ביקורת ספרותית על מהומה רבה על לא דוור - עולם הדיסק #33 מאת טרי פראצ'ט

---

זה נפלא ומטורף ומלא הומור ונונסנס, זה גורם סחרחורת ופרצי צחוק לא נשלטים, זה היה שווה כל שקל מהמחיר של זה, ואני לא בטוחה מה זה בעצם כי "ספר" נשמעת הגדרה סולידית מדי. זה טרי פראצ'ט, לא צפוי ולא מתקבל על הדעת, משוגע כתמיד, ולכן זה לא ביקורת חברתית או פנטזיה אורבנית או סאטירה סתם, זו פְּרָאצֶ'טֶת.
מאוכלסת בנבלים, באידיוטים, בגאונים ובמלאכים, בעיקר כאלה שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה אפלה, משובצת לפעמים גם במשפטים רגילים בין ההברקות, מסוכנת לקריאה בכל מקום ציבורי, בקיצור, פְּרָאצֶ'טֶת רגילה לגמרי.
זה רק הפראצ'ט הראשון וחצי שלי, אז עוד לא התרגלתי. הרמתי בכל פעם את הראש מהדפים למצוא מישהו לחלוק איתו את היופי החי הזה, אבל כל מי שזיהה את המבט הנוירוטי המוכר ברח על נפשו, אז רק אתם נשארתם:

...הוא קרא את מילותיו של ריצ'ר גילט בעיתון שעדיין היה לח.
זה היה זבל. אבל הוא בושל בידי מומחה. כן, כן. אי אפשר היה שלא להעריץ את האופן שבו מילים תמימות לחלוטין נשדדו, נבזזו, הופשטו מכל משמעות אמיתית והגינות ולאחר מכן נשלחו להתהלך בביבים עבור ריצ'ר גילט, אם כי "סינרגי" היתה כנראה זונה עוד קודם לכן. בעיותיו של העורק הגדול היו בבירור תוצאה של עווית מסתורית כלשהי ולא היה להן כל קשר לתאוות בצע, יהירות וטיפשות עיקשת. כמובן, להנהלת העורק הגדול היו טעויות פה ושם - אופס, "החלטות שהתקבלו בכוונה טובה שלמרבה הצער ייתכן שהיו במובנים מסוימים, במבט לאחור, שגויות" - אבל אלה התרחשו ברובן, כך נראה, תוך תיקון "שגיאות מערכתיות בסיסיות" שבוצעו על-ידי ההנהלה הקודמת. איש לא הצטער על דבר כי שום יצור חי לא עולל כל רע; דברים רעים התחוללו ספונטנית במין עולם אחר מוזר, קר וגאומטרי ו"יש להצטער עליהם."
כתב הטיימס השתדל, אבל דבר מלבד מנוסת עדר לא היה מצליח לעצור את ריצ'ר גילט במתקפת הטירוף שלו על משמעות המשמעות. העורק הגדול "מתמקד באנשים" והכתב שכח לחלוטין לשאול מה בדיוק זה אומר. וחוץ מזה היה החלק שקרוי "החזון שלנו"...
שפריץ חש בחומצה עולה בגרונו עד שהיה יכול להפוך יריעת פלדה לתחרת פלדה ביריקה. מילים מטופשות וחסרות משמעות מאנשים ללא תבונה או בינה או כל מיומנות מלבד היכולת לדלל את מטבע הביטוי. כמובן, העורק הגדול היה בעד הכל, החל בחיים ובחירות ועד לחביצה החבוטה הביתית של אמא. הוא היה בעד הכל, מלבד כל דבר שהוא.
מבעד לערפל וורוד קלטה עינו את המשפט "הבטיחות נמצאת בראש מעיינינו". מדוע דפוס העופרת לא ניתך, מדוע הנייר לא עלה באש רק כדי לא לקחת חלק בתועבה זו? מכונת הדפוס היתה צריכה לקרוס, גליל הצבע היה צריך לבקע את הלוח...
זה היה גרוע. אבל הוא ראה את תשובתו של גילט לשאלה חפוזה על הדואר.
ריצ'ר גילט אהב את הדואר, יבורכו גרבי הכותנה הקטנים שלו. הוא היה אסיר תודה עד מאוד על עזרתו בתקופה הקשה הזאת וציפה בשקיקה לשיתוף פעולה עתידי, אם כי כמובן הדואר, בעולם המודרני האמיתי, לעולם לא יוכל להתחרות שלא ברמה מקומית לחלוטין. מובן שמישהו צריך למסור את החשבונות, חה חה...
זו היתה מלאכתו של רב אומן... בן זונה.
"אה... אתה בסדר? אתה יכול להפסיק לצעוק?" אמרה העלמה מוֹטֶק.
"מה?" הערפילים התפזרו.
כל הנוכחים באולם הסתכלו בו בפה פעור ובעיניים פעורות. דיו דליל נטף מעטי הדואר, בולים החלו להתייבש על לשונות.
"צעקת," אמרה העלמה מוֹטֶק. "קיללת, למעשה."
העלמה מקאלאריאט פילסה את דרכה בהמון, בהבעה נחושה.
"מר סתמבור! אני מקווה שלעולם לא אשמע שוב שפה כזאת בבניין הזה!" אמרה.
"הוא דיבר על יושב ראש חברת העורק הגדול," אמרה העלמה מוֹטֶק, בנימת קול שעבורה היתה פייסנית.
"אה." העלמה מקאלאריאט היססה, ולאחר מכן נזכרה מי היא. "אה, במקרה זה... אולי טיפ-טיפונת יותר בשקט, אה?"
"בהחלט, העלמה מקאלאריאט," אמר שפריץ בצייתנות.
"ואולי לא המילה עם הקו"ף?"
"לא, העלמה מקאלאריאט."
"וגם לא המילה עם הלמ"ד, המילה עם הטי"ת, שתי המילים עם הסמ"ך, המילה עם הבי"ת והמילה עם היו"ד."
"כדברייך, העלמה מקאלאריאט."
"אבל 'חתיכת בן זונה רצחני ותככני' היה קביל."

