ביקורת ספרותית על למי צלצלו הפעמונים (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

#
כשמצאתי אותו על הספסל, הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שנית. כשקראתי אותו לראשונה, מזמן, בהוצאה אחרת (עם כ- 100 עמודים פחות מהספר הזה, שכולם כנראה בגלל בחירות המתרגמת) הוא די עבר לי מעל הראש. המינגוויי אינו מהסופרים החביבים עלי, אם כי יש לו הרגעים שלו. לא אהבתי לקרוא על מלחמות. אני עדיין לא אוהבת. לא אוהבת תיאורים של מלחמות שוורים או ציד חיות בר, שהקסימו את המינגוויי, לא אוהבת את תפיסת הגבריות – ובמשתמע הנשיות – של המינגוויי. מצד שני אני אוהבת את סיגנון הכתיבה וגם את האיזון הטוב בין חלקי הסיפור.

הסיפור מתרחש בכמה ימים בחורף. רוברט ג'ורדן הוא צעיר אמריקאי, שהתנדב כאמריקאים ובני לאומים אחרים רבים לעזור לרפובליקה הספרדית, בעלת האוריינטציה הסוציאליסטית, במלחמת האזרחים שהקדימה בכמה שנים את מלחמת העולם השניה וניבאה אותה. רוברט ג'ורדן הוא המינגוויי בחלקו. המינגוויי יוצא החוצה כשהוא מתייחס לג'ורדן בגוף שני, או מאפשר לו דיונים פילוסופיים על מוות ומלחמה. ג'ורדן מסופח לחבורת איכרים ספרדים, שפועלת כחוליית גרילה בהרים, וחולמת על סדר חדש בעולם השמרני בו הם חיים. החבורה מתנהלת כמו שמתנהלות חבורות בנסיבות דומות: אנשים מנסים לשפר מעמד, מקבלים הנהגה חדשה, מדיחים הנהגה ישנה, בונים חלומות לעתיד, מדמיינים מציאות רצוייה, בעתיד. כל זה מתרחש במערה אפופת עשן וריחות מזון מתבשל, רחוק ממקום יישוב, בהר.

המינגוויי, שסיקר כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד, שליבו היה עם נאמני הרפובליקה הסוציאליסטים, מתאר בספר הזה את שני הצדדים כמרושעים בנצחונם. הטכניקה הסיפורית של המינגוויי כוללת מעט תיאורים, הרבה דיאלוגים ולא מעט זרם התודעה. יש שם גם סיפור אהבה. בניגוד לסופרים אחרים, המינגוויי יודע לכתוב אהבה ולשתף את הקורא בחווייה. מובן שהאהבה שמתאר המינגוויי היא ניגזרת של תפיסת עולמו. נשים הן ליווי נעים וסקסי לגברים. אבל כשצריך לפעול – עליהן להיעלם ולהשתתק ולתת לגבר לעשות מה שהגבר צריך לעשות.

ספר כתוב היטב, לטעמי ארוך מדי לסיפור שהוא מספר. ועכשיו הספוילר: הרפובליקה הפסידה. הפשיזם ניצח.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על למי צלצלו הפעמונים (2006)