לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

"דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו.

בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס.

בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר.
שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה.
בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה.

הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים.

האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה.

הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית.

ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי.
בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה.
לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת.
אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה.

אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל.

אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו.
החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו.
יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר.

ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי.

בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב.
רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה.
מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי.

אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.

מעל לכל ספק כשאני קוראת עלילה מרגשת כמו זו אני מנסה להבין מה הסופר רצה לומר לי מעבר למילים. כמו מנסה להבקיע שער דמיוני או אמירה שאקח כצידה לדרך ובדרך זו לא אפרד לגמרי מהקרבה האינטימית שפיתחתי בזמן הקריאה ונוצרה באופן טבעי. כמו משהה את רגע הפרידה מהדמויות רק עוד קצת. לא הופתעתי מהאמירה הכל כך חזקה שניבטה אלי מהמשפטים עמוסי הפאתוס והמלודרמטיות של צוויג במשך העלילה והיא: שאדם, אם הוא לא משיר מבט שפוי ואמתי אל נפשו וליבו ומרגיש שלם עם מעשיו, שום אלוהים לא יוכל לכפר או למחול על הרגשה זו. אדם חייב להרגיש שווה בעיני עצמו קודם כל. ושום כסף בעולם לא יוכל לקנות אושר חופשי זה, נקי וטהור, שגורם לנו לקום בבוקר עם כנפים בלב ואהבה אמתית לחיים שהועדנו לנו.

העלילה היא על רחמנות של הלב. גם קצת על הולכת שולל של הלב לא בכוונה.
על התאהבות נעורים של נערה, כמעט אישה. שלרוב
מקבלת כל מה שרוצה כדי למלא חסכים וחוסרים
של ילדה נורמלית. היא העזה לחלום על אהבה.
והוא רק נהנה מהחברה, נהנה לפתוח את ליבו
בעליצות של חבר. כל אחד ציפה למשהו אחר.
סיפור אהבה מופלא ובאמת מלא בדרמות שנשים
היו עושות פעם כמו בימים של הכוכבות הגדולות
כמו גרטה גרבו וליז טיילור. מתעלפות, זורקת חפצים
משתטחות ורוטנות ומיד לאחר מכן מפזרות צוף של מילים.
ותודה למורי על ההמלצה לספר.

צוויג כפי ששמתי לב בכל ספריו וגם כאן דואג במזיד לפטם אותנו הקוראים בסיפורי אגדות על עשירים כקורח שגרים בטירות וארמונות וחיי בורגנות מול עוני מחוויר, מול יושר פנימי שלא נקנה בכסף. הוא דואג לקחת בכאילו מאזניים ולשקול כל דבר ומול מה הוא עומד. לפעמים הוא נדמה כערמומי שלוקח מאתנו או גונב מהקוראים בספריו את כל החמלה, הרחמים, הרגישות והדמעות שאנחנו מסוגלים לייצר בשביל להבין את התמונה. כן כפי שניחשתם הוא עושה מניפולציות כמו לא מעט סופרים אך עושה זאת בחן רב כמו אמן מילים מושבע.

שום דבר לא פשוט בעלילה. הגיבורים והדמויות הם אנשים שיודעים מהו כבוד. שיודעים מהו עוני ומה נדרש בחיים בשביל לקחת סיכונים כדי ללכת על כל הקופה או על גחלים. אם אני משווה בין התקופה שבה אנו חיים היום ובין התקופה הזו בדיוק לפני מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, הונגריה.., אני מבינה שההסתכלות שלנו על הערכים שקודשו פעם השתנו. פעם הכבוד שרחשו לקצין בצבא או הכבוד למפקד עטור הדרגות היה בלתי נתפס. או השם הטוב של אדם מול חבריו. ומילה או הבטחה הייתה שווה הרבה. אז כל הערכים הללו נמצאים כאן עם כל השמפניה והסיגרים והחיים הבורגנים שכסף יכול לקנות. אך כסף לא יכול לקנות בריאות לילדה נכה. וזה כל הסיפור בגדול. כשהחיים מכים במומם זה לא עניין של חמלה או כפיה של הלב לעשות משהו שהוא אינו רוצה.

אי אפשר לזרז אהבה כיוון שיש לה את הקצב שלה, וצירוף המילים "קוצר רוח" בעלילה שוברת שיאים לכן אל תנסו לספור רק לדעת שלפעמים החיים מזמנים לנו שיעורים של חמלה ומעמידים את הלב שלנו בקוצר רוח לקראתו. העלילה מדהימה לעיתים נמרחת יתר על המידה והזכירה לי את "היידי בת ההרים" עם פאתוס מטורף ודרמה על כל שעל. אחרי כל הרגש שהתנופף בעלילה סוף הסיפור לא עושה לנו הנחות בעניין. כדאי לסיים את הספר כי הא לא מאכזב.

