בזמנו לא היתה עם זה שום בעיה. אם רצית לעזוב את בית הספר כל מה שהיית צריכה לעשות זה להפסיק להגיע לשם וזהו, נפרדתם. לא חשבתי שהיום זה אחרת ולכן כשהבת שלי הפסיקה לפקוד את המוסד הזה איפשהו במהלך כיתה י' הנחתי ששני הצדדים מבינים שהקשר ביניהם הסתיים. כשחודש לפני סיום השנה התקשרו אלי מהנהלת בית הספר כדי לספר לי שהבת שלי הפסיקה להגיע וביקשו לדבר איתי. קצת הופתעתי. היא לא אחת שמשתדלת להחביא את עצמה, ודאי כשמדובר במוסד שלדעתה יש איזה שניים שלושה דברים שצריך לתקן בו. זה לא שהיא תוציא את כל התלמידים להפגנות אבל היא תעשה את המחאות שלה באופן שצריך יהיה להתאמץ כדי להתעלם מהן. היא נגיד זאת שכשהודיעו לבנות שצריך ללכת עם טייץ מתחת למכנסי ההתעמלות גייסה את הטייץ הקצרים והצמודים ביותר שהשיגה (והם היו קצרים) והפכה אותם למכנסי ההתעמלות הרשמיים שלה ככה שלא ניתן היה ללבוש שום דבר מתחת, או שכשהודיעו שבנות צריכות לבוא במכנסיים ארוכים חוררה את כל המכנסיים ככה שאפילו הקעקוע שמתנוסס במעלה הירך שלה זכה לראות אור יום ולגמרי לא ברור היה לי מה מחזיק את החורים. בקיצור, עד שהפסיקה להגיע שמו לב ואפילו טרחו להתקשר או לשלוח הודעות אחת לכמה זמן.
כשהגעתי (לבדי, היא לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן לחזור לשם) לפגוש את נציגי המוסד התברר לי שהיום הם נצמדים לתלמידים שלהם קצת כמו הגברים האלה שמוכנים לשבת בכלא, רק לא לתת לאישה שלהם גט. הכל הן הבטיחו. היא תעבור את כל המקצועות, בכל מה שצריך הן יבואו לקראתה, אין, כמו שהן אמרו, שום דבר קדוש או כזה שאי אפשר לחזור ולשנות אותו. לקח זמן עד שהן הבינו שהיא כבר מזמן טרקה את הדלת ושכל היופי הזה צריך היה להתרחש בזמן אמת ולא רק כמה חודשים אחר-כך. זה לא שהצטערתי, כי באמת לא חשבתי שמשהו יכול היה לגרום לה לרצות להישאר, אבל קצת התבאסתי מזה שהנכונות לשים את הדוגמטיות בצד או לבדוק לעומק מה גורם לתלמידה שמצליחה על פי כל הפרמטרים שנהוגים בבית הספר לקום וללכת משם, מגיעה רק כשאחד המדדים המשפיעים על התדמית של בית הספר, כמו אחוזי הנשירה, נמצא בסכנה.
את הקונספט של לזרוק הכל לעזאזל ולקום ולהתחיל מחדש אני מחבבת. לא תמיד, לא בכל הקשר, אבל בסך הכל זה משהו שנראה לי שאנשים, בטח אלה שלא מאמינים בגלגולי נשמות או בעולם הבא וחושבים שהחיים הם בסך הכל מופע חד פעמי, צריכים לשקול אותו יותר. לכן אולי חיבבתי את הספר כבר מהפרק הראשון. זה מעין סיפור אגדה על אדם שעוזב את החיים השגרתיים/משעממים שלו לטובת מסע הרפתקאות ברחבי פינלנד השוממים, הרפתקאות שרובן משעשעות ומופרכות במידה המתבקשת מסיפורי אגדה. ובסך הכל די נעים לקרוא את זה, כי ההתחלה והסוף של הסיפור הזה נהדרים, רק שמה שביניהם נמשך קצת יותר מידי וגם בלי להצליח לחדור לאיזה עומק שיכול היה להפוך את הקריאה התמימה שיש פה לחופש, לחזרה לטבע ולפשטות היחסים הבלתי אמצעיים של האדם עם כל מה שנמצא סביבו, לחוויה קצת יותר משמעותית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
