“# כשמצאתי אותו על הספסל, הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שנית. כשקראתי אותו לראשונה, מזמן, בהוצאה אחרת (עם כ- 100 עמודים פחות מהספר הזה, שכולם כנראה בגלל בחירות המתרגמת) הוא די עבר לי מעל הראש. המינגוויי אינו מהסופרים החביבים עלי, אם כי יש לו הרגעים שלו. לא אהבתי לקרוא על מלחמות. אני עדיין לא אוהבת. לא אוהבת תיאורים של מלחמות שוורים או ציד חיות בר, שהקסימו את המינגוויי, לא אוהבת את תפיסת הגבריות – ובמשתמע הנשיות – של המינגוויי. מצד שני אני אוהבת את סיגנון הכתיבה וגם את האיזון הטוב בין חלקי הסיפור. הסיפור מתרחש בכמה ימים בחורף. רוברט ג'ורדן הוא צעיר אמריקאי, שהתנדב כאמריקאים ובני לאומים אחרים רבים לעזור לרפובליקה הספרדית, בעלת האוריינטציה הסוציאליסטית, במלחמת האזרחים שהקדימה בכמה שנים את מלחמת העולם השניה וניבאה אותה. רוברט ג'ורדן הוא המינגוויי בחלקו. המינגוויי יוצא החוצה כשהוא מתייחס לג'ורדן בגוף שני, או מאפשר לו דיונים פילוסופיים על מוות ומלחמה. ג'ורדן מסופח לחבורת איכרים ספרדים, שפועלת כחוליית גרילה בהרים, וחולמת על סדר חדש בעולם השמרני בו הם חיים. החבורה מתנהלת כמו שמתנהלות חבורות בנסיבות דומות: אנשים מנסים לשפר מעמד, מקבלים הנהגה חדשה, מדיחים הנהגה ישנה, בונים חלומות לעתיד, מדמיינים מציאות רצוייה, בעתיד. כל זה מתרחש במערה אפופת עשן וריחות מזון מתבשל, רחוק ממקום יישוב, בהר. המינגוויי, שסיקר כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד, שליבו היה עם נאמני הרפובליקה הסוציאליסטים, מתאר בספר הזה את שני הצדדים כמרושעים בנצחונם. הטכניקה הסיפורית של המינגוויי כוללת מעט תיאורים, הרבה דיאלוגים ולא מעט זרם התודעה. יש שם גם סיפור אהבה. בניגוד לסופרים אחרים, המינגוויי יודע לכתוב אהבה ולשתף את הקורא בחווייה. מובן שהאהבה שמתאר המינגוויי היא ניגזרת של תפיסת עולמו. נשים הן ליווי נעים וסקסי לגברים. אבל כשצריך לפעול – עליהן להיעלם ולהשתתק ולתת לגבר לעשות מה שהגבר צריך לעשות. ספר כתוב היטב, לטעמי ארוך מדי לסיפור שהוא מספר. ועכשיו הספוילר: הרפובליקה הפסידה. הפשיזם ניצח.”

“פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה. יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה. ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד. קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום. היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית. גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה. ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.”