יודעת שלא נידבתי פרטים רבים זו דרכי לומר שאינני אהבת שמאכילים אותי בכפית את העלילה ולכן לא מאכילה גם אתכם. רק אומר שזהו ספר נפלא באמת.

הרבה זמן לא נתקלתי בספר שמציג את חיבוטי הנפש בצורה ככ קולחת וחכמה.
שטפן צוויג מצליח לטוות עלילה סוחפת, עם דמויות מורכבות ומנוגדות, והכל באווירת גדוד צבאי בצבא אוסטריה תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה.
נהניתי מאוד!

על מה הסיפור?

קצין צעיר בחיל הפרשים האוסטרי בשם אנטון (טוני) הופמילר מוזמן לארוחה ומשתה בביתו של קקשפאלבה, איש עשיר מאוד. שם הוא פוגש את אידית ביתו היחידה של המארח. כקצין וג'נטלמן הוא מחליט להזמין אותה לרקוד. הבחורה מגיבה בפרץ של דמעות להזמנתו. טוני לא מבין מה קרה, עד שמתברר לו שהבחורה נכה. רגשות האשם מציפים אותו, מכאן מתחיל סיפור שלם של רצון לתקן את העוול שגרם לבחורה.

התיקון מתחיל במשלוח זר פרחים לאידית יום למחרת. בהמשך טוני מגיע לארוחות ערב משפחתיות ומפיג את בדידותה של אידית. האבא שעוקב מקרוב אחר ביתו רואה שיפור גדול במצב רוחה בכל פעם שטוני מגיע לביתם. הוא מחליט לעשות הכל על מנת לשמור את טוני קרוב לביתו. הוא מפתה אותו להגיע באמצעות ארוחות פאר ומיטב משקאות וסיגרים שיש לעולם להציע, ומוסיף מינון גדול של חנפנות ודברי שבח.

ככל שהזמן עובר אידית מצפה למינון גדול יותר בפגישות בניהם ומפתחת תלות בטוני, שמהווה לה קשר עם העולם החיצון. טוני מצדו מתחיל להרגיש מחנק מחיבוק הדוב של המשפחה. הוא מתחיל להחסיר פגישות בטענות כאלה ואחרות. כשהוא מעומת עם הגרסאות המומצאות שלו והוא נחשף למצבה העגום של אידית, הוא נמלא רחמים וחוזר בחוסר התלהבות לחיבוק הדוב של המשפחה.

בתחילת המאה ועשרים לצאת עם אדם נכה הייתה חרפה. האב שהבין שהסיכוי לשידוך לבתו הנכה שאף לאפס. לכן הוא מוציא את מיטב כספו ע"מ לרפא את אותה. הוא ניסה את כל הרופאים וכולם אמרו לו שהמקרה של ביתו בלתי הפיך. לבסוף הוא מוצא רופא שלא מוותר. הרופא הזה בניגוד לכל הרופאים לא מוכן לקבל את הנכות של אידית כמצב בלתי הפיך. הוא ממשיך ומנסה טיפולים כאלה ואחרים ע"מ לגרום לה שוב ללכת.

במקביל ליחסים של המשפחה עם טוני. יש יחסים נוספים של המשפחה עם הרופא של אידית. האבא נוהג ברופא באותה צורה שהוא נוהג בטוני, גומל לו בשפע וכל טוב של מזון, משקאות וסיגרים. האבא מקרקר סביב הרופא ומחפש להיאחז בשבב של תקווה. הרופא מצדו מנמיך ציפיות ומסביר שזה תהליך ארוך מאוד שהם רק בתחילתו. אידית מצידה מאסה בטיפולים הכואבים והמתישים שאין בהם שום התקדמות כבר תקופה ארוכה.

בשלב מסוים אידית מתאהבת בטוני וחושפת את רגשותיה כלפיו. טוני כל כך מבוהל, אך ליבו לא מאפשר לו לסרב לנערה הנכה. הוא משקר ומבטיח לה שהוא יישא אותה לאישה לאחר 'שתחלים' באמצעות 'טיפול' חדשני שמבוצע ע"י רופא המשפחה. היא מצידה נשבעת לעבור כל סבל שיידרש ע"מ להחלים בכדי להיות ראויה לו.
את השאר תצטרכו לקרוא בעצמכם...

על מה הסיפור בעיני?

