אהבתי מאוד. יש בספר הזה משהו מרענן וחדש שגורם אפילו לקורא וותיק להרגיש ש"כזה עוד לא עשו". בנוסף, הספר כתוב היטב, סוחף ועסיסי - אפשר כמעט להאמין שהסופר היה בכל המקומות והזמנים שהוא כותב עליהם ומכיר את התרבות בהם מכלי ראשון. יש חלקים בספר (בעיקר בהתחלה) שבהם הוירטואוזיות השפתית והפעלולים הספרותיים קצת יוצאים משליטה ומרגישים כמו התחכמות מתישה שמפריעה לעלילה (שקלתי להוריד לו כוכב בגלל זה, אבל לא רציתי להעליב (-; ), אבל באמת שמדובר ביצירה מעולה. מחכה לספר הבא של רועי חן.

אילו חנוך לוין היה חי בפאריז בתחילת-אמצע המאה ה-19 הוא בטח היה כותב משהו בסגנון "אבא גוריו". טוב, לא באמת - שנינות מרושעת כזו היא משהו חד פעמי. אבל בהחלט היה משהו בספר הזה שהזכיר לי את לוין. קודם כל, למרות שמדובר ברומן, התחושה הכללית היא של מחזה. ממש אפשר לנחש איפה היו יכולות להתחיל ולהסתיים סצנות ומערכות, איפה השחקנים עולים לטונים גבוהים ואיפה יש מקום לקהל לצחוק. מעבר לזה, המסר הכללי קצת דומה: כולנו עלובים, אינטרסנטים, אופורטוניסטים, אגואיסטים ובסה"כ חסרי יכולת לאהוב או לכבד מישהו אחר.
מעבר לדמיון הזה, אני חושב שזה מרשים שספר בן כמעט 200 שנה מצליח לשרוד, לעניין, להצחיק ואפילו לרגש גם היום. כמובן שלא הכל רלוונטי ומעניין, הסגנון קצת מיושן ולא הכל נשמע סביר היום - ההתאהבויות מהירות וחזקות מדי, הדרמות מוגזמות-משהו ובכלל בהרבה מקרים הדמויות הן מאוד דיכוטומיות: טובות או רעות נטו. בכל זאת, הקריאה הייתה לי מעניינת, גם אם לא תמיד קלה, וכן מדובר בקלאסיקה ברמה ספרותית גבוהה ויש סיבה שהיא לא נעלמה בתהום ההיסטוריה. יש כאן כמה דמויות באמת מרתקות ומרגשות, בעיקר הדמויות הראשיות. אצלן יש גם עומק ומורכבות שמוסיפות עניין, כי הן נמצאות בלבטים מוסריים ובמאבקים פנימיים וחברתיים. בנוסף, הספר הזה הוא בבסיסו ביקורת חברתית שאני מוצא אותה עדיין רלוונטית. הצביעות, ה"לכלוך" שמתחת לבגדים היפים והציניות שמתוארים על רקע הפוליטיקה הזעירה של החברה הגבוהה בפאריז לא שונות בהרבה מדברים שאנחנו פוגשים היום. כמובן, הספר גם משקף את הדעות והתפיסות של אותה תקופה, כך שתמצאו כאן שובניזם וגזענות בשפע. מה לעשות - פאריז של המאה ה-19 נשלטה ע"י גברים לבנים...
לסיכום, ספר טוב למיטיבי לכת, גם אם הקריאה לא תמיד זורמת.