“עד כה קראתי מספריו של המינגוויי את "הזקן והים", שהיה ספר חובה בבית הספר, והיה בלתי נסבל ממש, בשנים האחרונות את "סיפורי ניק אדמס" שלא התלהבתי מהם למרות כל הביקורות וההמלצות החיוביות ואת "הקץ לנשק" שהיה בעיקר רומן מתיש... בקיצור, הבנתם כבר שהמינגוויי הוא ממש לא "מיי קאפ אוף תי"... למרות האמור לעיל הייתה לי תמיד הרגשה שעדיין לא הגעתי לספר הנכון שיחבר אותי לעולמו הספרותי של המינגווי. ההרגשה הפכה למציאות והתגשמה במלואה כשקראתי את הספר "למי צלצלו הפעמונים". כך כותבים רומן גדול, מרתק, עם דמויות מעניינות שהסופר יורד לעומקן ומחבר ביניהם באופן מרתק וכזה שמשרת את הסיפור באופן המיטבי. התקופה היא השליש הראשון של המאה ועשרים ובספרד מתחוללת "מלחמת האזרחים". גיבור הסיפור הוא בחור אמריקאי צעיר, בשם רוברט ג'ורדן, מורה במקצועו ובעל אידאולוגיה קומוניסטית, שמגיע לספרד ומתנדב לסייע לכוחות הרפובליקה במסגרת הבריגדות הבינלאומיות בלחימה נגד הכוחות הפשיסטים בראשותו של גנרליסימו פרנקו. ג'ורדן, שכבר צבר ניסיון במספר קרבות קשים, נשלח ע"י מפקדת כוחות הרפובליקה לפוצץ גשר שנמצא בשליטת הפשיסטים. כדי לבצע את משימתו ג'ורדן מסופח ליחידת גרילה שאנשיה חיים באזור הגשר ולכולם יש זהות אידאולוגית רפובליקנית מוצקה. ציר העלילה נסוב אחר מערכת היחסים שנרקמת בין ג'ורדן לבין כל אחת מהדמויות בתקופת ההמתנה למועד פיצוץ הגשר, כאשר בבסיס היחסים עומדת הסתירה הגלויה בין הפקודה שניתנה לג'ורדן לפוצץ את הגשר, מה שאמור לעצור את הכוחות הפשיסטים בהתקדמותם באזור, לבין העובדה שפיצוץ הגשר יגרור אחריו תגובה קשה שתיאלץ את החבורה, במידה שחבריה יישארו בחיים, לעקור מהמקום אותו הם אוהבים, לאזור אחר שעדיין נמצא בשליטת הרפובליקנים. הדמויות הראשיות בעלילה מיוחדות במינן ובראשן דמותה הבלתי נשכחת של מנהיגת החבורה פילאר, אישה גסה, אסרטיבית, בעלת ניסיון וחוכמת חיים. לאחר מכן בעלה פבלו, טיפוס מתוחכם נכלולי ואכזר, שהיה עד לאחרונה מנהיג החבורה עד שהודח בעיקר בגלל שכבר לא ניתן היה לסמוך עליו בעיקר בשל שכרותו הכרונית. ולבסוף מריה, נערה שכל משפחתה נרצחה בידי הפשיסטים ולאחר מכן עברה ע"י חבורת המרצחים אונס קבוצתי אלים. חלק ניכר מהספר נסוב על מערכת היחסים האינטימית שנרקמת בין רוברט ג'ורדן לבין מריה בעידודה הגלוי של פילאר . ההתאהבות הפתאומית של רוברט ג'ורדן במריה באה לו בהפתעה והוא מבין שהדבר מסיט אותו מן המשימה שהוטלה עליו ובה היה עד כה ממוקד לחלוטין. אבל לאהבה יש חוקים משלה וכך בני הזוג מדמיינים את עתידם המשותף לאחר הניצחון על הפאשיסטים אבל גם למציאות יש גם חוקים משלה... וכך נמשכת הקריאה ברומן המרתק הזה עד לסיומו בקרב הגדול בו יתברר האם ג'ורדן יצליח לפוצץ את הגשר, מי יישאר בחיים אם בכלל, ומה יהיה עתידו של ג'ורדן עם מריה במידה שיצליחו לשרוד.”

“הכל מותר באהבה ומלחמה, אומר הפתגם האנגלי הנושן. האמנם?.. אז מלחמה – יש לנו. זו מלחמת האזרחים בספרד. ביולי 1936 פרץ מרד פשיסטי שאיים לחנוק את הרפובליקה הסוציאליסטית השברירית. אידיאליסטים מכל העולם התגייסו למען הצלתה במה שהם ראו כמאבק האולטימטיבי בין טוב לרע, במחשבה שאם ידם תהיה על העליונה בספרד – אחווה וצדק ינצחו בכל העולם. רוברט ג'ורדן, מרצה אמריקאי צעיר היה בין אותם רומנטיקנים, שהצטרפו לבריגדות הבינלאומיות להילחם עבור החלכאים והנדכאים בעולם כולו וכנגד הפשיזם הפרנקיסטי. המערב הדמוקרטי עמד מנגד, אויבי הרפובליקה בסיועם של גרמניה