ההבדל בין חמלה שיש בה רחמים, לרחמים שאין בהם חמלה. סטפן צוויג באמצעות סגן טוני מפריד בסקלפל חד את התאומים הסיאמים הללו ונותן להם חיים משלהם. הוא מזהיר אותנו בסכנה שיכולה להיגרם בבלבול שכזה.

טוני מרחם על אידית וזאת הסיבה היחידה שהוא נמצא בסביבתה. רחמיו הם הקושי לראות את סיבלה. הקושי האנוכי שלו, מה שסטפן צוויג מכנה 'קוצר רוחו של הלב'. טוני מרחם על אידית אך אין בו חמלה כלפיה ולכן הוא עושה את המעשה הנבזי ביותר לאדם שנמצא במצבה. הוא נותן לה שתי תקוות שווא, האחת לגבי בריאותה, השנייה לגבי יחסיהם. הוא עושה את זה רק כי הוא מרחם עליה. התוצאה של התקוות הללו יתבררו בסיום הספר.

לסיכום,

מי שאוהב דרמה ומתח לא ימצא זאת בספר הזה. מי שרוצה שספר יגרום לו לחשוב, אז זה ספר חובת קריאה, הכי טוב של צוויג שקראתי עד כה. מופתי, 5 שמשות.

קוצר רוח הוא איננו שם שני, ספרותי יותר, לצמד המילים: חוסר סבלנות. קוצר רוח היא תכונה מגונה, שרבים הסובלים ממנה בעלי פתיל קצר ופתיל קצר עלול להיות מעשה מן השטן.
לא לחינם טוענים שהמהירות והחפיזון הם פירות עמלו של השטן. ספר זה מדגים את הדבר היטב. כיצד מתנהג לב הפועם בתוך חזה שאינו ניחן בשלווה? אשר חוסר השקט הוא טבע שני לו? בין אם מדובר בחוסר שקט כתוצאה ממעשה נפשע ובין אם באהבה בלתי ממומשת הזועקת אל אוויר העולם מתוך כלאה האפלולי והמעופש.

אנטון, טוני הופמילר, הוא קצין פשוט בחיל הפרשים שחייו עוברים על מי מנוחות עד לרגע מכונן אחד שאליו הוא נקלע בעל כורחו, מערבולת האופפת אותו למשך שבועות רבים שמצב רוחו מתנהל על-פיה. מפגש אליו הוא מוזמן בבית קקאשלפבה מצית את הרוחות , מסתיים בכי רע ,קושר אותו עד מהרה אל בני הבית, בייחוד אל ילדתו היחידה של הברון, אדית, נערה תוססת וצחקנית בעברה שנגזר עליה לסטות מהמסלול הנגיש והמוכר שבו פוסעים "הנורמטיבים" ולהיכנע לדרך חיים חדשה שלא חפצה בה- דרך חיים הכוללת רגליים משותקות, רגלי ברווז מקרטעות, וזעם רב המתפרץ כסכר העולה על גדותיו כל אימת שדבר מה אינו מוצא חן בעיניה ומעביר אותה על דעתה.
רגע אחד של מפגש מביך ומורט עצבים בין טוני לצעירה המסכנה קושר אותם בעבותות של רגשות שונים ומשונים, בעיקר רגש הרחמים. טוני, אשר ליבו יוצא מתוך חזהו לנוכח האמת המתחוורת בדבר נכותה של הצעירה אותה ביזה שלא במזיד, נשבע שיעשה הכול על מנת להשיב לה מימי עלומיה האבודים, לשמח אותה, ואולי, אכתוב זאת במאמר מוסגר, להשקיט את מצפונו היגע, המתדפק בכל עת כנקישות עקביה המתכתיים של הנערה ואורבים בחלומו כמפלצת איומה מרגע פגישתם. מפלצת שעתידה להיות מוצבת בין הנפשות הפועלות כחומה, כפיל ענק מימדים בחנות מינאטורית המנסה לגשש את דרכו בזהירות יתרה שמא ישבור את החפצים לרסיסים וימיט חורבן על המקום, על הבריות.
אך הדברים לעיתים לא מתנהלים לפי שביעות רצוננו וכך הם פני הדברים בין השניים. הקשר המוזר, האובססיבי והתלותי הנרקם בין אידית, לטוני ובני משפחתה. קשר חונק האוחז ושואב אל תוכו את טוני, ונרמס עד לזרא, עד דק, עד שנפשו קצה אבל הרחמים חזקים הם יותר מהכול ולא מאפשרים לטוני המובס מרגוע, והסוף? הסוף מר, נמהר וטראגי וכל דחייה של הוודאות ההיא היא בבחינת מעמסה מיותרת שהיה באפשרות הדמויות להיפטר ממנה עוד קודם לכן, זמן רב לפני כן.

