• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פלא

פלא

מאת ר"ג' פלאסיו

הביקורת של סוקר על גלגלים

תמונה של סוקר על גלגלים
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
פלא

פלא

מאת ר"ג' פלאסיו

הביקורת של סוקר על גלגלים

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סוקר על גלגלים
הוצאה לאור:כנרת, זמורה-ביתן, דביר
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
נועמיקו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“הספר הכי טוב שקראתי מתאים לגלאים 8+”

68/102
ביקורות על פלא
הבאה
מרינה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•1 דקות קריאה

קראתי את הספר רק אחרי שהסרט כבר יצא, למרות שהרבה זמן הוא היה ברשימת הקריאה שלי. זה גם בין הספרים היחידים שקראתי רצוף גם בימי חול (בד"כ אני קורא רק בשבתות). אהבתי מאוד את הספר ואת זה שהוא מסופר ע"י דמויות שונות. התחברתי מאוד לכולם וגם לאוגי כמובן. היה חסר לי לשמוע את הזווית של ההורים ובמיוחד של האמא. מתישהו בע"ה אקרא גם את ספר ההמשך שיצא עכשיו "אוגי ואני".
מומלץ מאוד! לא רק לבני נוער :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של זלי
זלי
תמונה של אפרתי
אפרתי
4קוראים|גיל ממוצע70|75%נשים

על המבקר

תמונה של סוקר על גלגלים

סוקר על גלגלים

ותיק
חבר מזה 15 שנים
222 ביקורות•856 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של סוקר על גלגלים
סוקר על גלגלים
ותיק
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות222
לייקים שקיבל856
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות114ספרות מתורגמת63ספרות מקורית19

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של סוקר על גלגלים

דבר מזה לא נכון

דבר מזה לא נכון

ליסה ג'ואל

היזהרו ממי שאתם מכניסים הביתה!
עוד ספר מצוין של ליסה ג'ואל!!!
ראשית, הכריכה מהממת ומושכת וגם התקציר ממש מסקרן. הספר מחולק לארבעה חלקים ובתחילת כל פרק מופיע תאריך, כך שישנה הרגשה שאתם מלווים את הדמויות באופן צמוד. העלילה מובאת בגוף שלישי לסירוגין מפיהן של הדמויות הראשיות- אליקס סאמר וג'וזי פיר, אשר מגלות שהינן תאומות יום הולדת ומקליטות יחד פודקאסט, אשר קטעים ממנו שזורים בעלילה, יחד עם קטעי ראיונות מתוך סדרה תיעודית של נטפליקס שנעשתה על הפודקאסט. כן, אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל זו רק ההתחלה כי החל מרגע זה גם דרכן המשותפת של אליקס וג'וזי רק הולכת ומסתבכת...
כמו בשאר ספריה, גם הפעם ישנה אווירה קריפית ואפלה שמזדחלת מתחת לעור ישר מההתחלה. הספר פשוט שואב אתכם פנימה בלי יכולת לעצור. כמובן שגם הפעם ליסה מצליחה לחבר את הקורא רגשית לכל הדמויות, גם ל"רעות" כביכול. בעיניי היכולת הזו תורמת רבות לספר, ומעידה עליה כסופרת גאונה. בהיבט מסוים הזכיר לי את הספר "המשפחה בקומה העליונה" של אותה הסופרת שאהבתי מאוד.
נקודה שהפריעה לי לקראת הסוף כאשר הגיבורה דחתה פעולה מסוימת בעקבות תגלית וזה פגם לי באמינות, כי לדעתי לא יתכן שזה היה מתרחש כך במציאות.
סוף מיוחד ומרגש מאוד, עם טוויסט אחרון חביב שמשנה את כל התמונה ממש בעמודים האחרונים. הייתה לי הרגשה שהסופרת פשוט לא הצליחה להתאפק מלהכניס אותו בכל מחיר, אך גם שנכתב בחיפזון, עם מלא חורים, והשאיר שאלות פתוחות רבות ללא מענה.
מחכה בכליון עיניים לעיבוד הטלווזיוני האמיתי בנטפליקס לספר, כדי לגלות עד כמה יהיה נאמן לסדרה של נטפליקס שהופיעה בספר.
קראתי כבר את כל ספריה שתורגמו לעברית עד כה, כך שכעת נותר לי רק להמתין לתרגומים נוספים. מקווה שהתרגום הבא יהיה לספר "The Family Remains"- ספר ההמשך ל"המשפחה בקומה העליונה" המצוין שאני מחכה לו כבר זמן רב 🙏🙏😍
לסיכום, ספר מתח מעולה, גם אם לא קל לעיכול מבחינה רגשית, שמזכיר שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בתוך המשפחה. ושכמעט כל אחד, אפילו המרושע והחולני ביותר, בסה"כ מנסה לעשות טוב.
טריגרים: אלימות במשפחה, פדופיליה, גילוי עריות, רצח

