ביקורת ספרותית על היפומאניה מאת מגי אוצרי
ספר טוב

---

ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד מגי אוצרי בראה נערה חכמה ומבריקה. בעלת מחשבה ייחודית המזקקת את ההווה וקוראת נכוחה בין השורות. מעזה לומר גם אמיתות לא מתפשרות ולא נעימות - וצודקת.
כשסיימתי לקרוא הייתי כולי בעד ללה. כל כך הבנתי את המצוקה. והרי לא עברתי אותה ילדות והתבגרות אבל ההזדהות היתה מלאה. אפשר לומר "שבלעתי" את הספר. אבל גם התעכבתי שוב ושוב על שורות וקטעים שלא יכולתי להינתק מכם. וזה דבר נדיר. פנס מכוון על יחסים בתוך המשפחה, מה מניע אותם ואותנו. על חברויות, על יחסי בנים-בנות. על מקובלים ופחות מקובלים. על שיגעון, על הבדלי מעמדות, על לימודים וחינוך, על מגורים במרכז ובפריפריה , ועוד ועוד, והכל מזוית מיוחדת וברורה מזוקקת ומשכנעת ( מלווים על ידי מוסיקה שאפילו מלקרוא עליה מבלי לשמוע אפשר להבין עד כמה היא משפיעה על נפשה המסוכסכת והמחפשת דרך של ללה).
אני מרגישה שזה ספר שצריך לקרוא שוב ושוב. קראתי באיזה מקום שהשוו אותו ל"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מבחינה זו שגם כאן וגם שם המספר/ת מדברר את עצמו, בקולו הייחודי. כאילו לא אכפת לו מה יחשבו עליו. הוא מספר את העובדות כפי שהוא או היא רואה אותן, ועכשיו, קחו ותעשו עם זה מה שאתם רוצים.
אני אוהבת אותה. אני לא רוצה שתשתנה. יצור חד פעמי ופלאי. ואני גם חומלת על הנערה המבריקה הזאת שבגופה מתרוצצים אלפי זיקוקים שמחכים להתפרץ. מליאת רגש ומלאת תובנות על העולם ורצון להיטיב. ויחד עם זאת יודעת שזה לא המקום לממש בו את עצמה. ובסופו של התהליך קרוב לודאי תיהפך לבן אדם בינוני וכבוי, וחבל.
כל הכבוד. שאפו למגי אוצרי שנתנה ביטוי לדמות כל כך ייחודית ומופלאה כמו ללה.

» ביקורות נוספות של חוה קוגל
» ביקורות נוספות על היפומאניה