ביקורת ספרותית על כל לב הוא דלת מאת שונן מגווייר
ספר לא משהו

---

באתי עם צפיות גבוהות לספר הזה כספר שזכה בכמה פרסים חשובים, וכידוע , כגובה הצפייה , כן האכזבה.
מקריאה בגב הספר חשבתי שהנושא ידבר אל ליבי. כמי שבודקת מדי פעם בארונות בגדים לראות אולי נפתחה לה דלת סודית לנרניה ועדיין מחפשת את מכתב הקבלה שלה להוגוורטס שכנראה מתעכב מאוד בדואר ( עוד לא לגמרי אבדתי תקווה ) חשתי שספר על אלו שחזרו מארצות הדמיון, ומחפשים נואשות דרך לחזור, יהיה לגמרי בשבילי, אבל לא.

מי שמחפש ספר פנטזיה פה יתאכזב, זהו ספר המשרטט קווים לדמותו של המתבגר המנותק והמנוכר. כזה שמרגיש ששום מסגרת או תיאור לא יוכלו לתאר את מה שמתחולל בנפשו, ונגזר עליו לבלות את חייו בבדידות ובניכור מכל המין האנושי , כשהוא כמה להגיע למקום שאיננו מן העולם הזה, ושם ורק שם ירגיש שייכות. לבני הנוער שמגיעים לבית אלינור ווסט לילדים אבודים יש משפחות שחלקן מתנערות מהם לחלוטין כיוון שהמוזרות והניכור של הנערים ונערות אינם עולים עוד בקנה אחד עם החיים הנורמליים שהן מבקשות לקיים , וחלקן רוצות את טובתם של הנערים אך מבקשות ל״תקן״ את אותה מוזרות ולהחזיר אותם למצב שהיו בו לפני המסע שעשו לעולם אחר, תיקון שאיננו אפשרי.
כמובן שאותן מסע לארצות הדמיון איננו אלא אלגוריה להתבגרות של הנערים והנערות והבחירה שלהם בצורות שונות של הגדרה עצמית שהן, בואו נאמר, אלטרנטיביות: החל ממגדר והעדפה מינית שעדיין רחוקה מאוד מהמיין סטרים ( א מיניות, טרנסג׳נדר) וממשיך בהגדרות עצמיות של כאלו שאינם רוצים להתבגר, ערפדים, נקרופילים משיכה לאופל ולמוות ושלל הגדרות עצמיות הזויות שהיו גורמות לכל הורה לתלוש את שערות ראשו אחת אחת.

כבר באמצע הספר היה ברור לי שאינני קהל היעד שלו. אינני נערה גותית בת שש עשרה עשרה שחושבת שלבישת שחורים היא מה זה עמוקה. זקנתי מכדי לחוש הזדהות עם הדרמה והניכור של גיל הנעורים ( אני כל כך מיוחד ואף אחד לא מבין אותי ). ומעל לכל נמלאתי חרדה אמיתית וכנה למחשבה על ההתמודדות העתידית שאולי צפוייה לי עם יוצאי חלציי החמודים. אני חושבת שכשאדם נהיה הורה וצריך לחשוב על עתידו וטובתו של ילדו קשה לו לשחרר ולתת לאותו ילד את החופש להרוס את חייו... . אותם מתבגרים תובעים קבלה מוחלטת של בחירות קיצוניות וזו דילמה לא פשוטה שעוברת על הורי הילדים. כהורה אני רוצה לאהוב ולקבל את הילדים שלי אבל גם להציע להם הכוונה ופרספקטיבה ולא רק לציית לגחמות מזיקות. דמיינתי את עצמי בדילמה כזו ולא אהבתי את השיפוטיות שבספר הזה כלפי ההורים והממסד וכולי. בקיצור הזדהיתי עם הצד הלא נכון. כזו אני כנראה, ממסדית ומשמימה ונוטה לראות בפסיכוזה דבר רע בכללית.

חשתי רחמים עמוקים כלפי המתבגרים המתוסבכים שבספר וכלפי משפחותיהם האומללות, וקיוויתי שאולי חלק מהם יתבגרו ויחכימו או לכל הפחות יסכימו ליטול את התרופות הפסיכיאטריות שכה נחוצות להם.

» ביקורות נוספות של גלדריאל
» ביקורות נוספות על כל לב הוא דלת