הנאצית ואיטליה כבשו מחוזות שלמים ואיימו על מדריד וברצלונה. ג'ורדן, "אינגלס" בפי המקומיים, המתמחה בחבלה –מקבל פקודה לפוצץ גשר, הנמצא בידי הפשיסטים עם תחילת מתקפת הנגד של הרפובליקה. עליו לעשות זאת תוך חציית קוים אל עורף האויב וחבירה לכוחות גרילה ידידותיים. האם יצליח במשימתו ובאיזה מחיר? ואהבה? גם היא כאן. בין הפרטיזנים אוהדי הרפובליקה, שג'ורדן פוגש בהרים, נמצאת ניצולת טבח פשיסטי מריה. הוריה נרצחו, היא עברה התעללות והשפלה בדרכים שאנחנו יכולים לדמיין בידי הקלגסים הפשיסטיים. כשהם עומדים בפני הלא נודע, ניצת משהו עוצמתי בין שני צעירים אלה, ששניהם קורבנות המלחמה הזו, כל אחד בדרכו. זה מעבר למשיכה פיזית פשוטה או הרפתקה סוערת, אלא תחושה עמוקה של קשר שנועד להיות. אז מותר ששק שינה יהפוך להם למיטת אוהבים, אך האם רק אחד מהם יכול לשאת בתוכו את המהות של שניהם? המינגווי בעצמו היה בין אותם אידיאליסטים שעשו ככל יכולתם על מנת לעזור לרפובליקה. הוא תרם לה סכומים גדולים מממונו הפרטי, הגיע פיזית להילחם בנקודות הכי חמות ונסוג בין האחרונים כשכבר לא הייתה תקווה. הוא היה איש מעשה, ששנא מלחמה, אך האמין במטרה. הוא תיאר בזכרונותיו את אותה התקופה כשהם נלחמו ועדיין האמינו שהרפובליקה יכולה לנצח, כמאושרת ביותר בחייו. כמובן, שדמותו של רוברט ג'ורדן נולדה על בסיס מה שהמינגווי ראה במו עיניו בספרד. הוא מייצג את כל אותם הזרים שחשו אחריות אישית על גורל האנושות כולה, עזבו הכל ובאו לתופת הספרדית. המציאות הריאליסטית של חיים עם אנשי הגרילה במדינה שסועה מועברת בצורה חיה בספר. אלו חיים שיש בהם אחווה גסה, המהולה בחשש כי אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד כמו שזה תמיד קורה במלחמות אזרחים. גם האכזריות, השפלות והציניות לא היו נחלתם הבלעדית של "הרעים". בספר ישנם תיאורים רבים של רציחות בדם קר והוצאות להורג, המבוצעים דווקא על ידי הצד הרפובליקני. הספר מיוחד גם בכך, שהוא מביא את התמונה המלאה, של ההתנגדות הרפובליקנית, הנתמכת בעיקר על ידי קצינים סובייטים, את הפערים בין המילים הגבוהות להתנהלות האמיתית. את הפילוג העמוק במחנה האנטי – פשיסטי והאנשים לעתים נעדרי כישורים שהיו בין מנהיגיו. את האמונה התמימה שניתן ליצור עולם מושלם בדרכים אלימות. כשהמינגווי כתב את הספר ב-1940, זה כבר אחרי שהוא ידע שהפשיסטים ניצחו. לכן הרגשתי את הדטרמיניזם בכתיבה ואני חושב שהרומן הוא גם שיר הלל לאותם מתנדבים צעירים זרים וחבריהם הפרטיזנים הספרדים. יש בו אמירה שהם לא נלחמו ומתו לשווא. אחד הגיבורים הבולטים של הספר הוא העם הספרדי עצמו על אכזריותו, עקשנותו ונדיבותו. ובמיוחד הנשים הגיבורות והחופשיות שלו . הספר זכה לניקוד גבוה לא כי הוא נקרא בקלות. הקריאה בו דומה לשיט בים, שהוא לעתים סוער ולעתים שקט, מחוסר גלים ולא ברור מה הכיוון של ההפלגה בכלל. אך הגיבורים שלו נכנסים ללב לנצח. יש בו גם מרכיב פילוסופי ואקזיסטנציאליסטי מובהק, הוא מכיל כמות עצומה של משפטים ראויים לציטוט. מה שקצת פחות אהבתי בתרגום זה שהביטויים בספרדית נכתבו באותיות עבריות ומיד אחריהם מופיע תרגומם. אני יודע שהמינגווי עצמו לא כתב כך ועדיף היה בעיניי לכתוב את הביטויים במקור ולהסביר אותם בתחתית העמוד למשל, לדעתי זה היה טבעי יותר. את הספר הזה יש לקרוא עד סופו על מנת לחוש אותו לעומק. כי רק אז אפשר להבין באמת לשם מה היה כל זה. הספינה הזו לא מגיעה בסוף לחוף מבטחים, אבל זו חתיכת הפלגה שווה גם אם מטלטלת...”

