ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

הספר הזה עוסק ברגש הרחמים. רחמים על שני היבטיהם: אלה ההרסניים, הנובעים מחולשה, ואלה המחיים, הנובעים מתוך
חוסר אנוכיות וכוח שנכון להקרבה עצמית.
על כתפיו של סגן הופמילר, קצין צעיר בחיל הפרשים האוסטרי, מוטל עול כבד מנשוא כאשר הוא נחשף לראשונה לסבל אנושי בסביבתו הקרובה, ושלא בטובתו צולל למעמקיו, תוך שהוא משפיע ומושפע, נדרש מאחרים ודורש מעצמו.
אנו עוקבים אחר סגן הופמילר בדריכות, ומקווים שישכיל לעשות את הדבר הנכון - דבר שאינו תמיד כה ברור לנוכח המצבים הבלתי אפשריים אליהם הוא נקלע - וסולחים לו שוב ושוב על הטעויות הנוראיות שהוא עושה.
אנו רק רוצים בטובתו. שהרי בסופו של דבר מדובר בבחור צעיר, חסר נסיון ובעל אישיות לא מגובשת כל צרכה, הלומד בדרך הקשה על עצמו, על יכולותיו, על חולשותיו ועל עוצמתו, לכאורה, המשתקפת אליו דרך הזקוקים לו נואשות ומאדירים אותו כאל.
הנסיבות שאליהן נקלע הופמילר הצעיר מביאות אותו לתובנות ולהארות, ומעצבות את הדרך בה הוא תופס את עצמו ואת העולם. תובנותיו לעיתים בוסריות ומעוותות משהו, אך, כאמור, מונחות ע"י הנסיבות. הנה אחת כזו: "לא, אין לאהוב את הבריאים, את הבטוחים, את הגאים, את השמחים, את העליזים - לא, הם אינם זקוקים לכך! הם מקבלים את אהבתך כמנחה המגיעה להם בזכות, ביהירות ובאדישות. נאמנות של הזולת אינה בעיניהם אלא אבזר...ולא הטעם והאושר שבחיים. רק לאלה שהגורל התאכזר אליהם, המוכים, המקופחים...הלא יפים, המושפלים, רק להם ניתן לעזור באמת בעזרת האהבה...רק הם יודעים להיות נאהבים ולהשיב אהבה כפי שצריך, בתודה ובהכנעה". (עמ' 351).
כל אמירה של הגיבור וכל מעשה שלו משפיעים השפעה עצומה על סביבתו, השפעה שהדיה חוזרים אליו כבומרנג.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, מפיו של הופמילר. כנותו ראויה להערכה: הוא לא מסתיר את מחשבותיו ה"מכוערות", האנושיות. לא משאיר את "העבודה המלוכלכת" לסופר, שהיה נדרש אם לא כן להתערב ולספר לנו עליהן "מאחורי גבו" של גיבורו. הוא מתמודד בגלוי גם עם המחשבות האנוכיות, האפלות, הכ"כ טבעיות, בלי חשש להשניא את עצמו עלינו, הקוראים. מספר הכל, בלי לנסות להתייפייף ולמצוא חן.
צווייג מיטיב לבטא את תהפוכות הנפש של גיבורו ושל גיבורי המשנה, שבסיפוריהם קווים משיקים לסיפורו של הגיבור הראשי.
והכל כתוב כל כך טוב: כתיבה מפוכחת, צלולה, נקיה, חפה ממניפולציות רגשיות ומפעלולים ספרותיים. בשפה יפה כל כך וקולחת.
לסיכום: ספר מיוחד וחכם, שבין דפיו הרבה שורות ראויות לציטוט, כמו זו: "רק כשאתה נוכח לדעת שאתה קיים גם לגבי האחרים, אתה חש לראשונה בטעם ובייעוד של קיומך אתה". (עמ' 56).

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על קוצר רוחו של הלב