רחמיו של טוני דוחקים אותו ואת הנפשות הסובבות אותו אל הפינה, הכוונות הטובות של טוני רק מעכירות את האווירה העכורה ממילא ומחישות את הקץ, את הסופיות, את העצבות.
התחלתו של הספר הינה איטית, מתנהלת בעצלתיים. טוני מגשש את דרכו אל מפלסי ליבה של אידית, בתור רע נאמן וקשוב, הוא אינו חושד במאומה. ליבו קצר עליו. קוצר רוחו לתקן את המעוות, העוול הנעשה לבחורה המסכנה. לב זה אינו יודע נחת, אינו יודע שובע, וככל שהוא מגשש באפלה, מפשפש בידיו החסונות והחמימות אחר ליבה הקפוא, בתקווה להפשירו ולעלות בת צחוק על שפתיה, לעורר בעיניה זיק משובה שיעורר בליבו שלו מעט הקלה, כך הוא מקרבם בצעדים זריזים אל סף תהום ואל המסקנה המתבקשת: רחמים הם רגש טוב אך תלוי סוג הרחמים ובאיזו מידה. רחמים, לבעל מום, עלולים ברבות הימים להיות מאוסים יותר מאדישות וחוסר אמפתיה. להיות לרועץ ולא למזור המקל על הנפש. להרוג ולא להחיות.
הרחמים של טוני הם מן הסוג הפוגע והמפגיע, הסוג שחודר אט אט אל תוך העור ובמקום להיטיב כתרופה מנחמת, השפעתו הפוכה, היא מרעילה.

מנגד, רחמיי נכמרו לא רק על אידית אלא גם על טוני עצמו. אף על פי שהוא היה רק בחור צעיר ללא ניסיון נאות ביחסי אנוש, הוא נקלע לסיטואציה לא קלה אשר רצה לצאת ממנה עם הנזקים הקלושים ביותר אך חוסר נסיונו היה בעוכריו- רק הגביר והכביד על בני המשפחה. הוא לא ידע לקרוא את אידית נכון ולא באמת היה קשוב לרצונותיה והיו פעמים שחפצתי לטלטלו נמרצות ולזעוק אליו: הנח! רק רע אתה עושה!

מלתעות החמלה, האנוכיות, והחובה סגרו עליו ולא גרמו לו לחשוב בהיגיון וגם מעט ההיגיון שנותר במצבים מסויימים פרח ממוחו.

יתר על כן, רחמיי הרבים ביותר נתונים לאידית הענוגה ולאב החרד אל גורל בתו, המוכן להשקיע את אחרון השטר על רגליה השתקניות של הבת. כל הדמויות בספר המופלא והמצמרר הזה ניתנות להזדהות, ואנושיות מאוד עד כדי כך שברצונך לחבקן, להתרפק בקרבתן כאילו היו בשר ודם, אך חיבתי הגדולה נתונה לאידית ולאביה. שניהם שבר כלי, קנה רצוץ שובק חיים שכל רצונו בתקווה המזערית ביותר לאישור על מנת לפרוח אל השמיים כבלון נפוח אך למרות קלות תנועתו של הבלון, הסכנה שיתפוצץ היא מיידית.
שניהם נבולים, מותשים מן המאבק המתמיד על הברור מאליו, הברור לרבים מאיתנו, שכל תקווה שיפיחו בליבם תעורר בהם כוחות חדשים.
התקפי הזעם של אידית עוררו בי תחושת כאב שכן הם היו חושפניים מאוד וצוירו ביד אומן אמינה מאוד. לא מעט נכים יכולים להזדהות עם רגשותיה של הנערה המקוננת על מר גורלה, על הפשוט ביותר: הליכה, צעידה, פסיעה. וכל רצון לעזרה נתפס בעיניהם כנורא מכול, לא הושטת יד אם כי לעג שלא אפשרי לסלוח עליו.
לא מעט נכים יזדהו עם תחושותיה לגבי הדעות הקדומות הנלוות אל שהייה במחיצת אדם שכזה, דעות קדומות שבמקרה זה נשמעות מפיו של טוני עצמו, שלא רואה בה אישה, רק בשל נכותה, הוא לא רואה בה אישה אלא כלי, כלי שאינו עובד כראוי, ועם כל כוונותיו הטובים, בסופו של דבר הוא לא היה כה נשגב ונערץ כפי שאידית חשבה לעצמה, וראתה את הדברים באופן מעוות כמו נכותה שלה.

