ביקורת ספרותית על שלוש קומות מאת אשכול נבו
ספר טוב

---

קראתי פעם שהאתגר של שחקן שמשחק דמות של שייקספיר הוא להישאר אמין. כיצד אפשר לשחק דמות של ליצן חצר או של שומר במצודה באופן אמין כאשר אתה מדבר בשפתו השירית של שייקספיר?
כיצד אפשר לשחק באופן אותנטי קצין צבא שמדבר על "הקנאה – המפלצת ירוקת העין"? . תשובתו של הנשאל הייתה – כל דמות של שייקספיר היא גם דמות של משורר. הקצין הוא קצין-משורר, השומר הוא שומר-משורר ואפילו השיכור הוא שיכור-משורר.

הסופר הכותב ספרות ריאליסטית צריך למצוא דרך לספר סיפור אמין, להעמיד מציאות חלופית. כזה שאמצעי המסירה בו הוא שקוף, בלתי מורגש לקורא, כזה שפעולת הקריאה בו כאילו נעלמת. במקומו צריכה להופיע רק חוויה.

יחד עם זאת, עליו לשים לב שהניסיון ליצר אמינות, ריאליזם, לא הופך את הסיפור לדיווח ואת השפה לאוסף דלוח של קלישאות. האמת המרה היא שלא פעם המציאות היא אפורה מידי.

לא היינו רוצים לוותר על היופי המרהיב של שייקספיר לשם האמינות. צריך להתמודד עם האתגר.

אשכול נבו, בספר "שלוש קומות" מנסה להתמודד עם האתגר הזה. הסופר מורכב משלוש נובלות או סיפורים קצרים-ארוכים, הכתובים בסגנון וידואי. הכריכה האחורית של הספר מכריזה: "אשכול נבו נוטל הפעם את הז'אנר הקלאסי של הווידוי, צולל עמו אל זרמי המעמקים של החברה הישראלית ומוכיח שוב את כשרונו המזהיר [...]".

לטעמי, הסיפורים אינם אחידים ברמתם. ככל שהתקדמתי בקריאה נהניתי יותר מהספר. אם במהלך קריאת הסיפור הראשון שקלתי לסגור את הספר במיאוס ולאחסן אותו לתקופה ארוכה, הרי שבסיפור השני כבר קראתי אותו בסקרנות ואילו בסיפור האחרון כבר לא הייתי קורא אלא משתתף בעולמה של הדמות המתוודה.

ייתכן והחוויות השונות קשורות להבדלים האובייקטיביים בין הסיפורים וייתכן שהדבר קשור להעדפותיי האישיות ולאישיותי כקורא.

הסיפור הפותח את הספר הוא הכי פחות מוצלח מן השלושה לטעמי, הן מן הבחינה העלילתית והן מן הבחינה הסגנונית. הוא מספר את סיפורו של זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לזוג בנות. הזוג מתמודד עם אתגר משמעותי בהורות ובזוגיות בעקבות אירוע סהרורי ומעט מסתורי, שעירב את שכניהם הפנסיונרים היקים החביבים. בקו עלילתי זה גם שזור סיפור בגידתו של המספר באשתו עם ילדה בת 17, נכדתם של אותם שכנים.

המרכיב המרכזי בסיפור שאיננו אמין לטעמי הוא הדיאלוג, הלא קיים, בין המספר בין חברו משכבר הימים לו הוא מספר את הסיפור פנים אל פנים. דמותו של הנמען איננה קיימת למעשה כדמות אלא משמשת כמעין תפאורה נשכחת לסיפור. אם כן, אולי עדיף לוותר עליה ולחשוב על פתרון יצירתי יותר? כמו אלו שנמצאו בסיפורים הבאים. הסגנון על כן נראה מעט מאולץ ולפרקים נדמה לתרגיל כתיבה יותר מאשר לסיפור חי.

הדמות המתוודה הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, מעצב פנים. לאכזבתו של הקורא הוא איננו מעצב-פנים-משורר. אלא סתם גבר בורגני בשנות הארבעים לחייו. קולו הוא קלישאתי לפרקים, דבר שגרם לי שוב ושוב להיזכר שמדובר בסיפור שנכתב על ידי סופר במלאכת מחשבת מתוכננת.

