“כל הקלשאות קורסות כשבאים לתאר את החוויה של כניסת ילד לחיי המשפחה. המעבר מזוגיות למשפחתיות הוא קפיצת דרך שאין לה תקדים בחיים האישיים. במילותיה של דולטו: "[...] הילד נוסח בהוריו כוחות של בגרות [..] הילד הוא ההופך זוג לאב ולאם[..]".
לפחות כך אני חוויתי זאת. האחראיים שבינינו ינסו ללקט עצות ולהצטייד במכתמי-חוכמה הוריים לקראת המסע הזה. לבסוף, ההורות נחוות כהתמודדות ייחודית וכהרפתקה חד פעמית. יחד עם זאת, יש בעיניי תובנות מאירות עיניים שנכון להכיר. את חלקן נמצא מתאימות לתפיסת העולם הערכית שלנו, או אז כדאי להעתיקן אל המחברת הגדולה של "אמיתות שמאירות את הדרך". זו שאנו מעיינים בה בכל פעם שאנו חשים שאנו זקוקים להכוונה, למצפן.

כשילד בא לעולם הוא תיעוד של שיחות מתוך תכנית הרדיו של פרסנואז דולטו. דולטו היא פסיכואנליטקאית מפורסמת בצרפת. בתכניתה השיבה להורים שהתקשרו והציגו בפניה סוגיות מאתגרי ההורות - כיצד מתמודדים עם קנאה בין אחים? איך נכון לסייע לילד לישון טוב? איך להתמודד עם פחדים? וגם מה הם המשחקים המתאימים לילד בגיל מסוים.

הגישה של דולטו היא פסכיואנליטית קלאסית ולעיתים תשובותיה שכלתניות מידיי, מבוססות על התיאוריה של הפסיכואנליזה. לעיתים הן גם מיושנות. תכניתה פעלה בצרפת של שנות השבעים, בה החלוקה לתפקידים מגדרים במשפחה היתה נוקשה יותר.
יחד עם זאת, דולטו שבה וחוזרת על הבנה בסיסיה שמשמת כנורמה מכוונת - הילד הוא סובייקט. הוא אדם בפני עצמו. לא חפץ, לא שלוחה של ההורה, לא חיית מחמד ולא נתין צייתן.

ייתכן שלרבים מאיתנו הדבר יישמע מובן מאליו או פשטני. אבל, האם גם אנחנו תמיד זוכרים שגם הרך הפעוט הוא סובייקט, בן אנוש. שאין הוא ידוע מראש למרות הפשטות שלכאורה שבאישיותו?

ובמילותיה של דולטו: "מה שאני מבקשת לומר הוא שמרגע ילדותו (ואף קודם), הילד הוא ישות רגישה באופן בלתי מודע למה שהוא חש מן הלא מודע של אלה החיים במחיצתו ויוצרים קשר איתו. [..] הוא חש את האהבה או את האדישות שחשים כלפיו, את המקום שמקצים לו, את הכבוד שרוחשים לחייו ולמה שהוא מבטא. אם מתייחסים אליו כאל חפץ, כאל מערכת עיכול, מנגון מוטורי, ולא כאל בן אנוש אהוב שאוהב את בעצמו, הוא הופך - שלב אחר שלב המלך הצמיחה שלו, לרובוט המתפקד כשאדונו פוקד עליו. הילד הוא כבר סובייקט יש לו תשוקות ולא רק צרכים[..]"”