נקודה זו ציערה אותי צער רב. שכן, כל נכה באשר הוא, הוא אדם מעצם היותו אדם הנברא בצלם אדם ומי רשאי לומר לו אחרת? אף אחד! הדעות הקדומות שאחזו בטוני וחבריו הגעילו וגרמו לי שאט נפש. הבורות שנדפה מתוך דבריהם עוררה בי תחושות קשות אך היא עשתה את עבודתה מכיוון שככל הנראה לכך כיוון הסופר- לחלחל כעס ומורת רוח בקורא על מעשיהן של הדמויות ותוצאותיהן. כל מעשה גורר תוצאות ולעיתים אלה תוצאות בלתי רצויות שיש לתת עליהן את הדין כפי שבחר טוני.

והכואב מכול, רצונה של אידית לאהוב, להרגיש נאהבת, תחושה כה חזקה שגרמה לה להתרפס בפני גבר, למחוץ את גאוותה האישית כאדם וכאישה....כל אלה טלטלו אותי ונגעו בי מאוד שכן קוצר הרוח בנושא האהבה מוכר לי עד מאוד. ההשתוקקות האישית והתביעה לרגש הדדי היא מנת חלקי כמו שהיא מנת חלקה. מה פשעה נערה זו שנבצר ממנה ללכת? ולהרגיש שמישהו בעולם הזה אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו? רק בגלל שרגליה חדלו מלעשות את עבודתן? לחוש רצויה בזכות עצמה, כשרונותיה, אופייה ולא מפאת חוסר יציבותן של הרגליים שממאנות להקשיב למוח? מפאת רחמים נבאשים?
כל זאת ועוד משרטט הסופר באמצעות שפתו המליצית אך ישירה כאש מלחכת, אש שהיאיצירת כפו הבלעדית של צוויג, גרמו לזעם גדול על החברה האנושית שאינה מקבלת עדיין את הנכים ולמרות שהזמנים השתנו וישנה הכלה, הפנמה והבנה של הדברים יותר מפעם- עדיין היא אינה שלמה ויש עוד על מה לעבוד. ערמות של דברים שיש לשפר ולמחוק מספר האנושות.
כל מילה בספרו של צוויג נטמנת בתוך נפשו של הקורא, ונצרבת בתוככי התודעה המעמיקה, והקורא עד אל סופו של הסיפור שאינו מפתיע אך נוגע ללב בכנותו, בחומרתו ורגישתו, בהווית העולם שהוא מציג לפנינו, הווית עולם שטרם פסה מן העולם, ומוכיח פעם אחר פעם שלא הכול מפיץ ריח רענן של שלמות. לא כל הנוצץ זהב, למעשה, שלמות היא עניין סובייקטיבי, בעיניי המתבונן, ובעצם, מהי באמת שלמות ללא פגם? מושג שהאדם יצר ובהיווצרותו הזיק לזולת והרע את מצבו כפליים.

"בכל מאות אלפי האנשים שנקראו למלחמה באותו יום אוגסט גורלי אני בטוח שרק בודדים הגיעו לחזית באדישות מרובה ואפילו בקוצר-רוח כמוני. לא שהייתי שש אלי קרב. היה זה עבורי פשוט מוצא וגלכל הצלה כאחד. נמלטתי לזרועות המלחמה כשם שפושע נמלט לזרועות האפלה. ארבעת השבועות שחלפו עד להכרעה עברו עלי במצב של תיעוב עצמי. בלבול וייאוש. אשר עד היום אני נזכר בזוועה גדולה יותר מאשר בשעות הנוראות בשדה הקטל."
"אבל מאז, ברור לי מחדש, שאין אשמה נמחית, כל עוד המצפון יודע על קיומה."

כמה אירוני הוא הדבר, שהספר מספר על נערה נכה הנעזרת בכיסא גלגלים, והספר הזה מתנהל בקצב כה איטי.
כמה אירוני הוא הדבר, ששמו של הספר הוא "קוצר רוחו של הלב", והוא מבטא היטב התנגשות בין שתי רגשות מנוגדים שליוו אותי במהלך הקריאה - קוצר רוח, ואהבה.