לדעתי לא מהמוצלחים של גרוסמן, וודאי שלא מתעלה לפסגות שאליהן הגיע ב"אשה בורחת מבשורה". יש בספר הזה רגעים יפים, ואין ספק שגרוסמן הוא כותב מוכשר ביותר, אבל הספר הזה כ"כ אינטנסיבי, ממטיר עליך מלודרמה ללא הפסקה מהעמוד הראשון, עד שהרגיש לי כמעט מלאכותי. ליבת הסיפור מבוססת על סיפור חייה האמיתי והמדהים של אווה פאניץ' (שקיבלה כאן שם-במה), אבל הוא עטוף בסיפור מסגרת שלדעתי הוא קצת חלש. כל הדמויות בו מסובכות ומסוכסכות עד כדי אבסורד, והן מתלוננות בלי הפסקה על מר גורלן ועל מה שעוללו להן הדמויות האחרות. זה יוצר ספר דחוס מאוד ולפעמים מעייף, ויחד עם זאת לא ממצה ולא מספק - המון פרטים קטנים שנשמטו בצדי הדרך וכל הזמן חיכיתי שהסיפור יחזור אליהם, מה שלא קורה בשום שלב. יש בעלילה המון חלקים מרגשים, אבל יש בזה משהו כמעט סחטני, מהודק מדי ומבוסס על יכולת של סופר מיומן שיודע איך ללחוץ על כפתור ה"רגש אינסטנט" (אם שנאלצת לנטוש את בתה, בקשות אחרונות לפני המוות, אהבה ונאמנות ללא גבול) במקום לבנות משהו יותר מורכב ועמוק, כפי שעשה בכל כך הרבה יצירות אחרות. בנוסף, העובדה שכמעט כל היצירה נמצאת בווליום רגשי גבוה-פלוס יוצרת תחושה מעט צעקנית ולא נותנת מרחב לכל אירוע בפני עצמו. כמו שיר או יצירה מוזיקלית שכולו בווליום גבוה ואחיד.
מה שאי אפשר לקחת מהספר הזה הוא הכתיבה הקולחת והמהוקצעת, השימוש המופלא בשפה העברית, כולל עיוותים מלאי חן ומשחקי מילים למיניהם, והעובדה שגרוסמן פשוט יודע לספר סיפור. המציאות ההסטורית שבלב העלילה - הדיקטטורה ביוגוסלביה ופשעיה - היא משהו שאני הכרתי רק במעומעם ותמיד מעניין לקרוא על עבר שלא הכרת. לסיכום - ספר מעט בינוני של סופר מעולה, אבל בסה"כ יצירה ש"עובדת", גם אם לא מתעלה לגבהים.

לא התלהבתי - ספר די משעמם על נושא מרתק (נראה לי). מדובר במן דו"ח היסטורי שמתאר פרשה שהיא מעניינת בפני עצמה, אבל הדרך שבא מובא התיאור ממש לא מוצלחת לדעתי. מדובר בפרשת חטיפה של מספר עיתונאים בקולומביה של תחילת שנות ה-90 ע"י קרטל הסמים של אסקובר, שבוצעה כאמצעי לחץ על ממשלת קולומביה בעת מו"מ על הסגרתו של אסקובר. הספר מתאר לפרטי-פרטים, לפעמים בטרחנות ממש, כל אירוע שקשור בפרשה, מזוויות שונות: של החטופים ובני משפחותיהם, של החוטפים ושל גורמים שונים במערכת הממשל, הבטחון והמשפט של קולומביה. בספר מופיעות אינספור דמויות, שלרובן חשיבות מועטה מבחינת הקורא שנתקל בפרשה לראשונה. לי היה די קשה לעקוב, ורוב הזמן מצאתי את עצמי שואל "רגע, מי זה? למה אכפת לי מה הוא אמר\חשב?". אני מבין שמדובר בפרשה משמעותית בהסטוריה של קולומביה, אבל בתור "משקיף זר", לא ממש מצאתי עניין במרבית הפרטים. יש לציין שבמרבית הספר פשוט לא קורה שום דבר, למעט פגישות ומו"מ עקיף בין גורמים שונים. כמו כן יש עיסוק רב בפוליטיקה קולומביאנית (של לפני 30 שנה) שאין לי בה עניין מיוחד. בקיצור, גרם לי לתהות מדוע בכלל בחרו לתרגם ספר כזה לעברית (מן הסתם בגלל שם המחבר...).
אין ויכוח על כך שמארקס יודע לספר סיפור ולתאר אירועים בצורה צבעונית ועסיסית. משום מה בספר הזה זה ממש לא עובד והכל נשאר די יבשושי, גם כשהכותב מנסה להכנס לראש וללב של הדמויות. אולי זה בגלל שמדובר באנשים אמיתיים ומארקס לא יכול לעשות בהם כרצונו.
לסיכום, לא ממליץ אלא אם אתם חובבים מושבעים של הסטוריה או שיש לכם עניין מיוחד בקלומביה וקרטלי הסמים שלה. גם אז, נראה לי שהייתי מעדיף לשמוע פודקאסט בנושא שימצה את האירועים החשובים ויתן תמונה כללית במקום לצלול לפרטים מיותרים.

