ביקורת ספרותית על למי צלצלו הפעמונים (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

ארנסט המינגווי זה מסוג הסופרים שאתה תמיד שומע עליהם , מרגיש שאתה מכיר ואז מגלה בגיל 47 שמעולם לא קראת אותם ואתה בעצם לא יודע איך "הקול" שלהם נשמע.
יש לי עוד כאלו ברשימה : צוויג , וונגוט, שלום עליכם ,אורסולה לה גווין לדוגמא . אתמול ראיתי סרט על א. א. מילן והבנתי שאף פעם לא קראתי את פו למרות שאנחנו חברים דיי טובים.
הטריגר לקרוא את המניגווי ובפרט את למי צלצלו הפעמונים היה דן סימונס.
באחד מספרי האימה שלו מתאר סימונס את ההתאבדות של המינגווי בפרוטרוט ומציג אותה כנקמה באישתו ש"אפשרה" לו להתאבד. זה היה תיאור שזכרתי למשך הרבה זמן והוא חוזר עליו בספר The crock factory שבו הוא מתאר את שנותיו של המינגווי בקובה בזמן מלחמת העולם השניה. הספר מתחיל כאשר ההפקה של הסרט למי צלצלו הפעמונים מתחילה . המינגווי מתערב בהפקה כדי שמי שתשחק את מריה תהיה אינגריד ברגמן אותה לה הוא קורא בחיבה בתי .
זה לא מהספרים הטובים של סימונס אבל הוא מפוצץ ברפרנסים וטריוויה של אותה תקופה – גרי קופר , ברגמן ומרלן דיטריך נותנים הופעות אורח וגם חוליות של מרגלים נאצים שניסו להגיע לארהב. סימונס תמיד עושה מחקר טוב על הדמויות שהוא משלב בספריו ודמותו של המינגווי היתה מאוד חיה ותוססת וכמובן דיברה הרבה על למי יצלצלו הפעמונים כך שמשם הדרך לספר היתה קצרה.

הדבר הראשון שמכה בך בספר היא הכתיבה הגסה. לא גסה בתוכן אלא בסגנון הכתיבה. מדברים הרבה כיום על כתיבה נשית , אני משער שאם צריך הגדרה מילונית לכתיבה "גברית" זה יהיה ארנסט המינגווי ( לפחות לפי הספר הזה ). הדיאלוגים יבשים וחוזרים על עצמם ומאוד בסיסיים בסגנון אני טרזן את ג'יין. גם תיאור המחשבות בראש הגיבורים הוא ברמת חשיבה כמעט של ילדים ומאוד בסיסי , כך שכמעט עד למחציתו הייתה מחשבה לנטוש אותו.
לזכותו יאמר שהספר מאוד קולח ונקרא יחסית מהיר - הרבה מזה בזכות הדיאלוגים- ולמרות מה שכתבתי לעיל המינגווי מצליח להעביר את התחושה של המקום והזמן וגם אם הרומן מתפרש רק על ארבעה ימים ומתפתח בו רומן מהסוג שרואים בסרטים הישנים הוא מרגיש אמיתי.

הספר מתפרש על 4 ימים במאי 1937 בהרים שבשליטת הפאשיסטים בזמן מלחמת האזרחים . רוברט גורדן , מרצה אמריקאי שהצטרף לכוחות הרפובליקנים מגיע לקבוצת גרילה של הרפובלקנים במטרה לפוצץ גשר ומשנה את האיזון בקבוצה הקטנה.
שתי הדמויות הראשיות רוברט גורדן ומריה הן דיי פלאקטיות מבחינה ספרותית . הדמות שגונבת את ההצגה היא פילאר. פילאר היא "האישה של " ראש הקבוצה. היא חדורת אמונה במטרה ,היא מתוארת כאישה גסה בעולם של גברים וחרת טקט לחלוטין. היא חוטפת עלבונות ויודעת להחזיר ובעצם שולטת בקבוצה ודווקא דרכה מוציא המינגווי את הקטעים של הרוך והחמלה ודרכה הוא מראה את האכזריות של המלחמה לא משנה באיזה צד אתה.

יש קטע בספר בו היא מתארת הוצאה להורג של פאשיסטים בכפר מגוריה שנכבש על ידי קבוצת הגרילה בשיא הלחימה , למרות שהסיפור מסופר מהצד של הרפובליקנים וגם לשם נוטה האהדה ,הסיפור שהיא מתארת הופך את הבטן ותופס אותה. זה כתוב בצורה כל כך טובה ו"נקיה" שהוא מנצנץ מעל הכתיבה הגסה של הספר - יש כמה קטעים כאלו בספר ובסופו של דבר הם אלו שגרמו לכך שכשסיימתי לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר ולמרות שהייתי בטוח שאתן לו 3 – בניקוד הוא מקבל 4 כוכבים.

גם מלחמת האזרחים הספרדית היא דבר שאני מכיר ושמעתי עליו אבל בעצם לא ידעתי עליו הרבה. קראתי את גרניקה על ההפצצה של העיר כניסוי כלים של הגרמנים ואת ארצלי של מורנטה שמתאר בחלקו את החלק של הפאשיסטים האיטלקיים בטבח שנעשה בדרות ספרד אבל אני חושב שזה הספר הראשון שאני קורא שנותן תמונה יחסית מלאה למה שקרה . למרות שהוא מתרחש על 4 ימים הוא מתפרש על התקופה שבאה לפני ואני רוצה לקרוא עוד ספרים על הנושא.
בקולנוע ראיתי את המבוך של פאן (המעולה אבל מחינת המלחמה מצומצם) ואת while at war בפסטיבל חיפה שנה שעברה שהראה את עליית פרנקו ובשתיקת האקדמיה ( גם סרט טוב מאוד ) ואני מתכוון לראות גם את למי צלצלו הפעמונים .

זה לא ספר שהייתי ממליץ עליו , אני עדיין לא מבין איך הוא התהפך עלי ובסוף אהבתי אותו – אבל אני שמח שקראתי אותו ואני אנסה עוד ספרים של המינגוי.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על למי צלצלו הפעמונים (2006)