לפני 6 ימים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
הבית שמעבר לאגם

הבית שמעבר לאגם

ריילי סאגר

כמה שאני אוהב את ריילי סאגר!!! וזה בעיניי הספר הטוב ביותר שלו עד כה!!! 🏆🥇
אני לא מאמין שחיכיתי כ"כ הרבה זמן כדי לקרוא את הספר הזה. זהו ספר מעולה וסוחף, שמשלב אלמנטים על טבעיים בדיוק כמו שאני אוהב. העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון מפיה של קייסי, גיבורת הספר. זהו סיפור שהטוב והרע שזורים בו יחד בקשר הדוק. הוא עוסק בצדק ובנקמה, ובמה שעלול לקרות כשלוקחים את החוק לידיים. הקריאה קולחת והדפים מתעופפים במהירות. גם הפעם, כמו תמיד, פשוט אי אפשר להניח את הספר מהיד מהמילה הראשונה! ישר בהתחלה חשתי בווייבים של "מאחורי עיניה" המעולה. מבחינת סיפור המסגרת יש המון ספרים דומים, כגון "האישה בחלון", "האישה בתא מספר 10" ובהיבט אחר של סיפור המסגרת הזכיר לי גם את "תנעלי את כל הדלתות" של סאגר עצמו.
קראתי את הספר בקריאה משותפת וזה הוסיף מאוד לחוויה- נהניתי להעלות יחד השערות, להשוות התרשמויות מדמויות ולהתחרות על הספקי קריאה.
לא הייתי מוכן בשום אופן לטוויסט הגאוני שהגיע לקראת סוף הספר!! למרות שחשדתי מההתחלה בכיוון מסוים והתברר שצדקתי, אך לא בדיוק באותו האופן שחשבתי 😏
וכעת לדברים שפחות אהבתי- העלילה מתפתחת לאט יותר בהשוואה לשאר ספריו והחלק העל טבעי מגיע רק לקראת הסוף ורציתי הרבה יותר ממנו. אבל בהחלט היה שווה לחכות, כי החלק העל טבעי שועט אל דפי הספר ולא עוצר עד לסיום המפתיע.
למרות שאני הייתי כותב את הסיום קצת אחרת.. 🤫
מחכה בכיליון עיניים לסדרה המבוססת עליו בנטפליקס. בסצנות המתח החזקות לקראת הסוף, ממש דמיינתי איך יהיה לצפות בהן על המסך. אני רק מקווה שהסדרה תעלה בקרוב לפני שאשכח יותר מדי פרטים מהעלילה, כי כידוע אני לעולם לא קורא את אותו הספר פעמיים 😊
קראתי כבר את כל שאר ספריו של ריילי סאגר שתורגמו לעברית עד כה, כך שכעת נותר לי רק להמתין לתרגומים נוספים. מקווה שהתרגום הבא יהיה לספר "The Only One Left"- הוא נראה ממש מסקרן 😍😍
לסיכום, זהו ספר מתח סוחף וגדוש טוויסטים, המשלב על טבעי. מומלץ בחום רב מאוד, בפרט אם אהבתם את "מאחורי עיניה" 🔥🔥🔥

לפני שבועיים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
ערב רצח משפחתי

ערב רצח משפחתי

נינה סיימון

האמת שבמבט ראשון, בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. משהו בו לא משך אותי, הרבה בגלל הכריכה, אך בהמשך בכל זאת שמתי עליו עין בגלל התקציר המשעשע שמרמז לכיוון מתח קוזי. פשוט אמרתי לעצמי לא לבוא עם ציפיות גבוהות מדי. ואיזה מזל שלא פספסתי אותו, כי הוא בהחלט התעלה על ציפיותיי ☺️
בתור התחלה, אהבתי את ההקדשה בפתיחת הספר ואת התודות המרגשות בסיומו.
וכעת לספר עצמו- העלילה מובאת בגוף שלישי מפיהן של שלושה דורות לבית רוביקון: הסבתא לאנה, ביתה בת' ונכדתה ג'ק. מרבית הפרקים קצרים, הכתיבה משלבת הומור ציני ושנון לאורך כל הספר יחד עם תעלומה בלשית מסקרנת.
התאהבתי מיד בלאנה הדיווה האייקונית והקורעת מצחוק, שעשתה מבחינתי את כל הספר. היא סחפה אותי אחריה לתוך החקירה ומצאתי את עצמי עורך רשימות משלי, מעלה השערות וחשודים ופוסל אותם בלי הפסקה. ולמרות הפז"מ שיש לי בקריאת ספרי מתח, לא הצלחתי לעלות על זהות הרוצח ויותר מזה, על המניעים שלו. וזה מבחינתי מעיד על ספר אינטליגנטי, במיוחד ביחס לז'אנר המתח הקוזי. מגיע צל"ש גדול לספר הזה!
החיסרון היחיד שלו זה שהוא קצת ארוך בעיניי שלא לצורך, ולא היה מזיק לקצר קצת פה ושם.
בסיום הקריאה בדקתי וגיליתי שהסופרת מוציאה בקרוב ספר נוסף, ואני מקווה מאוד שיתרגמו אותו לעברית.
לסיכום, מדובר בממתק של ספר, כיפי וממכר. הצחיק אותי מאוד ובו בזמן חידד את חושיי הבלשיים. סיימתי אותו בחיוך גדול ואני בהחלט ממליץ עליו