“# כשמצאתי אותו על הספסל, הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שנית. כשקראתי אותו לראשונה, מזמן, בהוצאה אחרת (עם כ- 100 עמודים פחות מהספר הזה, שכולם כנראה בגלל בחירות המתרגמת) הוא די עבר לי מעל הראש. המינגוויי אינו מהסופרים החביבים עלי, אם כי יש לו הרגעים שלו. לא אהבתי לקרוא על מלחמות. אני עדיין לא אוהבת. לא אוהבת תיאורים של מלחמות שוורים או ציד חיות בר, שהקסימו את המינגוויי, לא אוהבת את תפיסת הגבריות – ובמשתמע הנשיות – של המינגוויי. מצד שני אני אוהבת את סיגנון הכתיבה וגם את האיזון הטוב בין חלקי הסיפור. הסיפור מתרחש בכמה ימים בחורף. רוברט ג'ורדן הוא צעיר אמריקאי, שהתנדב כאמריקאים ובני לאומים אחרים רבים לעזור לרפובליקה הספרדית, בעלת האוריינטציה הסוציאליסטית, במלחמת האזרחים שהקדימה בכמה שנים את מלחמת העולם השניה וניבאה אותה. רוברט ג'ורדן הוא המינגוויי בחלקו. המינגוויי יוצא החוצה כשהוא מתייחס לג'ורדן בגוף שני, או מאפשר לו דיונים פילוסופיים על מוות ומלחמה. ג'ורדן מסופח לחבורת איכרים ספרדים, שפועלת כחוליית גרילה בהרים, וחולמת על סדר חדש בעולם השמרני בו הם חיים. החבורה מתנהלת כמו שמתנהלות חבורות בנסיבות דומות: אנשים מנסים לשפר מעמד, מקבלים הנהגה חדשה, מדיחים הנהגה ישנה, בונים חלומות לעתיד, מדמיינים מציאות רצוייה, בעתיד. כל זה מתרחש במערה אפופת עשן וריחות מזון מתבשל, רחוק ממקום יישוב, בהר. המינגוויי, שסיקר כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד, שליבו היה עם נאמני הרפובליקה הסוציאליסטים, מתאר בספר הזה את שני הצדדים כמרושעים בנצחונם. הטכניקה הסיפורית של המינגוויי כוללת מעט תיאורים, הרבה דיאלוגים ולא מעט זרם התודעה. יש שם גם סיפור אהבה. בניגוד לסופרים אחרים, המינגוויי יודע לכתוב אהבה ולשתף את הקורא בחווייה. מובן שהאהבה שמתאר המינגוויי היא ניגזרת של תפיסת עולמו. נשים הן ליווי נעים וסקסי לגברים. אבל כשצריך לפעול – עליהן להיעלם ולהשתתק ולתת לגבר לעשות מה שהגבר צריך לעשות. ספר כתוב היטב, לטעמי ארוך מדי לסיפור שהוא מספר. ועכשיו הספוילר: הרפובליקה הפסידה. הפשיזם ניצח.”

“פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה. יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה. ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד. קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום. היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית. גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה. ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.”

