חיפשתי סיפור קליל וקצר, סיפור הפוגה נחמד, והיה נראה שמצאתי, שכן זהו סיפור על אדם שבאמצע חייו מוצא ארנב פצוע, ובהחלטה של רגע עוזב הכל ורץ איתו ליער ונעלם. לאט לאט, בכתיבה פשוטה וישירה וללא מליצות יתירות, כיאה לסיפור שנכתב במקום שבו ממוצע הטמפרטורות בקיץ הוא 17 מעלות וכעת הטמפרטורה בדרום המדינה 14-...
וטנן הוא עיתונאי מתוסכל אומלל וציני שהתקרב לגיל העמידה, שחי עם אשה שככל הנראה חייו איתה לא מספקים בשום צורה שהיא, גם עבודתו שנואה עליו, ו"התקוות שתלה בחייו בנעוריו היו רחוקות, רחוקות מאוד, מלהתגשם". אבל ונטן בהחלטה של רגע מחליט לעצור הכל, לעזוב את חייו כפי שהם, וללכת. ללכת לאן שיישאו אותו רגליו. וכך הוא מוצא את עצמו נודד בין הנופים המושלגים ויערות העד של פינלנד, ועוסק בעבודות כפיים מזדמנות, כמו בירוא יערות ושיפוץ בקתות בצפון הרחוק והקר, ובהרפתקאות שונות ומשונות.
אמנם במבט ראשון מדובר בבריחה, ונכון שאין כמעט תיאור של רגשות או מחשבות עמוקות של הגיבור (או אולי אנטי-גיבור). אבל במבט נוסף אפשר שזהו דווקא סיפור על חזרה, או יותר נכון על חיפוש. על חיפוש ובקשת הקירבה אחר הטבע המתרחק, אחר השקט, העבודה המאומצת, השלווה האבודה, וכן, גם חיפוש, גם אם לא מפורש, אחר האינדיבידואל החמקמק.
אז הסיפור התחיל כסיפור נחמד ותו לא. אבל עם הקריאה, הסיפור הצליח לגעת מידי פעם, והרגיש לי חבל שנגמר. דווקא די מתאים לי עכשיו לקרוא עוד מאה-מאתיים עמודים על פינלנד הקפואה, על בקתה עזובה ביערות העד החשוכים, על רחש פסיעות בשלג בתולי וצח, ועל החיפוש השקט והמופנם הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
