף בתוכו את הליבה של הסיפור).
באחד הימים מצאה נילי על שרפרף הקש שבסלון תמונה ענקית של איש ישיש עם זקן לבן, ארוך ועל ראשו שטריימל.
עמוד 38: "מי זה?" לחשה בקול רפה. "האדמו"ר" –ענה לה אבנר. התמונה הזו עשתה טוב לאבנר אבל לנילי לא. באותו ערב משפרשו כולם לשנת הלילה, אבנר הודיע לנילי שהוא עוזב את הבית. תחנוניה לאבנר שלא ישאיר אותה לבד עם נויה לא צלחו.
עמוד 41: "אל תעזוב אותנו, אבנר, אל תעשה לנו את זה". זיעה קרה כיסתה את גופי. "אל תעזוב את נויה. ילדה צריכה את אבא שלה". בלעתי את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי כשהתקרבתי אליו, "אני צריכה אותך"...למחרת בבוקר אבנר הלך.... בעקבות הסיטואציה החדשה שנוצרה, שלומית באה לבקר את אחותה בירושלים. חיבורן מסיע אותן למסע אל עברן לפענוח "הסודות" שהסתירו מהן.
נילי כל הזמן חיה בידיעה שאימא נפטרה בגללה עמוד 68: "הידיעה שאמי מתה בינקותי הייתה חלק מהווייתי בכל שנות ילדותי, אבל ההכרה שאני אשמה במותה היכתה בי שנים אחר כך."...
באחד הביקורים בבית העלמין נילי לא הבינה מדוע על המצבה של אורי (בנם של צפירה ויואל והילד הגינג'י שבתמונה באלבום) נחקק: "אורי שלנו נשלח אל מותו". כששאלה על כך לא קיבלה תשובה מצפירה ויואל. עוד סוד שפוענח על ידי נילי ושלומית במסגרת המסע.
את הסיפור ("ה-ס-ו-ד") נילי ושלומית שומעות מגניה ולושק (ניצולי השואה) שהיו חברי קיבוץ ועזבו יחד עם ביתם היחידה, אחרי הדרמה שהתרחשה בקיבוץ. גניה ולושק החליטו לעזוב את הקיבוץ, כי לא רצו שאף אחד יחליט בשבילם.
יואל לא אהב את יצחק (יואל היה אח של נלה) ובאחד השיחות הוא אף אמר ללושק עמוד 175:
"יצחק התיר את דמה והפקיר אותה שם לטלפיים של החיות"...
הספר פותח צוהר לעירונים על חיי הקיבוץ, בתי הילדים, העבודה , ההווי, ההיצמדות לאידיאולוגיה והחיים בשיתוף עד כדי ויתור על חיי המשפחה והמחיר הכבד שהאידיאולוגיה עלולה לתבוע.
הסופרת אילנה סטרלין עשתה הקבלה בין שני גברים ששניהם עזבו את חיי המשפחה ובתיהם. שניהם נכנעו לאידיאולוגיה! יצחק לא הלך עם נלה והניח לאידיאולוגיה הקיבוצית להכריע אותו ולעומתו אבנר – בעלה של נילי הוכרע על ידי האידיאולוגיה הדתית.
אומנם הסיפור הוא מסע מטלטל לנילי ושלומית אך לקוראיו הוא ללא ספק מסע מרתק .
אהבתי את הספור אם היה ניתן לי הייתי מחבקת את שתי האחיות הללו ומאמצת אותן אלי.
זהו ספר מרגש, מרתק, זורם, כתוב בשפה נקייה מעורר עניין ומומלץ בחום רב!
לי יניני

ספר מקסים.. מרגש.. ומעורר ענין... שווה קריאה... בדרך כלל אני קוראת ספרים בקצב יותר איטי את הספר הזה בלעתי בשקיקה ...!!!

ספר סביר ולא יותר מזה. וחבל כי דווקא יש לו פוטנציאל, אלא שהמחברת עשתה כמה טעויות שממש הוציאו את החשק מהקריאה:
- זוגות לא נוהגים לשאת נאומים הממשיכים זה את דבריו של זה באופן מסודר, על אחת כמה וכמה לא כאלה ששזורים בהם ציטוטים מדוייקים מאסיפת הקיבוץ לפני 30 שנה.
- שזה רק אחד הסממנים לדיאלוגים לא אמינים ולדמויות לא אמינות.
- אין צורך להאכיל את הקוראים בכפית. הספיקה פעם אחת ההשוואה בין הגבר-האידיאליסט-הקיבוצניק לבין הגבר-האידיאליסט-החוזר-בתשובה, וגם היא היתה יותר מידי ויותר מידי מפורשת.
מה שכן, צלחתי אותו עד סופו אז כנראה שהוא לא היה יותר מידי נורא...

זה ספר כיפי ונחמד להעביר איתו את הזמן.
הייתי רוצה שאולי לעלילה הייתה יותר עומק ופירוט אליה, אבל גם ככה הוא די נחמד.
כדאי לקרוא, נשארים עם טעם לעוד אבל זה שווה את זה. בהחלט עולות ממנו שאלות פילוסופיות כמו שרשום.

ספר מעולה.
הספר מספר מנקודת מבטה של ילדה בקיבוץ של תחילת קום המדינה, בת להורים שעזבו את אירופה כמה דקות לפני התופת, או שהיו וחזרו עם מטענים.
הספר מספר על נילי ואחותה שלומית שהיו יוצאות אחרה"צ לכיוון חדרי ההורים ל"זמן איכות". אבל כאן פתאום העלילה מסתבכת. שלומית הגדולה הלכה לחדר של אביהם ואילו נילי היותר קטנה הלכה לחדר של הדודים צפריה ויואל. אמם נפטרה ויש סוד גדול ממעל.
שנים מנסה נילי לגלות מדוע לא מספרים לה מה קרה. איך אמא שלה מתה, למה אסור לה ללכת לחדר של אביה יצחק.
העלילה מתפתלת כאשר נילי נפרדת מבעלה כאשר היא כבר גרה בירושלים עם ילדה בת 16.
איך הכל מסתדר? איך העבר מתגלה? והסוד הגדול צריך לקרוא את הספר.
מאוד ממליצה.

כל הספר חיכיתי לסוד המשפחתי שיתגלה. וחיכיתי וחיכיתי. וכשהתברר מהו, אמרתי לעצמי: זהו? זה מה שהביא לפירוק? כנראה שצריך להבין את ההווי הקיבוצי כדי להפנים את משקל הסוד. העלילה מתוארת באופן ציורי, זורם, אישי ונוגע. החיים בקיבוץ במיטבם.