ביקורת ספרותית על רצח בבית האדום מאת אלון חילו

---

הספר הזה אכזב אותי. אני אוהב היסטוריה, ובמיוחד את תקופת העלייה השנייה וכמובן שאני אוהב ספרות עברית. ראיתי ביציאתו של ספר זה לאור הזדמנות לקרוא שוב על אירוע היסטורי מרתק ולהכיר סוף סוף את כתיבתו של אלון חילו עליו. לצערי הספר פשוט לא היה משהו. בכל זאת, אנסה לכתוב כמה תובנות בעקבות הקריאה בו.

עמוס עוז כתב פעם שהוא מקנא באביו, החוקר, שאיננו צריך להתמודד עם ריקנותו של הדף הלבן. הסופר לעומת זאת, כך כותב עוז, עומד נבוך ומאוים מול הלובן הבוהק של "הכלום". עליו לברוא יש מאין.

בכתיבת רומן השעון על מציאותו של אירוע היסטורי יש מן היופי של שני העולמות – המחקרי והבדיוני. יש בו גם מן היתרונות של שניהם עבור הכותב – יתד עובדתית להאחז בה ולסוב סביבה אך גם חירות יצירתית וחלל ריק בו יכולים דמיונותיו לפרוש כנפיים.

אבל, כרוך בכתיבה מסוג זה גם סיכון כפול. יכול להיעשות בכך לעוול כפול - הן כלפי מעשה הבדיה והן כלפי האירוע שהיה. נראה שבמקרה הזה דמיונו של הכותב מתרסק בשלבים מוקדמים של העלילה.

"רצח בבית האדום" עוסק באירוע היסטורי מכונן בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. אירוע שהתלכדו בו יחדיו עננת מסתורין לגבי פרטי המקרה, דמותם המסעירה של סופרים עבריים בני העלייה השנייה (ברנר, לואידור , שץ ואחרים) והמטען הנפיץ של הסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן מעורר ציפייה לסיפור מעשה מסעיר לא פחות.

החלק המעניין ביותר בספר, מבחינתי לפחות, היה אחרית הדבר, בו תיאר חילו את פרטי המקרה האמיתיים, עד כמה שאלו ידועים לנו מן המחקר. הדמויות עליהן בחר חילו לספר היו כנראה יותר מרתקות ומסעירות בחייהן ממה שהן בספרו זה.
חילו בחר לספר את החלק הראשון של הסיפור מנקודת מבטו של הסופר הצעיר לואידור ולא מזו של ברנר המוכר יותר לקורא. חבל אם כן, שאם כל המחקר ההיסטורי, ועל אף בחירה רעננה זו, דמותו של לואידור נותרת די שטוחה.
מלבד תשוקותיו לנער ערבי עמו יצר קשרים, סלידתו מחיזוריו של ברנר ולבסוף – גורלו המר, איננו יודעים עליו דבר.

שלא כמו ב"הטנק" של ענברי הבחירה בנקודות מבט שונות על אותו אירוע היסטורי איננה מעמיקה את יכולתו של הקורא להבין את חשיבותו של האירוע או את מורכבותו. אלא, עוטפת את האירועים במעין מסך לא חדיר של סובייקטיביות קיצונית. סיפור האירועים מנקודת מבטם של השכן הגנן וקוטפת הפרחים מלאה ותמוה...

לא קראתי ספרים נוספים של חילו, אז אני לא יודע אם זה מאפיין את כתיבתו, יש גם משהו גרוטסקי יתר על המידה בתיאורי המוות ומעשה הרצח בסיפור. נכון, רצח הוא דבר נורא ומזעזע אבל כשהתיאורים באים מפיה של ילדה קטנה החוויה מועצמת..

אני חושב שאם סופר בוחר להשלים מדמיונו הקודח פערים בידע של הציבור הרחב לגבי אירוע היסטורי ממשי, כנראה שיש לו איזשהי אמירה בנושא. אולי, איזשהו ניסיון לומר משהו גדול יותר על ידי הסיפור. כאן, לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה.

אולי, וזה אולי גדול, חילו ניסה להראות שבבסיסם של אירועים היסטוריים הרי חשיבות, שהתקבעו בזכרוננו כאירועים בעלי משמעות לאומית, יש למעשה יותר יצרים, תשוקות וחולשות אנושיות מאשר אידיאלים או כוונות בעלות אופי לאומי.

אולי גם, חילו ניסה לתת ביטוי משוחרר להשערות בנוגע לנטיותיו המיניות של ברנר. כמו גם לאלו של אחדים אחרים מבני העלייה השנייה, ולהשפעה של עובדה זו על נסיבות חייהם באותה תקופה.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על רצח בבית האדום