או:
"מה?" אמר ג'ים. "אתה רוצה לשאת ולתת? למה? אומרים שהחֶזקה היא תשעים אחוז מהבעלות, לא?"
"ובחזקתי יש המון גלמים, מר אפרייט," אמר שפריץ. "ובחזקתך אין כתבי בעלות, משכנתאות או שטרי מכירה."
"כן? ובחזקתך אין שיניים, אדוני!" אמר ג'ים והתגלגל לפנים.
"באמת, באמת," אמר שפריץ, נעמד במהירות מול מר שואב והרים את ידו. "אל תהרוג אותי שוב, מר אפרייט."
שני האחים נראו תוהים.
"אני נשבע שג'ים לא שם עליך אצבע, וזאת האמת," אמר הארי. "במה אתה משחק?"
"אבל הוא כן, הארי," אמר שפריץ. "איבד את השליטה, החטיף, נפלתי, קיבלתי מכה בראש מהספסל, קמתי בלי לדעת איפה אני בכלל, ניסית לבלום את ג'ים, הוא החטיף לי עם הכיסא ההוא, זה ששם, ונפלתי סופית. הגלמים תפסו אותך, הארי, אבל ג'ים נמלט, ובסוף המשמר מצא אותו בסטו-לָאט. וואו, התמונות, המרדפים, ושניכם מצאתם את עצמכם בטאנטי, כשנגד שניכם תלויים אישומים על רצח -"
"היי, אני לא החטפתי לך עם הכיסא!" אמר הארי בעיניים פעורות. "זה היה ג'י- היי, רק רגע..."
"והבוקר מר טרופר מדד לכם את העניבה האחרונה ושם עמדתם, בחדר שמתחת לגרדום, בידיעה שאיבדתם את העסק, את המרכבות, את הסוסים המשובחים שלכם, ובעוד שתי דקות -"
שפריץ הניח למשפט לרחף באוויר.
"ו...?" אמר הארי. שני האחים הסתכלו בו כשעל פניהם הבעה של בלבול מבועת שתתגבש לכלל אלימות בתוך חמש שניות אם זה לא יפעל. הטריק היה לא לאפשר להם להחזיר לעצמם את שיווי המשקל.
שפריץ מנה בראשו עד ארבע, בחיוך שמימי. "ואז הופיע מלאך," אמר.
[...]
האחים אפרייט ככל הנראה לא האמינו במלאכים. אבל הם האמינו בחרטא, והיו מסוג האנשים שיעריכו חרטא שמוגשת בסגנון. יש סוג מסוים של גברים גדולים ששייכים לאוויר הפתוח, שאין להם שום סבלנות לחצאי אמיתות ולסילופים קלים, אבל יצדיעו לכל מי שמסוגל לשקר בענק כשניצוץ בעינו.

