ביקורת ספרותית על למי צלצלו הפעמונים (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר מעולה

---

הכל מותר באהבה ומלחמה, אומר הפתגם האנגלי הנושן. האמנם?..

אז מלחמה – יש לנו. זו מלחמת האזרחים בספרד. ביולי 1936 פרץ מרד פשיסטי שאיים לחנוק את הרפובליקה הסוציאליסטית השברירית. אידיאליסטים מכל העולם התגייסו למען הצלתה במה שהם ראו כמאבק האולטימטיבי בין טוב לרע, במחשבה שאם ידם תהיה על העליונה בספרד – אחווה וצדק ינצחו בכל העולם. רוברט ג'ורדן, מרצה אמריקאי צעיר היה בין אותם רומנטיקנים, שהצטרפו לבריגדות הבינלאומיות להילחם עבור החלכאים והנדכאים בעולם כולו וכנגד הפשיזם הפרנקיסטי. המערב הדמוקרטי עמד מנגד, אויבי הרפובליקה בסיועם של גרמניה הנאצית ואיטליה כבשו מחוזות שלמים ואיימו על מדריד וברצלונה. ג'ורדן, "אינגלס" בפי המקומיים, המתמחה בחבלה –מקבל פקודה לפוצץ גשר, הנמצא בידי הפשיסטים עם תחילת מתקפת הנגד של הרפובליקה. עליו לעשות זאת תוך חציית קוים אל עורף האויב וחבירה לכוחות גרילה ידידותיים. האם יצליח במשימתו ובאיזה מחיר?

ואהבה? גם היא כאן. בין הפרטיזנים אוהדי הרפובליקה, שג'ורדן פוגש בהרים, נמצאת ניצולת טבח פשיסטי מריה. הוריה נרצחו, היא עברה התעללות והשפלה בדרכים שאנחנו יכולים לדמיין בידי הקלגסים הפשיסטיים. כשהם עומדים בפני הלא נודע, ניצת משהו עוצמתי בין שני צעירים אלה, ששניהם קורבנות המלחמה הזו, כל אחד בדרכו. זה מעבר למשיכה פיזית פשוטה או הרפתקה סוערת, אלא תחושה עמוקה של קשר שנועד להיות. אז מותר ששק שינה יהפוך להם למיטת אוהבים, אך האם רק אחד מהם יכול לשאת בתוכו את המהות של שניהם?

המינגווי בעצמו היה בין אותם אידיאליסטים שעשו ככל יכולתם על מנת לעזור לרפובליקה. הוא תרם לה סכומים גדולים מממונו הפרטי, הגיע פיזית להילחם בנקודות הכי חמות ונסוג בין האחרונים כשכבר לא הייתה תקווה. הוא היה איש מעשה, ששנא מלחמה, אך האמין במטרה. הוא תיאר בזכרונותיו את אותה התקופה כשהם נלחמו ועדיין האמינו שהרפובליקה יכולה לנצח, כמאושרת ביותר בחייו.

כמובן, שדמותו של רוברט ג'ורדן נולדה על בסיס מה שהמינגווי ראה במו עיניו בספרד. הוא מייצג את כל אותם הזרים שחשו אחריות אישית על גורל האנושות כולה, עזבו הכל ובאו לתופת הספרדית. המציאות הריאליסטית של חיים עם אנשי הגרילה במדינה שסועה מועברת בצורה חיה בספר. אלו חיים שיש בהם אחווה גסה, המהולה בחשש כי אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד כמו שזה תמיד קורה במלחמות אזרחים. גם האכזריות, השפלות והציניות לא היו נחלתם הבלעדית של "הרעים". בספר ישנם תיאורים רבים של רציחות בדם קר והוצאות להורג, המבוצעים דווקא על ידי הצד הרפובליקני. הספר מיוחד גם בכך, שהוא מביא את התמונה המלאה, של ההתנגדות הרפובליקנית, הנתמכת בעיקר על ידי קצינים סובייטים, את הפערים בין המילים הגבוהות להתנהלות האמיתית. את הפילוג העמוק במחנה האנטי – פשיסטי והאנשים לעתים נעדרי כישורים שהיו בין מנהיגיו. את האמונה התמימה שניתן ליצור עולם מושלם בדרכים אלימות. כשהמינגווי כתב את הספר ב-1940, זה כבר אחרי שהוא ידע שהפשיסטים ניצחו. לכן הרגשתי את הדטרמיניזם בכתיבה ואני חושב שהרומן הוא גם שיר הלל לאותם מתנדבים צעירים זרים וחבריהם הפרטיזנים הספרדים. יש בו אמירה שהם לא נלחמו ומתו לשווא. אחד הגיבורים הבולטים של הספר הוא העם הספרדי עצמו על אכזריותו, עקשנותו ונדיבותו. ובמיוחד הנשים הגיבורות והחופשיות שלו .

הספר זכה לניקוד גבוה לא כי הוא נקרא בקלות. הקריאה בו דומה לשיט בים, שהוא לעתים סוער ולעתים שקט, מחוסר גלים ולא ברור מה הכיוון של ההפלגה בכלל. אך הגיבורים שלו נכנסים ללב לנצח. יש בו גם מרכיב פילוסופי ואקזיסטנציאליסטי מובהק, הוא מכיל כמות עצומה של משפטים ראויים לציטוט. מה שקצת פחות אהבתי בתרגום זה שהביטויים בספרדית נכתבו באותיות עבריות ומיד אחריהם מופיע תרגומם. אני יודע שהמינגווי עצמו לא כתב כך ועדיף היה בעיניי לכתוב את הביטויים במקור ולהסביר אותם בתחתית העמוד למשל, לדעתי זה היה טבעי יותר.

את הספר הזה יש לקרוא עד סופו על מנת לחוש אותו לעומק. כי רק אז אפשר להבין באמת לשם מה היה כל זה. הספינה הזו לא מגיעה בסוף לחוף מבטחים, אבל זו חתיכת הפלגה שווה גם אם מטלטלת...

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על למי צלצלו הפעמונים (2006)