בואו נשים את הדברים על השולחן: לכתוב ספר על בלש משטרתי שמנסה לפתור תעלומת רצח של נערה צעירה זה נדוש. כלומר, מצד אחד המסגרת הזאת מבטיחה שיהיה איזשהו עניין ראשוני של הקוראים, בבחינת "ללכת על בטוח". מצד שני, כדי להצדיק שימוש בנוסחה השחוקה הזו, כדאי שיהיה לך רעיון מעולה ומקורי - טוויסט מדהים או דמות גאונית. האם יש פה משהו מאלה? לדעתי לא. סתם עוד בלש מתוסבך (כמה כאלה כבר ראינו...) שמנסה לפתור פרשה שאין בה שום דבר שונה מאלפי פרשות הרצח ששורצות בספרות המתח. בתור סיפור בלשי, העלילה לא ממש משכנעת - ממש התקשיתי להאמין שהמשטרה עובדת כמו שמתואר שם ובכלל העסק נשמע די מופרך. בכל מקרה, הספר מתמקד יותר בחייו האישיים של הגיבור מאשר בפעילותו כחוקר, אבל גם כאן העניין לא ממש עובד. הבלש שלנו נמצא במשבר אישי (למה?), זוגי (לא ברור למה הזוגיות המושלמת הפכה תוך שבוע למקרה אבוד) ומקצועי (למה החליט פתאום את המשטרה?), אבל הניסיון להכניס אותנו לנפשו וראשו נעשה באופן די עמום, כך שקצת קשה להבין מה הוא רוצה בעצם ואיזה דחפים מניעים אותו.
בכל זאת, החוויה שלי מהקריאה לא הייתה שלילית. אהבתי את התפאורה - ישראל של שנות השבעים, רק לפני ובזמן מלחמת יום כיפור. החלק האחרון בספר שמתרחש בשטחי סיני הכבושים הוא לדעתי המוצלח ביותר וגם מראה על מקוריות מסוימת ומצליח לתפוס איזו רוח של תקופה.
בסופו של דבר מה שעבר לי בראש כשהפכתי את הדף האחרון בספר היה "נו, שיהיה...".

ספר די קודר ומדכא, אבל גם חזק ומרתק. מעניין איך כותב מוכשר יכול להציב במרכז הבמה שני גיבורים שהם אנשים בלתי נסבלים, אגוצנטריים, בוגדניים ונפוחים מחשיבות עצמית, ועדיין לגרום לקורא להזדהות אתם (ולשנוא אותם תוך כדי).
התרגום העברי הישן קצת מצחיק, בייחוד כשהוא מנסה להעביר סלנג של שחורים, עם ביטויים מופלאים כמו "זנונה אמו" (:
בכל זאת ספר מעולה, גם אם אולי קצת קשה לצליחה.

רגע בזמן - יהודי ספרדי-ירושלמי ובדווי ממדבריות ערב רוכבים יחד על גמלים בשיירה של הצבא הגרמני-תורכי לכיוון סואץ. היום זה נשמע כמו הזיה, אבל לפני 100 שנים, בזמן מלחמת העולם הראשונה, זה היה תרחיש אפשרי. ליהודי ולבדווי האלה יש כימיה טובה, ובמהלך רכיבה לילית ארוכה וקשה, הבדווי מגולל את סיפור חייו. מדובר בסיפור מרתק ומותח, מלא סודות, אלימות ואהבה אסורה. במידה מסוימת מדובר באופרת סבון בסגנון בדווי, אבל יותר מהעלילה בולטים פה הסגנון והשפה. יש כאן עברית שבעצם כבר מתה. לא תמצאו מישהו שכותב ככה היום. הערבית מהדהדת בתוך העברית המיוחדת של יהודה בורלא, על קישוטיה וסלסוליה. באמת משהו נדיר ומיוחד.
מעבר לכך, הספר נותן הצצה לעולם של המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, במיוחד לחייהם ולמנהגיהם של הבדווים. זה עולם שהיה ועבר, והספר הזה הוא שריד שמשמר פיסה קטנה ממנו. לא תמיד קל לקריאה (היו כמה פעמים שנזקקתי למילון), אבל שווה את המאמץ.

