זה אפילו יותר מזעזע ממה שזה נשמע בהתחלה. דייגו בן השתיים עשרה הוא לא נהג מונית, אלא "מונית" בעצמו. הוריו כלואים בבית סוהר, לאחר שהם הואשמו על לא עוול בכפם בהברחת משחת הקוקה, שהיא אסורה לשימוש. מקום מגוריו של דייגו הוא התא הקטן בכלא הנשים, יחד עם אמו ואחותו הקטנה. בניסיון לעזור למשפחתו, דייגו מוצא עבודה חדשה, אך זו עבודה אחרת לגמרי ממה שהוא סבר.
מכאן ואילך הספר מקבל תפנית, והקוראים נזרקים הישר אל לב הג'ונגלים של בוליביה, אל מגדלי עלי הקוקה ומפיקי הקוקאין, תוך כדי העלאת בעיית הסמים בבוליביה, אחת המדינות העניות בדרום אמריקה. חוץ מהפקת קוקאין יש לעלה הזה הרבה שימושים עתיקים חיוביים בבולימיה. עבור רוב רובם של הבוליביאנים עלה הקוקה הוא באמת לא סם, והוא משמש את הבוליביאנים לחליטת תה וללעיסה מונוטונית המפיקה מהעלה את מרכיביו הכימיים המרפאים ונותנת אפקט של קהות חושים משכיחת רעב, קור ועייפות. הבעיה מתחילה כמובן כאשר גידול הקוקה בבוליביה עובר לצד הלא נכון של החוק, לגידול הקוקה לתעשיית עיבוד הקוקאין, ובדיוק בכך עוסק הספר היפה הזה.
הספר מרגש מאוד, מעניין, כתוב בצורה קולחת והוא לוקח את הקורא לעולם אחר לגמרי: למדינת בוליביה, מדינה ענייה באמריקה הדרומית שמתהדרת בגיוון גאוגרפי מהרי האנדים ועד יערות הגשם של האמזונס, לאורחות החיים שלה, למנהגיה ובעיקר לבעיית גידול צמח הקוקה והשימוש בסמים, כאשר קהילות שלמות של אנשים מעוטי יכולת בבוליביה חיפשו דרך להימלט מן העוני ומהסבל היום יומי.
ממליץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
