על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, זוג אחד מתוך ארבעה עתיד להתגרש בישראל. 27% מתוך הזוגות שנישאו מתגרשים בסופו של דבר. אני מבחין בזוגות האלו בסביבתי הקרובה: במשפחתי המורחבת, בחבר מכריי, במסגרת העבודה. חלקם מחליטים לפרק את החבילה הבלתי מוצלחת וחלקם מחליטים לחרוק שיניים ולהמשיך בדרך שהם לא מאושרים בה. ואז, דווקא אז, כשהרהורים נוגים באשר למוסד הנישואים חולפים במוחי ולנגד עיניי מרצדת לה הסטטיסטיקה הכאובה

איזה יופי של ספר, סיפור אהבה עכשווי של חלופת הודעות, שמתחיל במקרה ונמשך בכוונה, כל כולו שזור בהומור, שנינויות ונאמן למציאות עד כאב.

אמי, נשואה באושר, שולחת כמה הודעות דואר אלקטרוני אל שירות המנויים של מגזין כדי לבטל את המנוי בו. אבל היא סובלת מבעיה נפוצה של שגיאות הקלדה ולכן ההודעה שלה נוחתת בתיבת הדואר הנכנס של ליאו לייקה. וכך מתחילה ביניהם תכתובת אימיילים יומיומית המלאה בשנינויות, מעט מתח מינ

****


לא שאם הייתי בוגד באשתי הייתי מספר על זה ב"סימניה", אבל אם יש משהו שהספר הזה יצר אצלי, חוץ מסוג של "יאללה שייגמר כבר", זו המחשבה הטורדנית של איך בכלל אנשים נכנסים לתוך ההבל המתקתק מנשוא הזה של רומן בהיחבא באינטרנט. באינטרנט, אני מדגיש. לא המים הגנובים באמת של חילופי נוזלים במלונות יוקרה במהלך נסיעות כיסוי מסתוריות לפריז. את זה (גם אם לא עשיתי בעצמי, תודה לאל), אני יכול להבין. מה שלא ברור

אוי אתה כן אתה שפגשתי כאן בסימניה, לפני כמעט 12 שנה
כמעט שלוש שנים עברו מאז הלכת, לכאורה, לא באמת אפשר להיפרד שקשורים זה לזו לנשמה
השעמום ב12 עיכוב בטיסה מבלגרד הביתה גרם לי לפתוח ספר שלא העזתי לפתוח מזה שנים, מסתבר שהזמן באמת מרפא את הכאב אבל האהבה עדיין גדולה בלב
ספר שהוא ובכן כמעט כמו הסיפור שלנו "טוב כנגד רוח הצפון" .


"טוב נגד רוח הצפון" (בגרמנית: "Gut gegen Nordwind") הוא רומן עכשווי

מספרים על אדם שחשב שאשתו התחרשה. הוא היה בסלון והיא בחדר השינה, והוא צעק לה והיא לא ענתה. הוא התקרב לחדרה וצעק שוב מהפרוזדור, ושוב היא לא ענתה. הוא נכנס לתוך חדר השינה, צרח את שמה, ואין קול ואין עונה. הוא ניגש למיטה עצמה, תוך כדי מחשבות שהיא התחרשה לגמרי, וצווח בכל כוחו. ואז היא ענתה לו בצרחה משלה: "תגיד לי, אתה חרש? אני כבר שלוש פעמים עונה לך בצרחות ואתה לא עונה"...

עכשיו תחשבו של שני בני זוג

הפעם אני בבית למעשה לא אטוס עד אחרי ראש השנה, החלטתי שאני ממשיכה את הסיפור של אמי וליאו עד הסוף הטוב.
"כל שבעת הגלים" מאת <mark>דניאל גלטאואר</mark> הוא הספר השני שממשיך את הסיפור שהחל ב"כימיה של המילים". אמי רוטנר וליאו לייקה, שהחלו להתכתב בטעות, פיתחו קשר מיוחד דרך מיילים. בספר הראשון, הם התחבטו בשאלות של אהבה, חברות ומרחק. אך בסוף אותו ספר, הקשר ביניהם נותק, וליאו נסע לארה"ב כדי לפתוח דף חדש בחיו.

ב"כל

אני אוהבת רומני מכתבים.
מאז נעוריי אני אוהבת.
כייף לקרוא (אמנם הסופר הוא שחושב וממציא אותו וגם אותה, אבל לא משנה, הרעיון) אם זה רומן חלופת מכתבים של פעם עם נייר ועט ואולי איור חמוד, מעטפה, בול, ותיבת דואר, וימי המתנה מסקרנים.
וכייף גם לקרוא רומן מכתבים אי-מיילי.
בלי בול ומעטפה, כן או לא יגיע, תיבת דואר וימי המתנה.

אחרי שבספר "טוב נגד רוח הצפון" ערבב ד' <mark>גלטאואר</mark> קצת את ליאו ואמי, את אמי וליאו

למחרת (לאחר קריאת הספר)
הנושא: למה?
למה, יקירי? ק.

כעבור 30 שניות
תשובה:
למה? למה כוונתך, יקירתי? האם שוב החלטת שעליי להבין את שמתחולל בנבכי נפשך? ד.

כעבור 20 שניות
Re:
לא, יקירי. אם חשבתי בעבר שאתה מכיר אותי, הרי שהתבדתי ביום שהספר הזה ראה אור..אני תוהה מדוע לא סיימת עם רוח הצפון, את הסיפור שהיה כ"כ יפה בזמנו, ובחרת להבריח את ליאו היקר ולייסר את אמי שנה נוספת ללא כל סיבה נקראת?
האם

כשמסכמים ספר במילה "מגניב" - זה זה!
וכמה קל להזדהות אתו.
מדובר בלואי ובאמה - הם נפגשים בטעות בתיבת המייל, הטעות חוזרת שוב בטעות. ומכאן ובכוונה ממשיכים לשוחח, שבים לשוחח, ו.. נוצר קשר צפוף לשנתיים (בינתיים [המשך בספר ההמשך ובסקירת ההמשך]). קשר קרוב-רחוק. הכי מכירים והכי זרים. לא שוחחו בקולם מעולם, לא נפגשו,
מתכתבים. וכמעט הכול יחדיו חולקים.
לרוב כל יום, הרבה בכל יום. בוקר טוב הראשון. לילה טוב א