ביקורת ספרותית על חזרה בלי תשובה מאת מיכה גודמן
ספר טוב

---

גודמן כותב שזה הספר האישי ביותר שכתב. לדעתי, זהו הספר הכי פחות מוצלח שלו. בניגוד לספריו האחרים, לא מצאתי פה חידוש מרענן בצורת ההסתכלות על רעיונות גדולים ומוכרים. ב"סודו של מורה הנבוכים", ב-"חלומו של הכוזרי" וב-"נאומו האחרון של משה" מצליח גודמן לעשות שני מהלכים מרשימים. מחד הוא מנגיש יצירות מופת מן ההגות היהודית בצורה בהירה ורהוטה, ומשרטט את הרעיונות הגדולים שבבסיסם בקווים ברורים אך גם מלאי חיים. מנגד, הוא משתמש בקריאה של יצירות מופת אלו כפנס בו הוא מאיר את המציאות העכשווית באור חדש. במלכוד 67 גודמן מצליח לנתח ולעסוק בסכסוך הפוליטי הישראלי הפנימי באופן מעמיק וחדשני כמו שאיש לפניו לא עשה.
ב"חזרה בלי תשובה" גודמן עוסק במתח שבין החילוניות הישראלית לדתיות הישראלית. הוא קורא מחדש את האבות הרוחניים של הציונות החילונית – המעשית והרוחנית. לטענת גודמן, ביאליק, א.ד גורדון, ברנר וברדיצ'בסקי הם האבות הרוחניים של החילונים הישראלים בני ימינו. אולם, בעוד ברנר וברדיצ'בסקי מרדו ביהדות מרד של התנתקות מוחלטת, גורדון, ביאליק ואחד העם העמידו אפשרות של חילוניות עם זיקה רוחנית ליהדות. במקום דתיות, חילוניות רוחנית, אם נרצה. זוהי לטענתו המחלוקת המכוננת של החילוניות – התנתקות מוחלטת מחד, ויחס מחודש וחופשי למורשת מאידך.
גודמן מצביע גם על הוגי דעות דתיים לאורך הדורות שלא סברו שמתוך מחויבות לדת יש להתנכר לחוכמת העולם. הרמב"ם, למשל, ראה בפילוסופיה היוונית חוכמה שיש להתפלמס עמה. הוא גם מזהה זרמים ביהדות שקיבלו פשרות הלכתיות לא כהתדלדלות רוחנית, אלא דווקא כאמצעי לשמר את הזיקה ליהדות.
גודמן מציע ללמוד מאלו וגם מאלו ולאפשר לחילונים זיקה ממשית יותר ליהדות, מבלי חשש של ויתור על הערכים ההומניסטים שלהם. הוא מציע לדתיים פתיחות לעולם המחשבה האוניברסלי, ולערכים של שוויון מגדרי, למשל, מבלי חשש של מחויבות פחותה לאמונה היהודית.
אלו הם רעיונות יפים. אני משוכנע שלא מעט דתיים וחילונים מזדהים עם המתח שגודמן מתאר. מדוע אם כן, אני סבור שזהו הספר הכי פחות מעניין שלו?
ראשית, מכיוון שבתור מי שמכיר את הטקסטים של ההוגים הציונים החילונים אותם מפרש גודמן, אין בספר בשורה חדשה ואין בו קריאה רעננה. גודמן מציג רעיונות מוכרים. אולי הוא מסכם אותם עבור הקורא. אני תוהה, האם גם בקריאתו את המקורות הדתיים אין הוא מחדש או מציע פרשנות מרעננת?
שנית, בתחילת הספר מציג גודמן את החולשות והחוזקות של אורח החיים הדתי והחילוני. הדתיות מקשה על המאמין מכיוון שלפרקים הוא תובעת ממנו לוותר על ערכים של שיוויון ופתיחות. היא פוגמת ביושרה האינטלקטואלית שלו והיא דנה אותו לחיים של פשפוש עצמי ועול מצוות. החילוניות, לטענתו, מובילה לעיתים לניכור, בדידות וחוויה של חוסר משמעות קיומי. הבעיה עם התיאור הזה, לטעמי, היא כי בעוד הדתי יכול, אולי, למצוא את התשובה למתח בו הוא חי בדת עצמה, החילוני, אליבא דגודמן, לא יכול לעשות זאת. גודמן סבור שהן הפתרונות למצוקת הדתי והן הפתרונות למצוקת החילוני – נמצאות במסורת היהודית. כך, למרות שהוא מבקש להציג את העגלה החילונית כמלאה – הוא שוב מציג אותה כריקה.
בשביל להתגבר על הניכור, חוסר המשמעות והבדידות, יכול החילוני לפנות לפתרונות רבים – חיים קהילתיים, לאומיות ואימוץ רעיונות רוחניים ואידיאולוגיים מגוונים , כולם פתוחים בפניו. היהדות יכולה לשמש אצלו כתרבות וכלאום. האפשרות הזאת אפילו לא מוזכרת אצל גודמן. העדרה מאכזב מכיוון שהתרגלתי לראות בגודמן כותב מעמיק, שנוטה לענות על תהיותיו של הקורא, לכל הפחות בהערות השוליים המאירות שלו.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על חזרה בלי תשובה