“עד כה קראתי מספריו של המינגוויי את "הזקן והים", שהיה ספר חובה בבית הספר, והיה בלתי נסבל ממש, בשנים האחרונות את "סיפורי ניק אדמס" שלא התלהבתי מהם למרות כל הביקורות וההמלצות החיוביות ואת "הקץ לנשק" שהיה בעיקר רומן מתיש... בקיצור, הבנתם כבר שהמינגוויי הוא ממש לא "מיי קאפ אוף תי"... למרות האמור לעיל הייתה לי תמיד הרגשה שעדיין לא הגעתי לספר הנכון שיחבר אותי לעולמו הספרותי של המינגווי. ההרגשה הפכה למציאות והתגשמה במלואה כשקראתי את הספר "למי צלצלו הפעמונים". כך כותבים רומן גדול, מרתק, עם דמויות מעניינות שהסופר יורד לעומקן ומחבר ביניהם באופן מרתק וכזה שמשרת את הסיפור באופן המיטבי. התקופה היא השליש הראשון של המאה ועשרים ובספרד מתחוללת "מלחמת האזרחים". גיבור הסיפור הוא בחור אמריקאי צעיר, בשם רוברט ג'ורדן, מורה במקצועו ובעל אידאולוגיה קומוניסטית, שמגיע לספרד ומתנדב לסייע לכוחות הרפובליקה במסגרת הבריגדות הבינלאומיות בלחימה נגד הכוחות הפשיסטים בראשותו של גנרליסימו פרנקו. ג'ורדן, שכבר צבר ניסיון במספר קרבות קשים, נשלח ע"י מפקדת כוחות הרפובליקה לפוצץ גשר שנמצא בשליטת הפשיסטים. כדי לבצע את משימתו ג'ורדן מסופח ליחידת גרילה שאנשיה חיים באזור הגשר ולכולם יש זהות אידאולוגית רפובליקנית מוצקה. ציר העלילה נסוב אחר מערכת היחסים שנרקמת בין ג'ורדן לבין כל אחת מהדמויות בתקופת ההמתנה למועד פיצוץ הגשר, כאשר בבסיס היחסים עומדת הסתירה הגלויה בין הפקודה שניתנה לג'ורדן לפוצץ את הגשר, מה שאמור לעצור את הכוחות הפשיסטים בהתקדמותם באזור, לבין העובדה שפיצוץ הגשר יגרור אחריו תגובה קשה שתיאלץ את החבורה, במידה שחבריה יישארו בחיים, לעקור מהמקום אותו הם אוהבים, לאזור אחר שעדיין נמצא בשליטת הרפובליקנים. הדמויות הראשיות בעלילה מיוחדות במינן ובראשן דמותה הבלתי נשכחת של מנהיגת החבורה פילאר, אישה גסה, אסרטיבית, בעלת ניסיון וחוכמת חיים. לאחר מכן בעלה פבלו, טיפוס מתוחכם נכלולי ואכזר, שהיה עד לאחרונה מנהיג החבורה עד שהודח בעיקר בגלל שכבר לא ניתן היה לסמוך עליו בעיקר בשל שכרותו הכרונית. ולבסוף מריה, נערה שכל משפחתה נרצחה בידי הפשיסטים ולאחר מכן עברה ע"י חבורת המרצחים אונס קבוצתי אלים. חלק ניכר מהספר נסוב על מערכת היחסים האינטימית שנרקמת בין רוברט ג'ורדן לבין מריה בעידודה הגלוי של פילאר . ההתאהבות הפתאומית של רוברט ג'ורדן במריה באה לו בהפתעה והוא מבין שהדבר מסיט אותו מן המשימה שהוטלה עליו ובה היה עד כה ממוקד לחלוטין. אבל לאהבה יש חוקים משלה וכך בני הזוג מדמיינים את עתידם המשותף לאחר הניצחון על הפאשיסטים אבל גם למציאות יש גם חוקים משלה... וכך נמשכת הקריאה ברומן המרתק הזה עד לסיומו בקרב הגדול בו יתברר האם ג'ורדן יצליח לפוצץ את הגשר, מי יישאר בחיים אם בכלל, ומה יהיה עתידו של ג'ורדן עם מריה במידה שיצליחו לשרוד.”

“הכל מותר באהבה ומלחמה, אומר הפתגם האנגלי הנושן. האמנם?.. אז מלחמה – יש לנו. זו מלחמת האזרחים בספרד. ביולי 1936 פרץ מרד פשיסטי שאיים לחנוק את הרפובליקה הסוציאליסטית השברירית. אידיאליסטים מכל העולם התגייסו למען הצלתה במה שהם ראו כמאבק האולטימטיבי בין טוב לרע, במחשבה שאם ידם תהיה על העליונה בספרד – אחווה וצדק ינצחו בכל העולם. רוברט ג'ורדן, מרצה אמריקאי צעיר היה בין אותם רומנטיקנים, שהצטרפו לבריגדות הבינלאומיות להילחם עבור החלכאים והנדכאים בעולם כולו וכנגד הפשיזם הפרנקיסטי. המערב הדמוקרטי עמד מנגד, אויבי הרפובליקה בסיועם של גרמניה