מצד אחד, אהבתי את עלילת הספר המרכזית. את המפגשים בין קצין הצבא לנערה הנכה ומערכת היחסים המעניינת, המיוחדת, המוזרה והבלתי מוגדרת לחלוטין במאה אחוזים שנוצרה ביניהם, כשגם אבי הנערה משחק בה תפקיד חשוב, וכמו כן גם האנשים בחברה שמסביבם, שמשפיעה ומושפעת ממערכת יחסים זו. אהבתי את ההתעסקות בנושא הרחמים והשפעתם, השלילית והחיובית, על הנעשה. את תחושת הסלידה הלגיטימית של האדם הנכה שהוא מרגיש מהאנשים שמרחמים עליו.
מצד שני, לא אהבתי את כל מה שמסביב, בעיקר בכתיבה ובאלמנטים החיצוניים/המשניים. אולי הבעיה היא בתירגום הישן שזקוק לריענון, ואולי גם סטפן צוויג עצמו היה יכול לקצר במעט את התיאורים שהולכים לעיתים סחור סחור, והפעם, בניגוד לתיאורים ב"נערה מהדואר" ששיפרו את הספר והעניקו קונטרה לעלילה המרכזית שלו, כאן הם רק גורעים ממנה ולא נותנים לקצב של העלילה להיות אחיד, כשמצד אחד יש רגעי קסם ויופי צוויגים טיפוסיים שהזכירו לי את מה שקראתי ב"נערה מהדואר" (סיפור עלילה אנושי ומקסים, תיאור טוב של נפש האדם וכ'ו), ומאידך יש רגעי שיעמום שגרמו לי "לזפזפ" הלאה כמה עמודים ולעבור לקטע שיהיה מעניין. החל מאמצע הספר החלקים הללו לצערי הלכו והתרבו ואילו סבלנותי פקעה.
בסופו של דבר החלטתי לנטוש את הספר, מכיוון שאינני אוהב לזפזפ כל כך הרבה.
עם זאת, במידה ויפיקו סרט שיהיה מבוסס על הספר הזה, אין לי ספק שהוא ימצא חן בעיניי, מכיוון שבסרט הקצב מהיר יותר, והעלילה (הטובה מאוד, יש לציין) היא המרכז, בעוד לתיאורים מרובים או לתירגום ישן אין כל משמעות או הרגשה.

לסיכום, אני קצת מאוכזב, אך אנסה עוד דברים של צוויג, בתקווה שאני אוהב אותם יותר.
אני נותן לו ציון שנע איפשהו בין 3 ל-4 כוכבים, אם כי העדפתי שלא לדרגו, בדיוק משום שהספר הזה עורר בי תחושות כה מנוגדות, שלא משנה איזה דירוג אתן לו, לא אהיה שלם עם זה לחלוטין.

הערה: החלטתי להניח את הספר בצד ולעבור לספר אחר. עם זאת, אנסה אולי לחזור אליו שוב ואקרא אותו מהעמוד שבו עצרתי. אם תשתנה דעתי עליו, אכתוב על כך בביקורת זו, ואודיע לכם על העידכון, כך אני מניח ומקווה, בביקורת שלי על ספר נוסף של צוויג. (אם כי יש לציין שניסיתי לתת לו צ'אנס נוסף אחרי הנטישה, בעצתה ודירבונה של סקאוט, אך הכתיבה התישה אותי וחשתי צורך לקחת הפסקה בקריאה).



***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהכירה לי את צוויג הנפלא. למרות שלספר הזה פחות התחברתי מאשר קודמו, לסופר עצמו ולסיגנון הייחודי שהוא יוצק אל תוך ספריו דווקא התחברתי מאוד. תודה!

סיימתי לקרוא את הספר לפני קצת יותר משבוע ורציתי לכתוב עליו ביקורת, אך דחיתי את הכתיבה מפאת נסיעתי לחופשה בים המלח. ליד הגורל חלק בכך. (תבינו בהמשך)

אספר בקצרה על הספר שהיה לכם מושג על מה מדובר. "סגן צעיר בחיל הפרשים האוסטרי(טוני) פוגש צעירה נכה(אדית), ומתוך רחמים סר לבקרה ומקדיש לה את רוב שעותיו הפנויות. לתדהמתו הוא מגלה כי הנערה התאהבה בו, ומכאן מתחילה השתלשלות עניינים שאין לעוצרה".

סיפורי מתחיל בשבת שעברה, שעת צהריים, אני לקראת סופו של הספר, ברקע צלילי תוכניתו היפה של אבי אתגר, ואז פתאום עולה קולה של דיאנה גולבי (מכוכב נולד) בביצוע מצמרר לשיר "אם תלך מכאן" הידוע במקורו מצרפתית ("Ne Me Quitte Pas") של ז'אק ברל. ואני כמו שומע את קולה של אדית יוצא מבין דפי הספר לעבר טוני אהובה. לא יכולתי לבקש פסקול מושלם יותר לסיומו של הספר!

