“****



אני לא כל כך מבין למה לכתוב (או לקרוא) ספר כזה, שנראה לי יותר כמו תירוץ שרירותי, בניית היכל לכתיבה עצמה (שאולי דווקא היא הגיבורה הראשית כאן), ופחות מפענח או מעניק לקורא איזה סוג של הבנה על החיים. נדמה לי שכאן, הקופסה יותר חשובה ממה שיש בה.

ליאורה כרם בת הששים ושתיים יורה ברמטכ"ל. או, מעניין. למה היא עושה את זה? רגע, לא כל כך מהר. משהו כמו ארבעים שנה לפני כן, בעלה של ליאורה נפגע מכדור של צלף ירדני ולאחר שבועות של תרדמת הוא מתעורר אדם חדש. לא, לא במובן הטוב, אלא כבוי, מנוטרל, מעוקר מכל יכולת לחוש או להביע רגשות. ליאורה מנסה לחתור את דרכה אליו, אך ללא הצלחה. החיים שלה מידרדרים והולכים, ותמצית קיומה דוהה ומאבדת את עוקצה. הם תכננו להביא ילד, ועכשיו אין סיכוי. הם רצו לחיות יחד, ועכשיו אי אפשר ממש לקרוא לזה חיים. באסה.

אז למה היא ירתה ברמטכ"ל? בגדול, התשובה היא "ככה". כן, נכון, היו לזה סיבות, בכאילו, כי הוא מייצג משהו, כי צריך שיהיה מישהו שאחראי, כי בהתכתבות הזאת בין המדינה שבחרה לכבוש את השטחים ב-67' ולעזאזל התוצאות המרות לבין המדינה הכובשת של שנת אלפיים ומשהו, מישהו חייב להיות אשם, כי מלחמה זה דבר מטופש וחיים נהרסים, וכי כולם בורחים מאחריות וכי... עוד הרבה דברים. אבל מעל הכול, אני חושב שליאורה כרם ירתה ברמטכ"ל כי אגור שיף חיפש ארוע מחולל מסקרן לספר שלו, והתנקשות תמוהה ברמטכ"ל הוא תירוץ לא רע לפוסט מורטם, גם אישי וגם לאומי.

אמנם בזכות הכתיבה היפה של שיף (שהכרתי כמרצה לתסריטאות בבצלאל) הצלחתי להתחיל ולסיים את הספר הזה במהלך טיסה אחת, לא-ארוכה במיוחד, לאמסטרדם, אבל אני לא משוכנע שזה מספיק. לא השתכנעתי במסרים שיש בו, ולא השתכנעתי שיש ממש ברעיון של הספר הזה. הוא ריאליסטי, אבל בד בבד הוא מופרך מהיסוד באותה מידה בדיוק. יש בו הכול, דמויות יפות ודימויים לא רעים, סיפור שמתרחש בכמה מרחבי זמן קריטיים לאורך שנות המדינה, אבל אז מה? זה לא מעניין. לא מעניין באמת. זה רק מספיק כדי להעביר חמש שעות בדרך לחופשה עם כמות ממוצעת של הרהורים, שגם הם מתפוגגים שבע דקות אחרי סחיפהול, ולאו דווקא מהסיבות שאתם חושבים.


****”

“ליאורה כרם עשתה מעשה. היא ירתה ברמטכ"ל. מיהי ליאורה כרם? אשתו של מיקי כרם. טוב, עכשיו הכל ברור.
ובכל זאת, מי זה מיקי כרם? מיקי כרם נורה בראשו במלחמת ששת הימים, בדרך אל הכותל או משהו כזה. סגן מיקי כרם, בחור יפה ונערץ, שובר לבבות לא קטן, מאלה הקוראים "אחרי", שכב מחוסר הכרה לאחר הניתוח, החלים פיזית מהניתוח בראשו, אבל נותר אדם כבוי, נטול רגשות מסוג כלשהו, נטול אהבה ואפילו רצון לחיות, רק שלא היה בו אפילו האומץ לעשות מעשה ולסיים חיים של אדם תאב חיים, שנותר ללא המיץ, המיץ של החיים.
וליאורה? ליאורה הנאמנה לא הסכימה לוותר עליו גם כשקם ועבר ל"חדר הילדים" נטול הילדים. תקופה קצרה של חיי נישואים רוויי סקס מספק נותרו בלי כלום, עם/בלי בעל, בלי ילדים, אבל משום מה לא חרבו חייה, וכשהיא עמוק בפנסיה היא לומדת להפעיל נשק המגיע אליה במקרה ויוצאת לירות ברמטכ"ל.
עכשיו תחשבו על תעלומת מתח, על מניע, על הזדמנות מחושבת, על סיפור חיים ונקמה ותמחקו הכל. מה כן תקבלו? תקבלו כמה קווי עלילה של ליאורה הצעירה וליאורה המבוגרת (ואם תדמיינו את עלילה רוזן בתפקיד גם יהיה קל יותר), תקבלו את השנים הראשונות של מיקי הבריא גופנית וסדוק נפשית (יוסי מרשק בתפקיד), ואת ירמי בלוך, החוקר הפסיכולוג המנסה להכיר את ליאורה כרם דרך סט שיחות.
הספר מרתק לכל אורכו, כתוב היטב ומעבר בין ליאורה הצעירה והמבוגרת, שיחות עם החוקר, אפיזודות בשיקום של מיקי ועוד כמה קווי עלילה קטנים, בונים דווקא סיפור ארוג היטב וביד בטוחה וקלה. עד כדי כך טוב, שאילו הייתי מקבל את הספר בכריכה לבנה ולרגע מתעלם שזו לא עלילה אופיינית לו, הייתי עשוי לחשוב שזה מאיר שלו, ואין זו כי אם מחמאה ענקית.
ולמה בכל זאת ירתה ליאורה ברמטכ"ל? אם אתם בקטע של לדעת ולקבל סופים הדוקים, דלגו על הספר. אם אתם בקטע של ספר כתוב היטב, זה הספר בשבילכם.”