אהבתי. הפתעה לטובה - כותב לא מוכר שהוא בכלל עיתונאי... זה לא תמיד נגמר טוב. אבל כאן זה מצליח.
הספר הזה הוא מצד אחד פשוט ומשתמש בנוסחה המוכרת של "אדם עובר מסע במרחב כמטאפורה למסע פנימי". מצד שני, הכותב מצליח לצקת תוכן מקורי לתוך השבלונה הזו, ומצליח לתאר דמויות, רגשות ומצבים מורכבים. אהבתי מאוד את התחושה שנוצרת שלכל דמות, אפילו משנית ושולית, יש חיים שלמים משלה שאנחנו לא תמיד נחשפים אליהם ולפעמים הם לא מאוד רלוונטים לקו העלילה העיקרי. כולם בספר הזה הם בני אדם, לא סתם ניצבים עם תפקיד ספציפי בקידום העלילה.
בפינת הביקורת (כי בכל זאת), רק אגיד שהיו גם חלקים פחות מוצלחים. למשל ה"סיפור בתוך סיפור" שמופיע לקראת הסוף היה קצת שמאלצי ומופרך, והיו גם קטעים על דמויות משנה וקטעי הגיגים שאפשר היה (לטעמי) לוותר עליהם.
בכל זאת - ספר מומלץ לגמרי.

הספר כולל חמישה סיפורים באורך שונה ולדעתי גם ברמה לא אחידה. באופן כללי אני חושב ששני הסיפורים הארוכים בספר (למעשה יותר מתאים לקרוא להם נובלות קצרות) הם הטובים יותר. הסיפורים מתרחשים במדינות שונות באפריקה והמשותף לכולם הוא שהדמויות הראשיות הן ילדים\נערים שנקלעים לסיטואציות מבעיתות ויש להם מטרה אחת - לשרוד. הספר הזה לוקח אותנו אל חיים שונים לגמרי מהחיים ה(יחסית) בטוחים ויציבים שלנו - באפריקה שמתוארת בספר אין ממש חוק, אין הגנה, ואסונות (בעיקר בידי אדם) יכולים להסתער עליך בכל רגע. כל הילדים בספר הן דמויות אבודות. הם לא תמיד יודעים את זה, וחלק מהזמן בכלל לא מבינים את הסיטואציה, אבל אנחנו כקוראים בוגרים מבינים וזה מה שמחריד בסיפורים האלה.
זה לא ספר מעודן - אקפן מנחית על הקוראים שלו את הסיטואציות המתוארות, כולל מעשי אלימות קשים וזוועות אחרות בלי לרכך ובלי לטשטש. למעשה בחלק מהסיפורים הרגיש לי שהוא הולך לשם מהר מידי, ותיאורי האלימות כמעט פורנוגרפיים. מצד שני, נשמע שהוא יודע בדיוק איך דברים קורים באפריקה, ואם לנו כקוראים מערביים לא נעים לשמוע אז זו בעיקר בעיה שלנו.
הסיפורים עוסקים הרבה ביחסים בין קבוצות אתניות שונות ובני דתות שונות. בנוסף, יש הרבה עיסוק בשפה. למשל, בחלק מהסיפורים משולב דיבור בצרפתית ובשפות אפריקאיות, ולפעמים זה קצת מקשה על הבנת המתרחש. יש גם ניסיון להעביר סלנג ומבטאים שונים - לא בטוח עד כמה דברים כאלה עוברים בתרגום.
בקיצור, ספר מרתק אבל לא קל לקריאה.