ביקורת ספרותית על לס מאת אנדרו שון גריר
ספר לא משהו

---

על עטיפת הספר נערמים הסופרלטיבים - ״זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של "הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל" ועוד כהנה וכנה התוויות ושבחים שכמובן אמורים לספק לנו, ההדיוטות, הבטחה לכך שטובים מאיתנו מצאו את הספר הזה נשגב. אקצר לטובת אלו שמתעצלים לקרוא ביקורות ארוכות - זה איננו ספר נשגב. זהו ספר בינוני מינוס שמידת הרלוונטיות שלו לחיים של 99.99 אחוז מהאנשים שסובבים אותנו שואפת לאפס, שהותיר אותי אדישה לשנינותו ( הלא מאוד רבה).

בתחילה חשבתי שייתכן שהעובדה שגיבור הספר הוא הומוסקסואל ועולמו שונה מעולמי היא זו שהותירה אותי אדישה וחסרת עניין, ואולי עלי להאשים את עצמי.
במחשבה נוספת פטרתי את עצמי מהאשמה, והפניתי אותה במלואה אל עיצוב דמותו הלא ריאליסטית והלא נוגעת בשום רגש של גיבור הספר.
מדובר (ספויילרים ) בסופר הומוסקסואל העומד בפני יום הולדתו ה50, אהובו הצעיר נואש מלעורר בו רגשות אמיתיים ופונה למסד את הקשר עם בן זוג אחר. לס מעדיף כמובן לא לעמת את עצמו מול השאלה מה נכשל במערכת היחסים שלו, ובוחר לברוח מהאמיתות הלא נעימות באמצעות מסע דילוגים עולמי ביו כל מיני אירועים ספרותיים סוג ב (לימוד בסימסטר קיץ באירופה, חלוקת פרסים ספרותית, כתיבת כתבה קולינרית למגזין וכדומה ). בתחילת הספר מודגש כמה נוראיים ומשפילים הם אותם אירועים ורק הצורך הנואש להתחמק מההשתתפות בחתונה גורם לגיבורנו לצאת למסע בעולם כשהוא מאובזר במזוודה מלאה בבדידות ותבוסה וייאלץ להסתכל למשבר גיל החמישים שלו בלבן של העין.
אני מתארת לעצמי שלא מעט אנשים בגיל 40 ומעלה יכולים להזדהות עם הפחד מפני ההזדקנות, מפני הלבד, לזהות את עצמם בהרהורים על כל מיני הזדמנויות שהוחמצו ושבילים שבהם לא הלכו, לא משנה אם הם הומואים, לסביות או סטרייטים, ולמרות זאת אני בטוחה שמעטים האנשים שיזדהו או יחושו אפילו קורט סימפטיה לגיבור. מדובר בייפיוף של המציאות שלא משכנע אפילו לרגע שמדובר פה במשבר אמיתי של אדם אמיתי, כמו לקרוא כתבה על משבר שעשו באיזה מגזין כרומו מעוצב עם צילומים מסוגננים ודוגמנים ודוגמניות על רקע נופים בקריביים. כל אותם אירועים משפילים לכאורה שאליהם נמלט הגיבור מתגלים כחוויות שרובנו היינו מוצאים כמפנקות ומעצימות - הוא מתארח במיטב המלונות, זוכה להערצתם של סטודנטים ומארחים, ובכללי פוגש הרבה מאוד אנשים שכולם דווקא מוצאים אותו כמעניין ובעל ערך, למרות שהוא איננו אומר או עושה דבר אחד במהלך הספר כדי ליצור בנו הקוראים רושם כזה. הוא אדם משמים ונוירוטי שהדבר המעניין והחשוב היחיד שעשה בחייו הוא להיות בן זוג של משורר חשוב בצעירותו. אם התארחות במיטב המלונות והמסעדות באיטליה, פריז ויפן זו חוויה תבוסתנית ועלובה בעיני הסופר אני תוהה אילו חיים הוא חי בדיוק.
זהו מסע לתוך הפאתטיות של מי שמנסה לשמר את עלומיו נואשות לא רק באמצעות שימור גזרתו הדקה ( עניין הגזרה מוזכר אינספור פעמים ונראה שהסופר, בעצמו בן 48 שנראה צעיר בעשר שנים לפחות מגילו מחשיב ביותר ) אלא גם בניסיון לשלא להיקשר רגשית לאף בן זוג ולהמשיך לפרפר כעלם חסר דאגות בין בני זוג רבים. הקלישאה החבוטה של מסע בעולם שהוא גם מסע לתוך העצמי מחייבת כמובן את הסוף הידוע מראש שבסוף אותו מסע יגיח אדם שונה במקצת, חמוש בכמה תובנות. אם נרצה להסתכל על הצד החיובי - אפשר לומר שהסופר נמנע מהקלישאות, והגיבור מסיים את המסע אדיוט ונכה רגשית כפי שהתחיל, כשהוא לא מתקרב אפילו לקצה קציה של תובנה ראוייה. נוכל גם להסתכל על אותו סוף בעיניים יותר ביקורתיות ולשאול את עצמנו מי לעזאזל שם בפרס פוליצר/ניו יורק טיימס/וושינטון פוסט חושב שהעלילה המופרכת הזו, והדמות האפרורית והמטופשת הזו שנעה במעגלים מהוות בסיס לרומן ראוי.
ללא ספר הפער העצום בין הפרסים היוקרתיים שמבטיחים חווייה ספרותית מרטיטה ומשנת תודעה לחוויית הקריאה עצמה הוא בעוכריו של הספר. ייתכן וציפיות מתונות יותר היו מזכות אותו ב3 כוכבים ( ספר בסדר) , אבל לא יותר.

» ביקורות נוספות של גלדריאל
» ביקורות נוספות על לס