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
האחות

האחות

לואיז ג'נסן

הספר נח על המדף שנים ארוכות מאז שיצא לאור, ניסיתי להתחיל אותו כמה פעמים, ובכל פעם בסופו של דבר בחרתי בספר אחר. הפעם הרגשתי שזה בדיוק הספר שאני צריך עכשיו, ולשמחתי הרבה לא טעיתי :)
הכריכה מהממת ומושכת מאוד, ושמחתי עוד יותר לגלות ששמרו על הכריכה המקורית. העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון מפיה של גרייס הגיבורה, הפרקים קצרים ונעים בין ההווה לעבר של גרייס, צ'רלי ודן והתפתחות קשרי החברות ביניהם. העלילה סוחפת, הכתיבה רגישה ומשלבת עומק ותיאורים מורכבים של אשמה, אבל ואובדן יחד עם הומור ציני, אשר יחד יוצרים איזון מושלם.
אהבתי מאוד את העומק הרגשי של הגיבורה והזדהיתי עם מחשבותיה ותחושותיה. ניכר מאוד שהסופרת יודעת אובדן מהו ומיטיבה לתאר אותו בצורה עדינה ומדויקת, על שלל גווניו ופרטיו.
ובכל זאת, מדובר בספר מתח. אז האם הוא מספק את הסחורה ככזה? ובכן, הוא בהחלט מנסה. בחצי הראשון המתח צפוי עד מאוד, ברמה שמרגישים צורך לצעוק לגיבורה בקלישאתיות: "מה נסגר איתך??? איך את לא רואה???" והטוויסטים צפויים מאוד. לקראת הסוף היה טוויסט מרכזי שלא צפיתי וטרף את מה שחשבתי שאני יודע, ומאז ניסיתי להעלות השערות ללא הפסקה ונקלעתי לשורת גילויים וטוויסטים שנחתו עליי בקצב מסחרר, שלא הייתי מעלה על דעתי בשום אופן והשאירו אותי פעור פה ממש עד הסוף. אהבתי את האפילוג המרגש והאופטימי, שמזכיר שאפשר לצמוח כמעט מכל משבר, להתחיל מחדש ולסלוח לעצמנו ולאחרים. בנוסף, הערכתי במיוחד שהסופרת לא הסתפקה בלהודות לקוראים במסגרת התודות בסוף הספר, אלא הקדישה לנו מכתב נפרד. זה הספר הראשון של הסופרת, והיחיד עד כה, שתורגם לעברית. וחבל שכך, כי הוא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלה. אולי בעתיד אנסה לקרוא אותם באנגלית בע"ה.
לסיכום, ספר טוב מאוד, מרגש ונוגע. נהניתי מכל רגע ובהחלט ממליץ עליו. רק אל תבואו עם ציפיות גבוהות מדי מבחינת המתח, כי הוא אמנם מגיע בסופו של דבר, אבל לוקח לו הרבה זמן להניע

לפני חודש•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
וידוי ברכבת של 19:45

וידוי ברכבת של 19:45

ליסה אונגר

קיבלתי את הספר כמתנת יומולדת מיד כשיצא לפני כארבע שנים וכשגיליתי שהוא מעובד לסדרה, העדפתי לחכות עד שיגיע למסך, כהרגלי בקודש. השנים חלפו ועכשיו המליצו לי עליו שוב והחלטתי לא לחכות יותר 🙂
הספר מחולק לשני חלקים והעלילה מובאת בגוף שלישי מפיהן של דמויות המתחלפות לסירוגין. הקריאה זורמת וסוחפת וסיימתי תוך שבוע.
השם והכריכה של הספר אינם מעידים כלל על תוכנו העשיר. לצד עלילת המתח המסקרנת, הספר עוסק בנושאים כגון: חיי נישואין מול רווקות, הבדלים בין נשים וגברים, שחלקם סטראוטיפים וחלקם נכונים. לאורך הספר מורגש כי הסופרת מציגה את הנשים באור חיובי ואת הגברים באור שלילי, הגובל בעיניי במיזאנדריה, וזה ממש הפריע לי בתור גבר.
מבחינת מתח, הספר מתחיל רגיל ודי בנאלי. ההתחלה הזכירה לי את הספר "רצח ראוי" של פיטר סוונסון שלא אהבתי, אך לשמחתי העלילה פנתה משם לכיוון אחר לגמרי והרבה יותר טוב. עליתי על אחד הטוויסטים די בהתחלה, כי הוא היה כתוב כמעט במפורש. טוויסט נוסף היה מפתיע בחלקו וגרם לי לחייך בסיפוק של "ידעתי!" 😃
בפתיחת החלק השני, המתח ממש מעלה הילוך וצובר תאוצה. ומרגע זה, ככל שהעלילה התקדמה כבר לא יכולתי להניח את הספר מהיד, ומצאתי את עצמי מעלה השערות בלי הפסקה. כל הקצוות הפתוחים נסגרים בסיום הקריאה, שאותה חתמתי בחיוך גדול.
זה הספר הראשון של הסופרת שאני קורא, ספר אחר שלה ("בלק אאוט") ממתין לי על המדף ואגיע גם אליו מתישהו בע"ה.
לסיכום, מדובר בספר מתח מפותל ומתוחכם, גם אם צפוי בחלקו. אך זה כלל לא פגם בהנאתי ממנו

לפני חודש•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
רקורסיה

רקורסיה

בלייק קראוץ'