או:
"אז, אה, איפה למעשה נמצא הפרופסור?"
"אה, בתוך הצנצנת, לערכים מסוימים של 'בתוך'," אמר פרופסור פלק. "ממש קשה להסביר את זה להדיוט. הוא מֵת רק ל -"
"- ערכים מסוימים של 'מת'?" אמר שפריץ.
"בדיוק! והוא יכול לחזור בהתרעה של שבוע. הרבה מהמכשפים המבוגרים בוחרים בזה בימינו. מרענן מאוד, הם אומרים, ממש כמו שנת שבתון. רק ארוך יותר."

או:
קולו של הגולם העמיק, כמצטט מזכרונו. "גם מבול, גם סופת קרח, גם הדממה השחורה של שאול תחתיות לא תעצור בשליחים במעשיהם הקדושים. אל תשאלונו על טיגריסים עם שיני חרב, על בורות זפת, על יצורים גדולים וירוקים עם שיניים או על האלה צ'וֹֹל."
"היו לכם אז יצורים ירוקים גדולים עם שיניים?" אמר טרופס.
"יותר גדולים. יותר ירוקים. יותר שיניים," רעם אנחמאראד.
"והאלה צ'וֹל?" אמר שפריץ.
"אל תשאל."
[...]
"אגודות הסתר האחרות יהיו ירוקות מרוב קנאה כמו... כמו..."
"כמו משהו גדול עם שיניים?" הציע שפריץ.

וסתם פנינים קטנות:
* היא הביטה בו במבט שהיה מותיר את צלליתו על שרידיו מעלי העשן של הקיר שמאחוריו.
* "מסר מקושים הוא בכל מקרה יקר כל כך שהאדם הממוצע ברחוב יכול להרשות אותו לעצמו רק בעתות משבר: סבא מת לוויה יום ג. שכר של יום שלם כדי לשלוח הודעה מלאת חמימות ואנושיות כמו סכין הטלה?"
* נשים תמיד סובלות מתת-ייצוג משמעותי במסדרי סתר.
* ארבעה מתוך חמישה דוורים [...] חלטו תה בתאון הדחוס בדואר שכונה בבדיחות הדעת חדר המנוחה שלהם.
* "אני מוסר את נשמתי לידי כל אֵל שיצליח למצוא אותה."
* הם קיללו, וגרוע מכך, השתמשו בלוגריתמים.
* זכרונות ליל אמש התקבצו בבוגדנות ורקדו את מופעי הסטפס הייחודיים שלהם על הבימה המופרסמת והמפוארת של היכל הזכרונות המביכים.
* "למעשה, שמעתי שהמכשפים אומרים שהיקום באמת הושמד בבת אחת אבל מיד חזר בבת אחת. הם אמרו שהם יכולים לזהות על פי המבט, אדוני. אז זה היה בסדר, וירדו מראמבלו, כי קשה להעניש מישהו לפי תקנות הדואר על השמדת היקום..."
* "מה קרה לבגדים שלי?" אמר. "אני בטוח שתליתי אותם בצורה מסודרת על הרצפה."
* תראה, הוא אמר לדמיון שלו, אם ככה אתה מתכוון להתנהג, אני לא אביא אותך לפה שוב.

~

נו טוב, אולי קצת נסחפתי עם הציטוטים. יש ספרים שקשה לדבר עליהם, הם עושים את זה כל כך הרבה יותר טוב בעצמם. בשלב זה, לפחות, אני משערת שאתם יודעים אם אתם אוהבים את פראצ'ט אהבה עיוורת או חשים אליו אדישות תהומית, דבר מוזר מאוד לעשות אבל שיערב לכם, יבורכו גרבי הכותנה הקטנות שלכם.
זה לא היה איום, אגב. האיומים של פראצ'ט נראים לגמרי אחרת. הם אֶפִּיִים. ויש כאן ילדים.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על מהומה רבה על לא דוור - עולם הדיסק #33