אני מרגישה שאני כל כך לא ראויה לכתוב ביקורת לספר כזה, מעולם לא פגשתי בספר כזה.
את הספר קיבלתי מתנה מגיסי לפני שנה אולי ותמיד הוא היה נראה לי כל כך משעמם שקראתי עמוד אחד וסגרתי כל פעם מחדש עד שהבלתי יאומן קרה ובשבוע האחרון לא היה לי מה לקרוא ברמה שקראתי את מה שכתוב מאחורי האריזה של הקורנפלקס לפני שפתחתי את הספר הזה ואחרי שכבר באמת לא נשאר לי מה לקרוא אמרתי בואי ננסה אולי זה יפתיע ואכן הופתעתי כמו

זה אפילו יותר מזעזע ממה שזה נשמע בהתחלה. דייגו בן השתיים עשרה הוא לא נהג מונית, אלא "מונית" בעצמו. הוריו כלואים בבית סוהר, לאחר שהם הואשמו על לא עוול בכפם בהברחת משחת הקוקה, שהיא אסורה לשימוש. מקום מגוריו של דייגו הוא התא הקטן בכלא הנשים, יחד עם אמו ואחותו הקטנה. בניסיון לעזור למשפחתו, דייגו מוצא עבודה חדשה, אך זו עבודה אחרת לגמרי ממה שהוא סבר.

מכאן ואילך הספר מקבל תפנית, והקוראים נזרקים הישר