דמותו אף היא גרמה לי לסלידה אולי בגלל האובססיביות הסתמית שלו, אולי בגלל המוסריות הרופפת שלו, שאף לא טמנה בחובה, לטעמי, איזשהם תובנות בנוגע לטבע האדם. נכון, הסיפור מתמודד, לכאורה עם נושאים טעונים הקשורים לזוגיות ולהורות – חיבור חזק של אחד ההורים עם אחד הילדים, לעומת נתק בין אותו ילד להורה השני, ועוד. אבל מכיוון שהגיבור עושה רושם של אדם כפייתי ואגרסיבי, המורכבת הזו נדחקת לשוליים.

גיבורת הסיפור השני היא אם-משוררת. אישה בגיל העמידה, אם לשניים, בעלת נפש רגישה ושברירית. דמותה מאפשרת לנבו לכתוב בשפה עשירה יותר ועולמה עמוק יותר. הגיבורה מוצאת את עצמה במצב בו היא נאלצת לספק אכסניה לאחיו הסורר של בעלה, הנמלט מהרשויות. בין האח לבין הבעל שורר נתק ארוך שנים, על כן הקשר שנרקם בין המספרת לאח – אביתר – הוא חשאי ואסור. המספרת מגוללת את סיפור המפגש ביניהם לחברת ילדות "מצליחנית" שהיגרה לארצות הברית, על גבי מכתב. השתיים הן חברות ילדות בעלות השכלה אליטיסטית, בתיכון ליד"ה ובאוניברסיטה העברית, דבר המאפשר את גילויה של מציאות חיים רבת רבדים ושנים.

הסיפור הסוגר את הספר הוא המוצלח ביותר בעיניי. הוא עוסק בשופטת בדימוס שנתק ארוך שנים ומותו של בעלה מובילים אותה למסע גילוי עצמי במחאה החברתית של 2011, ולהרפתקה שתשנה את נתיב חייה, במחיצת פנסיונר של מערכת הביטחון, אותו הכירה בשדרות רוטשילד.
לווידויה של השופטת דבורה לבעלה נמצא פתרון ספרותי מרענן – היא מקליטה את הווידוי על משיבון אלקטרוני ישן. מתקשרת אליו בשביל לשמוע את קולו של בעלה ולשתפו, כביכול, בתהפוכות שחוותה מאז נפרדו דרכיהם.

כפי שרמזתי בפתיחת הסקירה הזו, לאורך קריאת הספר כולו חשבתי שמלאכת הקריאה אינה שקופה מספיק, שאני מוצא את עצמי שוב ושוב מרגיש שהסופר התאמץ מידיי, שהכתיבה מלאכותית, שתהליכי החשיבה של הסופר נוכחים בפני הקורא, או מבליחים מפעם לפעם.

אתייחס לאחד התהליכים הללו. ניכר כי נבו מבקש לשוות לסיפוריו גם אצטלה חברתית-פוליטית. רוצה לומר, המציאות האקטואלית מהבהבת מבין לסיפוריהם האישיים של הדמויות. כמו מבין שלביו של תריס היא ספק מאירה את סיפוריהם וספק הן צופות בה. אך רק באופן מרופרף (אולי למעט הסיפור האחרון השזור בסיפור המחאה החברתית של שנת 2011 כבאריג גס). הרצון לשלב את המציאות החברתית פוליטית ביצירה ספרותית הוא רצון אצילי בעיניי, השאיפה להפוך את הספרות לא רק לפעולה אסתטית המאפשרת עונג בלתי אמצעי לקורא, או לבחון את חייו האישיים, אלא גם לבחון את המציאות החברתית בה הוא חי. אבל לרגעי חשתי שבספר הזה המציאות החברתית נתפרת לתוך הסיפורים האישיים בטלאים גסים.

אסור שהמציאות תוזרק לסיפור, אלא צריך שהיא שתנבע ממנו, שתפכה בטבעיות מכיוון שמלאכת פיסול הדמות חוצבת בסלע וממנו פורצים, בקילוח דק או בסילון שוצף, מי המעמקים של המציאות החברתית.

מכל מקום, על אף הביקורת שהצגתי פה, הספר שווה קריאה. בסופו של דבר, הוא נקרא בשטף. ההתמודדות עם ז'אנר הווידוי מרעננת, והסיפורים השני והשלישי מעמידים בפני הקורא מציאות חיים שיש בה בכדי לעורר עניין.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על שלוש קומות