ביקורת ספרותית על כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 27 בדצמבר, 2017
ע"י חוה קוגל


כל מה שלא סיפרתי / סלסט אינג


"לידיה מתה אבל הם עדיין לא יודעים זאת."
משפט הפתיחה המזעזע של הספר גרם לי להסתקרן ולהמשיך לקרוא.
מי אומר את המשפט הזה. איך לידיה מתה, מי אלה שאינם יודעים זאת עדיין, מה קורה בהמשך, מי הרג אותה אם בכלל... המון סימני שאלה.
ואכן, הספר מגלה טפח ומכסה טפחיים. סיפורה של משפחה אמריקנית. האב – מרצה באוניברסיטה בעיירה קטנה באוהיו, בנושא האינדיאנים. האם – בשלב בו אנו פוגשים בה היא עקרת בית , ושלושה ילדים. בן ושתי בנות. לידיה היא האמצעית.
אבל, וכאן מתגלה האבל הגדול, מאחורי כל משפחה אומללה מסתתר סיפור וגם כאן. כמובן. האבא , ג'יימס לי, נולד בסין והגיע לארצות הברית כילד קטן. האם, מרילין, אמריקנית מלידה, בת להורים לבנים, אבל גדלה בלי אב שנטש אותם בילדותה. ג'יימס שטרח על לימודיו והצטיין בהרווארד שאף להיות מרצה באוניברסיטה היוקרתית אבל עכשיו, שנים רבות רבות, הוא מרצה באוניברסיטה קטנה בעיירה קרתנית (שימו לב, בנושא אינדיאנים – המתיישבים הראשונים הקדומים של המורשת האמריקנית) וכמבן שמאשים בכך את היותו זר. עד עתה הוא זר. הוא חי את הזרות, מרגיש אותה, ולא מתמודד. את כל יהבו להשתלבות בחברה וה"אמריקניות" הוא משליך על בתו, לידיה. בבת עינו. לידיה שירשה את עיניה הכחולות של אשתו היא תקוותו לשילוב. להטמעה בחברה הסובבת אותו. למחוק את הזרות. הוא עוקב באובססיביות אחרי כישוריה החברתיים , דואג שתהיינה לה חברות ותצא לבלות כפי שהוא לא היה אף פעם וחפץ להיות. כמו שבדמיונו מתנהלים החיים של האמריקנים השורשיים שהוא לא חלק מהם. דפוסי החיים של האמריקניזציה כפי שהוא רואה אותם.
לידיה היא גם בתה המועדפת של מרילין. היא הפסיקה את לימודי הרפואה כשגילתה שהיא בהריון עם בנה הבכור נייתן, ובמשך כל השנים סוחבת את הרגשת המבוזבזות שלה. בשלב מסויים עזבה את הבית וחזרה ללימודים (ומכאן נובעת חרדת הנטישה של לידיה שפוחדת שהאם תעזוב שוב) אבל שוב גילתה שהיא בהריון עם בתה השלישית האנה וחזרה הביתה. את ציפיותיה מעצמה היא משליכה על בתה, לידיה. היא דואגת שלידיה תחייה את החלום. תמשיך כפי שמרילין חלמה ללימודי רפואה ותצטיין בכל מה שהיא עושה. מינקות היא מעודדת אותה ללמוד ולהתקדם, רוכשת עבורה ספרים על נשים עוצמתיות ומתקדמות מדעניות ורופאות וכו'. בודקת את העבודות שלה ומתקנת וחוזרת ומשננת איתה ומקדישה לה את רוב משאביה.
ג'יימס ומרילין לא מקדישים מספיק זמן ואהבה וילדיהם האחרים אבל את לידיה הם חונקים מרוב תשומת לב וציפיות. ולידיה נשברת. ישנם קטעים נוגעים ללב בספר כיצד לידיה מחזיקה את שפורפרת הטלפון קרוב לאוזנה ומדברת עם חברה, אבל באמת הטלפון דומם. זו הצגה למען אביה שכל כך רוצה לראות את בתו משתלבת בחברה האמריקנית. תמונה נוספת נוגעת ללב היא כשמרילין, האם, מוצאת בחדרה של לידיה הנעדרת את היומנים שטרחה כל שנה לקנות ולתת לה במתנה, ריקים. אף מילה לא נכתבה בהם. מרילין לא מכירה כלום ושום דבר מעולמה הפנימי של בתה שחיה בהסתרה ועסקה כל ימיה בלרצות את ההורים ובגלל זה בשקר אחד גדול ואיום.
בן הברית היחיד של לידיה היה נייתן, אחיה. כשהיא מגלה שהוא מתכוון לעזוב את הבית ולנסוע ללמוד בהרווארד, כדור השלג מתחיל להתגלגל ולהערם.
יש בספר המון. משפחה לא מתפקדת, עודף ציפיות של ההורים, האכזבה שלהם מחיי היום-יום שלהם, הבדידות של השונים ואי היכולת להשתלב, רגשות האשמה של האב והאם כל אחד מסיבותיו הוא, הגזענות בעיירה האמריקנית הקטנה, הרצון לרצות, חוסר התקשורת והשתיקות ... אבל הכל בעדינות. הזוועה מתחוללת מתחת לפני השטח. הכל קיים, נמצא אבל מרומז. וזו אחת מגדולותיו של הספר הזה.
הסיפור לא מתרחש בצורה כרונולוגית. כל פעם מפיו של חבר אחר במשפחה. ויחד עם זה הוא קולח ומעניין, ולכאורה מוכר לכל אחד מאיתנו ובכל זאת חדש.
ספר הביכורים של סלסט אינג שהיא עצמה אמריקנית ממוצא סיני.
הרומן הגיע למקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בארצות הברית. בשנת 2014 אף זכה בתואר ספר השנה של אמאזון ובעוד פרסים ותארים. תורגם לכעשרים שפות. למרות שהספר מערער ועוכר שלווה הוא מומלץ מאד.
277 עמודים. תרגמה מאנגלית: נעה שביט. יצא לאור על ידי סנדיק ספרים בע"מ, בשנת 2016.
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