למחרת כאמור נסעתי לחופשה בים המלח, בהגיעי למלון נתקלתי בלובי בבחורה צעירה המתקשה בהליכתה ונעזרת בקביים מלווה בבני משפחתה, לפי המבטא הייתה כנראה תיירת מחבר העמים שבאה מטעמי בריאות. יהייה זה מיותר לציין שראיתי אותה כל יום במהלך החופשה. דמותה של אדית מהספר ריחפה באוויר כל עת שנתקלתי בה מן הסתם, ולא פעם חשתי שהספר והמציאות חברו יחד.

בשובי מהחופשה (כעבור חמישה ימים) שמעתי מבת דודתי(נכה הנעזרת במקל הליכה) שהיא עומדת להנשא בקרוב. אין לי מילים לתאר את שהרגשתי: הלם וצמרמורת אחזו בי מחד ושמחה גדולה מאידך על הבשורה. מסתבר שהחיים מזמנים לנו סיפורים לא פחות יפים מאשר בספרים.

ואם נעזוב לרגע את סיפורי האישי, מדובר בסיפור שובר לב שעוסק ברגש הרחמים ואולי בסכנה שברחמים. אני הזלתי דמעות בסופו, נראה לי שגם אתם.

יש ספרים שבתום הקריאה בהם, מותירים בך את הרושם החיובי או השלילי, אם אהבת יותר או פחות...

הספר הזה, מתחילתו ועד לסופו, הרשים אותי כל כך, שהיו לא מעט פעמים ששבתי וקראתי את אותו משפט, את אותה אמירה, את אותו קטע, פעם אחת נוספת ולו רק כדי לתת למילים לגעת בי שוב, לפרוט אותן על הנשמה, להתחבט בעלילה, לנסות ולחדור בתוכי לתוך ההחלטה...

שטפן צוויג מספר כאן את סיפורו של סגן בצבא, טוני הופמילר, אשר בדרך אקראית פוגש בו כאשר נכנס למסעדה, ומכר "יודע כל" מאלץ אותו להסב לשולחנו, בזמן זה נכנס סגן טוני הופמילר למסעדה, אותו מכר מתחיל להלל לשבח ולפאר את הסגן, מבוכה קלה, והסגן מתיישב לו באחד השולחנות המרוחקים...זמן לא רחוק לאחר מכן נתקל שוב שטפן באותו סגן, אך הפעם השיחה מתקדמת לה, וסגן טוני מסביר לשטפן מדוע הוא שונא את כל דברי ההלל והשבח...

שטפן מביא את סיפורו ומספר אותו בגוף ראשון, כאילו היה זה אותו סגן כותב את הספר.

סגן טוני, מוזמן לארוחה ומשתה בביתו של קקשפאלבה, האדם העשיר ביותר בעיירה, טוני מתהדר ומתגנדר לכבוד אותו מפגש, לצערו עקב נסיבות שאינן תלויות בו, הוא מאחר לסעודה, הוא מגיע כמחצית השעה לאחר שהוזמן, הארוחה כבר החלה וטוני מצטרף, השיחה מסביב לשולחן קולחת, האלכוהול המובחר ממלא את כוסו וטוני מרגיש משוחרר, הוא פוצח לו בריקודים...

בו בעת הוא מרגיש שהעליב את בתו של קקשפאלבה, ומזמין אותה לרקוד!!!!טוני אינו יודע כי אדית היא נכה! מה רבה מבוכתו....טוני נחפז לצאת החוצה, ממהר להגיע לביתו!

למחרת טוני שולח זר פרחים, בצירוף שמו לאדית.....

מכאן....מתחיל המסע אל הרחמים!

מבוכתו של טוני גורמת לו להגיע לעיתים תכופות לביתו של קקשפלאבה לסעוד את אדית, הוא מפתח עימה קשרי ידידות, משוחח עימה, מצטרף לשתיית תה....ואז טוני מבין לפתע כי אדית מאוהבת בו!

טוני איש צבא, עבר לא פעם או פעמיים מלחמות, ליבו מחושל, הלא בצבא ובמיוחד חיילי קרב לומדים לדכא את הרגש הזה "רחמים"!

טוני מוצא את עצמו בדילמה קשה מאוד.....

שטפן צוויג, חודר לנבכי נשמתו של האדם, מציג את חיבוטי הנפש של טוני, הדילמות המוסריות שעומדות בפניו, מאבקו בין הרחמים לבין רצונותיו, ואת כל זה עושה שטפן בצורה מופלאה עם המילים המעניקות ערך מוסף למשמעות.

צמד המילים "קוצר רוחו" מופיע לאורך כל הספר ולא מעט פעמים, מה המשמעות? האם הכוונה לאדית בתו של קקשפלאבה קצרת הרוח?
האם הכוונה לסגן טוני קצר הרוח? או שמא מדובר בקוצר רוחו של האב קקשפלאבה?