קניתי את הספר הזה מיד כשיצא לפני ארבע שנים ובגלל שבכריכה האחורית כתוב שהוא מעובד לנטפליקס רציתי לחכות עד שתעלה הסדרה לפני שאקרא את הספר, כמו שאני עושה בד"כ. אבל הספר הזה פתאום צעק לי מהמדף ולא עמדתי בזה. תראו איזו כריכה מהממת!! אפשר להאשים אותי?? 😍😍 מעבר לזה, גם התקציר מאוד מושך ומסקרן. הספר מחולק לחמישה חלקים, עם ציטוטים פילוסופיים מעוררי מחשבה שממש אהבתי בתחילת כל חלק. העלילה מובאת בגוף שלישי מפיהן של הבלש בארי והנוירולוגית הלנה. רוב הפרקים קצרים וכוללים קפיצות בזמן בפערים של כמעט עשור, אז זה מאוד עוזר למעקב שבתחילת כל קטע מופיע תאריך. בחלקים של הלנה מעורב לעיתים קצת ג'יבריש מדעי שבעיקר קראתי בלי להבין, סיפור החיים וההתמודדות של בארי ריתקו אותי יותר. במחצית הראשונה של הספר נהניתי מאוד מהקריאה. הכתיבה מלאה בתובנות ושאלות פילוסופיות על זמן, זהות וזיכרון, כמו: האם העבר, ההווה והעתיד באמת אמיתיים או שאולי תפיסת הזמן המוכרת לכולנו אינה אלא אשליה? האם באמת ניתן לשנות את העבר? ואם כן, מהן ההשלכות של שינוי כזה?
בחלק הרביעי התחלתי להרגיש תחושת מיצוי, שהעלילה ממחזרת את עצמה בכיוון ההפוך, כאילו גם היא חלתה בנגיף 🥴 וגם המתח הולך לאט לאיבוד. שלא תבינו לא נכון, זה עדיין מעורר עניין אבל לא מותח בשלב הזה. הרגשתי שהסופר מתאמץ לשמר את המתח אבל כבר לא נשאבתי. מצד שני, גם לא יכולתי לנטוש בשלב זה, כ"כ קרוב לסוף, ולמרות שזה נהיה טרחני ומייגע, אילצתי את עצמי להמשיך. זה לא היה קל, ולא עזר במיוחד שהפרק לפני האחרון הוא מאוד מאוד ארוך. ורק קיוויתי שבעיבוד הטלוויזיוני יקצצו כמה שיותר מהחלק הזה. ואז, סופסוף, לשמחתי הרבה, העלילה התקדמה ויצאה מהלופ שנקלעה אליו עם אירועים חדשים. הסיום היה מיוחד ומרגש מאוד, עם תובנה חזקה שממש נגעה בי והלוואי שאצליח לזכות ליישם. סיימתי בלי אוויר ובחיוך גדול. אבל הרגשתי שהסופר ויתר על האמינות בעלילה מבחינת התפקוד בצירי הזמן כדי להגיע לסיום הזה וזה קצת הפריע לי. דבר נוסף שהיה חסר לי הן הערות המתרגם על כל מיני נושאים/גופים בארה"ב שהיו תורמים להבנה ונאלצתי להיעזר בגוגל.
רגע לפני סיום, מילה על התודות שנהניתי ממש לקרוא- לבת הזוג של הסופר באמת קוראים ג'קי בן-זיקרי (בדקתי) ולא יכולתי שלא לתהות אם היא ישראלית 😉 אהבתי גם שהוא קרא לדמויות מהספר ע"ש חבריו הסופרים שסייעו לו בכתיבת הספר.
לסיכום, מדובר במותחן מד"ב טוב במחצית הראשונה וחופר עד מאוד במחצית השניה. והדבר הכי חשוב שלמדתי מקריאתו זה שאני לא רוצה לחיות לנצח. זה מתיש 🥴

לפני חודשיים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
היא לא מצטערת

היא לא מצטערת

מרי קוביקה

הספר התקבל לסקירה מההוצאה 🙏
בתור התחלה, הכל מושך ומסקרן בספר הזה- השם, התקציר, הכריכה.. אתה פשוט חייב לקחת לידיים ולהתחיל לקרוא. הספר מחולק לשני חלקים, העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון מפיה של מייגן הגיבורה. מותח מהמילה הראשונה, הוא תפס אותי חזק ולא יכולתי להניח אותו לשניה למשך כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, כשכבר איבדתי ריכוז. ולראיה, סיימתי אותו בזמן שיא של פחות משבוע!!
ממש לאחרונה קראתי את הספר "האישה האחרת" של אותה הסופרת, ובעיניי הספר הזה טוב הרבה יותר מבחינת העומק הרגשי של הדמויות שהוא מציג. אם כי גם כאן ישנה תחושה של כבדות מסוימת של הדמות הראשית. לקראת האמצע הצלחתי כבר לנחש את אחד הטוויסטים, אבל הטוויסט בסוף החלק הראשון הפתיע אותי מאוד ושינה את כל מה שחשבתי שאני יודע. ממש לא ציפיתי לו! הספר מסתיים בסוף סגור, אך עם קצווה פתוחה אחת שלא נפתרת בכוונה תחילה והעלתה לי חיוך גדול בסיום הקריאה. עכשיו, אחרי שקראתי שני ספרים מעולים שלה, הנני מתכבד להכריז שהיא נכנסה להיכל התהילה של הסופרים שבע"ה אקרא כל ספר שיכתבו, כדוגמת גיליאן פלין, שרה פינבורו ואלכס מיכאלידס 🏆
ואגב אלכס מיכאלידס, הספר הזה הזכיר לי את הספר המעולה "המטופלת השקטה" מבחינת המבנה העלילתי שלו- אשת רפואה הנשאבת לעולמה של המטופלת שלה.
לסיכום, ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, זוהי המלצה רותחת!! 🔥🔥 אל תפספסו 😍😍
טריגרים: אלימות בינזוגית, תקיפה, התאבדות

לפני חודשיים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
עוזרת הבית רואה הכול