הנאצית ואיטליה כבשו מחוזות שלמים ואיימו על מדריד וברצלונה. ג'ורדן, "אינגלס" בפי המקומיים, המתמחה בחבלה –מקבל פקודה לפוצץ גשר, הנמצא בידי הפשיסטים עם תחילת מתקפת הנגד של הרפובליקה. עליו לעשות זאת תוך חציית קוים אל עורף האויב וחבירה לכוחות גרילה ידידותיים. האם יצליח במשימתו ובאיזה מחיר? ואהבה? גם היא כאן. בין הפרטיזנים אוהדי הרפובליקה, שג'ורדן פוגש בהרים, נמצאת ניצולת טבח פשיסטי מריה. הוריה נרצחו, היא עברה התעללות והשפלה בדרכים שאנחנו יכולים לדמיין בידי הקלגסים הפשיסטיים. כשהם עומדים בפני הלא נודע, ניצת משהו עוצמתי בין שני צעירים אלה, ששניהם קורבנות המלחמה הזו, כל אחד בדרכו. זה מעבר למשיכה פיזית פשוטה או הרפתקה סוערת, אלא תחושה עמוקה של קשר שנועד להיות. אז מותר ששק שינה יהפוך להם למיטת אוהבים, אך האם רק אחד מהם יכול לשאת בתוכו את המהות של שניהם? המינגווי בעצמו היה בין אותם אידיאליסטים שעשו ככל יכולתם על מנת לעזור לרפובליקה. הוא תרם לה סכומים גדולים מממונו הפרטי, הגיע פיזית להילחם בנקודות הכי חמות ונסוג בין האחרונים כשכבר לא הייתה תקווה. הוא היה איש מעשה, ששנא מלחמה, אך האמין במטרה. הוא תיאר בזכרונותיו את אותה התקופה כשהם נלחמו ועדיין האמינו שהרפובליקה יכולה לנצח, כמאושרת ביותר בחייו. כמובן, שדמותו של רוברט ג'ורדן נולדה על בסיס מה שהמינגווי ראה במו עיניו בספרד. הוא מייצג את כל אותם הזרים שחשו אחריות אישית על גורל האנושות כולה, עזבו הכל ובאו לתופת הספרדית. המציאות הריאליסטית של חיים עם אנשי הגרילה במדינה שסועה מועברת בצורה חיה בספר. אלו חיים שיש בהם אחווה גסה, המהולה בחשש כי אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד כמו שזה תמיד קורה במלחמות אזרחים. גם האכזריות, השפלות והציניות לא היו נחלתם הבלעדית של "הרעים". בספר ישנם תיאורים רבים של רציחות בדם קר והוצאות להורג, המבוצעים דווקא על ידי הצד הרפובליקני. הספר מיוחד גם בכך, שהוא מביא את התמונה המלאה, של ההתנגדות הרפובליקנית, הנתמכת בעיקר על ידי קצינים סובייטים, את הפערים בין המילים הגבוהות להתנהלות האמיתית. את הפילוג העמוק במחנה האנטי – פשיסטי והאנשים לעתים נעדרי כישורים שהיו בין מנהיגיו. את האמונה התמימה שניתן ליצור עולם מושלם בדרכים אלימות. כשהמינגווי כתב את הספר ב-1940, זה כבר אחרי שהוא ידע שהפשיסטים ניצחו. לכן הרגשתי את הדטרמיניזם בכתיבה ואני חושב שהרומן הוא גם שיר הלל לאותם מתנדבים צעירים זרים וחבריהם הפרטיזנים הספרדים. יש בו אמירה שהם לא נלחמו ומתו לשווא. אחד הגיבורים הבולטים של הספר הוא העם הספרדי עצמו על אכזריותו, עקשנותו ונדיבותו. ובמיוחד הנשים הגיבורות והחופשיות שלו . הספר זכה לניקוד גבוה לא כי הוא נקרא בקלות. הקריאה בו דומה לשיט בים, שהוא לעתים סוער ולעתים שקט, מחוסר גלים ולא ברור מה הכיוון של ההפלגה בכלל. אך הגיבורים שלו נכנסים ללב לנצח. יש בו גם מרכיב פילוסופי ואקזיסטנציאליסטי מובהק, הוא מכיל כמות עצומה של משפטים ראויים לציטוט. מה שקצת פחות אהבתי בתרגום זה שהביטויים בספרדית נכתבו באותיות עבריות ומיד אחריהם מופיע תרגומם. אני יודע שהמינגווי עצמו לא כתב כך ועדיף היה בעיניי לכתוב את הביטויים במקור ולהסביר אותם בתחתית העמוד למשל, לדעתי זה היה טבעי יותר. את הספר הזה יש לקרוא עד סופו על מנת לחוש אותו לעומק. כי רק אז אפשר להבין באמת לשם מה היה כל זה. הספינה הזו לא מגיעה בסוף לחוף מבטחים, אבל זו חתיכת הפלגה שווה גם אם מטלטלת...”