ובכלל המושג רחמים, מהו? האם כשאנו מרחמים על מישהו אנו מסייעים לו או מזיקים לו?היכן הגבול? מתיי צריך להפסיק לרחם? והאם מתוך תחושת הרחמים עלינו לאבד את רצוננו?

זהו הספר השני של שטפן שקראתי, כמו הנערה מהדואר גם כאן בקוצר רוחו של הלב מצליח שטפן להגיע אל הקורא ולגעת בו!

הערה קטנה....
ע"ג הכריכה כתוב "שטפן" ,לעומת מקומות רבים בהם נתקלתי ב"סטפן"...שגיאת כתיב ?

הספר הזה עוסק ברגש הרחמים. רחמים על שני היבטיהם: אלה ההרסניים, הנובעים מחולשה, ואלה המחיים, הנובעים מתוך
חוסר אנוכיות וכוח שנכון להקרבה עצמית.
על כתפיו של סגן הופמילר, קצין צעיר בחיל הפרשים האוסטרי, מוטל עול כבד מנשוא כאשר הוא נחשף לראשונה לסבל אנושי בסביבתו הקרובה, ושלא בטובתו צולל למעמקיו, תוך שהוא משפיע ומושפע, נדרש מאחרים ודורש מעצמו.
אנו עוקבים אחר סגן הופמילר בדריכות, ומקווים שישכיל לעשות את הדבר הנכון - דבר שאינו תמיד כה ברור לנוכח המצבים הבלתי אפשריים אליהם הוא נקלע - וסולחים לו שוב ושוב על הטעויות הנוראיות שהוא עושה.
אנו רק רוצים בטובתו. שהרי בסופו של דבר מדובר בבחור צעיר, חסר נסיון ובעל אישיות לא מגובשת כל צרכה, הלומד בדרך הקשה על עצמו, על יכולותיו, על חולשותיו ועל עוצמתו, לכאורה, המשתקפת אליו דרך הזקוקים לו נואשות ומאדירים אותו כאל.
הנסיבות שאליהן נקלע הופמילר הצעיר מביאות אותו לתובנות ולהארות, ומעצבות את הדרך בה הוא תופס את עצמו ואת העולם. תובנותיו לעיתים בוסריות ומעוותות משהו, אך, כאמור, מונחות ע"י הנסיבות. הנה אחת כזו: "לא, אין לאהוב את הבריאים, את הבטוחים, את הגאים, את השמחים, את העליזים - לא, הם אינם זקוקים לכך! הם מקבלים את אהבתך כמנחה המגיעה להם בזכות, ביהירות ובאדישות. נאמנות של הזולת אינה בעיניהם אלא אבזר...ולא הטעם והאושר שבחיים. רק לאלה שהגורל התאכזר אליהם, המוכים, המקופחים...הלא יפים, המושפלים, רק להם ניתן לעזור באמת בעזרת האהבה...רק הם יודעים להיות נאהבים ולהשיב אהבה כפי שצריך, בתודה ובהכנעה". (עמ' 351).
כל אמירה של הגיבור וכל מעשה שלו משפיעים השפעה עצומה על סביבתו, השפעה שהדיה חוזרים אליו כבומרנג.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, מפיו של הופמילר. כנותו ראויה להערכה: הוא לא מסתיר את מחשבותיו ה"מכוערות", האנושיות. לא משאיר את "העבודה המלוכלכת" לסופר, שהיה נדרש אם לא כן להתערב ולספר לנו עליהן "מאחורי גבו" של גיבורו. הוא מתמודד בגלוי גם עם המחשבות האנוכיות, האפלות, הכ"כ טבעיות, בלי חשש להשניא את עצמו עלינו, הקוראים. מספר הכל, בלי לנסות להתייפייף ולמצוא חן.
צווייג מיטיב לבטא את תהפוכות הנפש של גיבורו ושל גיבורי המשנה, שבסיפוריהם קווים משיקים לסיפורו של הגיבור הראשי.
והכל כתוב כל כך טוב: כתיבה מפוכחת, צלולה, נקיה, חפה ממניפולציות רגשיות ומפעלולים ספרותיים. בשפה יפה כל כך וקולחת.
לסיכום: ספר מיוחד וחכם, שבין דפיו הרבה שורות ראויות לציטוט, כמו זו: "רק כשאתה נוכח לדעת שאתה קיים גם לגבי האחרים, אתה חש לראשונה בטעם ובייעוד של קיומך אתה". (עמ' 56).