עוזרת הבית רואה הכול

פרידה מקפדן

הספר התקבל לסקירה מההוצאה במארז מושקע וחגיגי 🙏😍🙏😍
לשמחתי הרבה הוא מכיל את הנובלה "החתונה של עוזרת הבית", אשר ממנה התחלתי את הקריאה (לפי הערת הסופרת, אפשר לקרוא את הנובלה לפני הספר השלישי או אחריו ואין בכך הבדל). הנובלה חמודה, קצרצרה בכוונה תחילה ומשלבת את כל המאפיינים המוכרים בסדרת הספרים הזו, אבל לא באמת מותחת ואפשר לוותר עליה.
ועכשיו לספר עצמו- מדובר בספר השלישי והאחרון בסדרה. הוא מכיל ספוילרים לספרים הקודמים ודמויות עבר שמגיחות בתפקידי אורח, אז מומלץ מאוד לקרוא לפי הסדר. הספר מחולק לארבעה חלקים ועלילתו מתרחשת כעשור ומשהו לאחר מאורעות הספר הקודם. כמו בשני קודמיו, גם הפעם הוא מתחיל בפתח דבר שמתחיל מסוף הסיפור. מרבית הספר מובא בגוף ראשון מפיה של מילי שכעת נשואה לאנזו ושניהם הורים לשניים- איידה בת ה-11 וניקו בן ה-9. הספר קצבי, הפרקים קצרים מאוד והודות לכך הקריאה מאוד מהירה וזורמת. הכתיבה משלבת מתח יחד עם הומור ציני ומשעשע שמעלה חיוך, היא ממכרת ואי אפשר להפסיק לקרוא עד השעות הקטנות של הלילה. ולראיה, לא יכולתי להניח את הספר מהיד וסיימתי אותו תוך שבוע. בחלק הראשון הספר הרבה יותר קוזי, המתח כמעט לא מורגש ורק בחלק השני מתחיל קצת עניין, שהולך וצובר תאוצה. בסיום החלק השני ממש נשמטה לי הלסת כי בשום אופן לא ראיתי את הטוויסט הזה מגיע. הרגשתי שלקח לפרידה קצת זמן להתעורר, אבל מרגע שזה קרה היא לא מתעייפת בכלל וטוויסט רודף טוויסט ממש עד העמוד האחרון!
חיסרון בולט מבחינתי היה שהפשע שבוצע לא היה מהודק מספיק ולא מובן לי עד הסוף. בנוסף, אני יכול להבין את אלו שטוענים שהרעיון והמבנה זהים בכל הסדרה, אבל הדמויות והמניע משתנים, והאמת? לא הייתי חושד בהם גם עוד מיליון שנה.
אחרי שקראתי 3 ספרים שלה הגעתי למסקנה שפרידה מקפדן היא המקבילה הנשית של הרלן קובן מבחינת השטאנץ הממוחזר ואו שאוהבים אותה או שלא. ואני לגמרי שייך לאלו שכן (חלום שלי ששניהם יכתבו ספר יחד!! 😍😍) והכי משמח שבסוף הספר כתוב שבקרוב יתורגמו ספרים נוספים של פרידה ואני מצפה להם בכיליון עיניים!!! 🤩🤩🥳🥳 בתקווה שגם הפעם ישמרו על הכריכה המקורית, כמו שעשו בכל ספרי הסדרה 😍
לסיכום, ספר חובה!! במיוחד אם כבר קראתם את שני הקודמים 🔥🔥🔥 ובינינו, מי עדיין לא קרא?? 😍😍😉

לפני חודשיים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים
האישה האחרת

האישה האחרת

מרי קוביקה

הספר התקבל לסקירה מההוצאה 🙏
האמת שהכריכה והתקציר ממש לא מושכים ולא הייתי טורח להעיף בו מבט שני, אבל קיבלתי עליו המלצות חמות ובאמת מזל שלא פספסתי אותו.
לאחר הקריאה אני יכול לומר בביטחון שהכריכה והתקציר עושים עוול לספר בעיניי (למרות שגם הכריכה באנגלית לא משהו..), אבל מדובר בעוד מקרה קלאסי של "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". מרגע שהתחלתי לקרוא פשוט נסחפתי פנימה עמוק לתוך הספר, שהשכיח ממני את הדריכות והלחץ של "שאגת הארי" וסיימתי אותו תוך שבוע. הספר מותח וסוחף מאוד, מלא רבדים ושכבות נסתרות המתגלות אט אט עם התקדמות העלילה. הוא שיחק לי במוח מההתחלה והכניס את כישורי הבלש שלי להילוך גבוה. לכל אורכו מצאתי את עצמי מעלה תיאוריות ומפריך אותן.
הספר כתוב כלבבי בגוף ראשון מפיה של הגיבורה סיידי ולסירוגין מנקודת מבטן של כמה דמויות משנה. סיידי הרגישה לי קצת דכאונית וכבדה, דמויות המשנה היו מסקרנות ומרתקות יותר, נהניתי מאוד לקרוא על אחת מהן ואילו על השניה התקשיתי מאוד לקרוא. ניכר הידע הרפואי של הסופרת, והיא לא כותבת עליו בצורה מעיקה אלא מעניינת. עליתי על הטוויסט המרכזי די מהר כבר בהתחלה, כי בטעות קראתי ספוילר די עבה באחת הביקורות על הספר טרם הקריאה, שקילקל לי אותו. והרמזים שנשתלו בשלב די מוקדם בעלילה גם כן הובילו לשם. כשגיליתי שאכן צדקתי התבאסתי ממש כי אני מאוד אוהב את הטוויסט הזה והייתי נהנה הרבה יותר אם הוא לא היה נהרס.
עם זאת, למרות שרוב חשדותיי התבררו כנכונים, הדרך לשם עדיין הייתה וואו אחד גדול של "מיינד בלאוינג", ככה שזה כמעט לא פגם לי בהנאה. ובעיניי זה מעיד בגדול על היכולת של הסופרת לבנות עלילה פתלתלה ומהודקת. בנוסף, חשדתי באחת הדמויות ולבסוף אכן צדקתי, אך לא הבנתי את עומק התחכום והערמומיות שלה אלא רק לקראת הסוף. כמו כן, לקראת סוף הספר הייתה לי תחושה שהסופרת ממהרת לסגור קצוות על חשבון חורים קטנים בעלילה, אבל זה באמת זניח. בנוסף, כל הזמן ציפיתי לטוויסט אחד אחרון וכ"כ מתבקש שהיה הופך את הסיום להרבה יותר עגול והירואי בעיניי. לצערי הסופרת לא חשבה כמוני ונשארתי עם תחושת ההחמצה של "אני הייתי כותב את זה טוב יותר" 😌
לסיכום, ספר מעולה שחייב להפוך לסרט!! ולפי מה שהבנתי, זה אכן יקרה בקרוב בע"ה 😍😍🔥
הוא לגמרי מסוג הספרים שאמליץ לכולם לקרוא, רק כדי שנוכל לדבר עליו בלי הפסקה מיד לאחר מכן. אל תחמיצתו!! ועשו לעצמכם טובה ואל תקראו ביקורות עליו קודם 😉
זהו הספר הראשון של מרי קוביקה שאני קורא ובהחלט לא האחרון. כבר ממתינים לי ספרים נוספים של הסופרת המעולה הזו ואגיע אליהם בקרוב מאוד בע"ה.
ולסיום, אולי נעשיתי רכרוכי לעת זקנה, בכל מקרה לראשונה מציין טריגרים שעשו לי קווץ' בבטן:
תיאור גרפי של אחרי התאבדות, התעללות בילדים

לפני חודשיים•
★★★★★
•סוקר על גלגלים

ביקורות נוספות על "פלא"

פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העניבה בכיס, כדי שלא ידעו שאני בכיתה ו' ולא ב-ד'.
גם בחטיבת ביניים לא היו לי חיים קלים. הייתי צריכה רצון ברזל כדי לא לפרוץ בבכי בכל פעם שבהו בי בתמיהה או בגיחוך, לבלוע רוק בשקט ולהמשיך ללכת, או לא להתקפל לתוך עצמי כשעליתי על קצות האצבעות בקפיטריה כדי שלא ישימו לב שכולם גבוהים ממני לפחות בראש (ומוודאת תוך כדי שאף אחד לא מבחין שאני עומדת שם על פוינט).
אני באמת יכולה להגיד שבכיתה ז' הייתי הילדה הכי נמוכה בבית הספר, אולי גם ב-ח'.
לא, אני לא גמדה, פשוט זכיתי בהגרלת הלוטו בגנים של משפחה 100% נמוכים.


Well, I don't want no short people"
Don't want no short people
Don't want no short people
`Round here"

אוגוסט פולמן הוא ילד שסובל מעיוות נדיר בפנים. עכשיו בכיתה ה' הוא צריך להיכנס למסגרת בית ספר (אחרי לימודי בית כל חייו), ואין ספק שזה לא פשוט למישהו עם עיניים בלחיים, פה של צב, וגומות במקום אוזניים.
אוגוסט הוא ילד רגיל; אנושי. הוא פשוט לא ממש נראה ככה, ואנשים לא מסוגלים להבין את זה.
הוא הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליו ומסתלקים, ילדים בוהים בו וצורחים. ועכשיו הוא צריך להשתלב בכיתה חדשה, עם ילדים חדשים, שלא יאמן כמה אכזריים הם יכולים להיות.

בכל זאת, אמנם הפנים של אוגוסט מעוותות- אבל הלב שלו יציב וחזק יותר משל כל אחד אחר. הוא אוהב, ושונא. הוא עומד בהכל בגבורה, אבל גם בוכה.
זה לא פשוט, להיות שונה, מי כמוני יודעת. זה מתסכל, מתיש. מביך. אבל זה גם מחשל אותך. זה נותן לך כוח שאין באחרים.
וזה לא באמת משנה, אם אתה נראה אחרת. אנשים עדיין יאהבו אותך. אנשים מסוגלים לראות מעבר, כמה שזה מפתיע. אומרים שיש בעולם שלנו כל כך הרבה רוע- אבל יש גם כל כך הרבה טוב. ומה היינו עושים בלי הרוע? איך היינו מעריכים את הטוב? איך היינו מבינים שמישהו עושה לנו גם דברים טובים שם למעלה?

"כמו למשל באמצעות הורים שאוהבים אותך בצורה עיוורת. ואחות גדולה שנתקפת רגשי אשם בגלל שהתייחסה אליך בצורה אנושית. וילד קטן עם קול מחוספס שהחברים שלו נטשו אותו בגללך. ואפילו נערה ורודת שיער שנושאת את התמונה שלך בארנק. אולי הכל מזל, אבל בסוף היקום עושה את האיזונים הנחוצים. היקום דואג לכל הציפורים שלו."

אוגוסט עושה מעבר מאוד גדול- הוא מגיע אל הכיתה דחוי, ובמלוא מובן המילה. צורחים למראהו, פוחדים לגעת בו. מדברים עליו מאחורי הגב. אבל אוגוסט אמיץ, והוא גם טוב לב. ובסופו של דבר זה מגיע אל אנשים.
אני לא חזקה כמו אוגוסט- אני נרתעת באזכור הקל ביותר של גובה, ורוצה לברוח עם כל היערה. אבל גם אני מתחשלת. בסופו של דבר, כולנו מתחזקים בגלל משהו. אם זה עיוות בפרצוף, גובה, משקל. כולנו יכולים להתחבר אל אוגוסט, ואני הייתי שואפת להגיע למצב כמו שלו- בית הספר קיבל אותו בזרועות פתוחות, הוא הוכיח להם שפרצוף של מפלצת לא אומר הכול.

"הגדול מכולם הוא זה אשר מרומם את מרב הלבבות באמצעות כוח המשיכה של לבו שלו".

ספר נפלא, מחמם, מעורר הזדהות ואהבה. כי בסופו של דבר-
כולנו פלא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•fairy tale
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופטים.
קבענו נורמה. מהמילה "נורמלי". אבל מה זה נורמלי?
נורמלי זה נפוץ.
אתם יכולים לראות את זה בכל מקום. המיעוט הוא הקבוצה שסולדים ממנה. זה מתבטא באלפי דרכים; בין אם זאת נטייה מינית, גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים, תחביבים, דפוס אישיות מסוים, דברים שאנחנו צריכים לאהוב, המוזיקה שאנחנו שומעים. אני מתערבת שעוד כמה שנים זה גם יהפוך להיות לסוג המכשיר שיש לי בכיס, ומה לא, כמה כסף יש להורים שלי, או לי, בבנק.
וזה לא משנה אם זה ככה או הפוך. אם היה נהוג בעולם הזה להיות בעל הומוסקסואלית, הטרוסקסואליים היו מקבלים אותו יחס שהומוסקסואלים מקבלים היום.
אוקיי. עכשיו, בואו נהיה כנים. מי מכם קם יום אחד, בבוקר, וחשב לעצמו “הו, כמה אני רוצה להיות שמן ונמוך"? היי, בואו ננסה את ההפך "כמה אני רוצה להיות חטוב וגבוה"?
אני מאמינה שככל שאתם, חבורת גאונים, חשבתם לעצמכם שאתם שונים משאר החברה, יש תמיד את החלק הזה שמכרסם ומציק לכם. אחרי הכל, אתם בני אנוש. אני מאמינה שאנחנו כפופים לאידאלים של יופי, שנקבעים כל כמה זמן מחדש.
יש אפילו שפות שיותר נורמלי ללמוד. זה ממש הפתיע אותי. אבל אולי לא שמתי לב, כי אני מאוד אוהבת את השפה והתרבות היפנית בכללי. אני לומדת יפנית עכשיו, או לפחות מנסה ללמד את עצמי. ולפני כמה ימים, בבית ספר, הייתי עם מחברת ושרבטתי אותיות בניסיון לראות כמה מהן אני זוכרת, מישהי התפלאה שאני לומדת יפנית, ואמרה לי ש"למה את לומדת יפנית? לכי ללמוד ספרדית, צרפתית... לא חסר.”
אנשים לא מבינים שהשוני הופך אותנו למיוחדים. הוא לא מפריד אותנו מאף אחד, הוא נותן לנו יכולת להתאחד, ועדיין, אף אחד לא מקבל אותו. כי אנשים חייבים לבקר אחרים, כשכל מה שהאחרים רוצים להיות זה לעשות מה שהם רוצים.

וכאן נכנס הספר המקסים הזה לפעולה. הוא מגולל את סיפורו של אוגוסט, ילד שהפגם היחיד שלו הוא הפנים שלו. ילד שחוץ מזה הוא רגיל לגמרי. למען האמת, גם עם זה, הוא נורמלי לגמרי.
אוגוסט נולד עם פגם גנטי בפניו, הוא עבר שנים לא קלות בילדותו, שנים שהשפיעו על הוריו ועל אחותו, וגם מעט על המשפחה היותר חיצונית. השנים האלה השפיעו על החברים שלו, ובנוסף, גם על החברים של אחותו.
הוריו של אוגוסט, או יותר נכון, אימו, השאירה אותו עד גיל עשר בחינוך ביתי. אני מניחה שהיא חששה מהמוכנות הנפשית שלו ומהמוכנות הנפשית של הילדים לקבל אותו, את אוגוסט, לתוך החברה. לדברים חסרי הטאקט והפוגעים-ללא-כוונה שילדים צעירים יכולים לומר.
והנה הגיעה השנה בו אוגוסט צפוי ללמוד בכיתה ה'. והוריו החליטו שהם צריכים לשלוח אותו לבית הספר. שום דבר לא הוכרח, הם אמרו לו שאם הוא ממש לא רוצה, הוא לא חייב, וגם, אם הוא ירצה, הוא יכול תמיד להפסיק. בסופו של דבר אוגוסט נכנע, ומחליט ללכת לבית הספר.
אומנם לאוגוסט אין שום דבר מלבד הפנים המעוותות שלו, אבל קשה לו לא פחות להיכנס לתוך החברה הצעירה מסביבו. הוא הילד הזה, שיושב לבד בהפסקות. אבל בנוסף לכך, הוא הילד שכולם מסתכלים עליו בחרדה, הילד הזה שכולם מפחדים שהוא מדבק, הילד הזה שאנשים הולכים לשטוף ידיים אחרי שהם בטעות נוגעים בו.
ואוגוסט מנסה להשתלב ולהרוויח לו מקום קטן משלו. כי אחרי הכל, אוגוסט לגמרי נורמלי.
וזה נכון. כי אוגוסט באמת נורמלי. כי נורמלי בשבילי, זה להיות בן אדם. זה נורמלי. זאת הצורה הכי בסיסית שיש והכי נורמלית שיש.
הספר הזה העביר כל כך הרבה מסרים מדהימים על השוני, ועל הקבלה שלו. על ההתנהגות של ילדים בכיתה ה' – מספיק מבוגרים כדי להכיר את הטאקט, אבל קטנים מידי מכדי להתנהג בבגרות. התנהגות נטו אנושית, וברורה, ומובנת מאיליו. אבל זה מה שהעציב אותי, שהיא מובנת מאיליו.

אני לא עומדת לפתוח בסיפור עצוב. אני אומרת נטו: אני מוזרה. בכמעט כל הקריטריונים של החברה.
אני פשוט מוזרה. אני שומעת מוזיקה ביפנית, אני רואה אנימות וקוראת מנגות, אני נהנית מלמידה, קוראת ויקיפדיה בזמני החופשי, אני קוראת ספרים, ראיתי שרלוק, אני מציירת בדרך כלל רק דמויות מצוירות, אני כותבת, שזה בכלל נדיר בדורנו, אוהבת להתפלסף, אני שרה, אבל שרה ביפנית, ואם לא ביפנית, אז שיר רוק באנגלית, אני נהנית מתרגום דברים מאנגלית ולימוד שפות חדשות, ויש לי מבטא בשפות שאני מדברת בהן, ו, אין לי בעיה לאהוב את המורה להיסטוריה שלי, למרות שהיא מבהילה את כל הבית ספר. בעיקר את המורה לשל"ח.
מוזרה.
וכן, אני מאלה שמתבלטים בצד בשלב זה או אחר. כי אנשים פשוט מוצאים אותי מוזרה מכדי להתחבר. או אולי זה האופי שלי, אני לא יודעת. אני מניחה שגם האופי שלי לא מסוגל להתחבר לאנשים שנכנסים לנורמה כיום.
יש לי חברה, היא פחות או יותר נורמלית לחלוטין. גררתי אותה קצת לראות אנימה פה ושם, אבל זה לא משנה, היא נורמלית. ואני תוהה לעצמי אם אנחנו כמו אוגוסט וג'ק – אם היא הייתה צריכה קצת לאלץ את עצמה כדי להתחבר אליי. אם אני עד כדי כך מוזרה.
עכשיו כבר יש לי חברים, ואותה, והחברים שלי ברובם – הם עם אותם תחומי עניין שלי. כי אני מניחה שאני מוזרה מכדי שיתחברו איתי. אני לא בנורמה.

ההבדל ביני לבין אוגוסט הוא שאני יכולה לבחור להיות נורמלית, לו אין בחירה, וכמו שהוא אמר כבר, אם הוא היה יכול, הוא היה עושה את זה.
אני פשוט לא רוצה. אני חושבת שתוויות ונורמות והמילים "נורמלי" ו"רגיל" הם דברים שכובלים אותנו. דברים שאם נהפוך אותם לכלליים יותר, זה יהיה נהדר. אני חושבת שהחברה קבעה מסגרת שכדאי לצאת ממנה כדי לקבל ייחוד, שוני, ועניין בחיים. אני מאמינה שאם אני אתנהג ביחס לנורמה, אני כבר לא אהיה אני, ואם אתן להם לשאוב אותי לתוך המעגל הזה, של הנורמה, לא יהיה בי שום דבר מיוחד. לא תהיה לי אישיות.

ולגבי הדברים הטכניים. בואו נתייחס אליהם קצת.
כמו שהבנתם, לגבי העלילה, אהבתי אותה. הרעיון היה מקסים, הביצוע שלו בוצע היטב. מה שאהבתי הוא, שמאחר שבסיפור שלה כמה דמויות מדברות מנקודת מבטן, היא החליפה קולות. כלומר, כמו שאתה מחקה קול של מישהו אחר. ככה פולאסין עשתה. היא גרמה לדמויות להישמע שונות, לדרכי התבטאות שלהן להישמע מציאותיות.
הדמויות היו מקסימות, אם אני לא טועה, רוב רובן היו עגולות. הן היו מורכבות היטב, ראליסטיות ומתוקות. פולאסין ביצעה עבודה מעולה כשהיא הרכיבה את הדמויות שלה.
ולבסוף – הכתיבה. אני מאמינה שפולאסין כותבת טוב. יש לה משהו רהוט ונהדר בכתיבה שלה שאני פשוט אוהבת.

אז, ר"ג פולאסין, אני מודה לך. אני מודה לך על ארבע שעות של הנאה. אני מודה לך על הכתיבה המעולה שלך, על הדמויות המקסימות שלך, על הכיף הגדול שהיה לי במהלך הקריאה, על האהבה הטהורה לכתיבה שהייתה מרוחה לכל אורך הספר, על המשפטים החזקים שהבאת במהלך הספר, שאני לא יכולה לספור על מאות אצבעות.
אני מודה על המונולוגים, על הדיאלוגים, על המחקר המעמיק שעשית, שניכר בספר שלך.
ולבסוף, אני מודה לך על שהכרת לי את אוגוסט, הילד הכי רגיל ומיוחד שיצא לי לפגוש.

לסיום, אומר שאני חושבת שזה ספר שפשוט צריך לקרוא, ושנורא קל לו להיכנס ללב ולא לצאת. ספר פשוט מקסים, והישג אדיר מבחינת ספר ביכורים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

זו בדיחה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מישהו שמותר לו לספר אותה והוא גם מישהו שיספר אותה בחינניות, הרי זהו אוגוסט פולמן. אוגי. הפלא.

מי שנפשו רגישה מדי, מוזמן לדלג.


אבא של משה הקטן שזה עתה נולד בא לבקר אותו בתינוקיה. הוא נכנס למסדרון ארוך-ארוך עם הרבה-הרבה דלתות.
על הדלת הראשונה הופיע שלט: 'שמור לתינוק של בר רפאלי ומאט בומר שיהיה התינוק המושלם עלי אדמות' (הוא כנראה לא יבוא לעולם אבל לחלום מותר). הוא דילג על הדלת הזו כי אשתו, אעפס, לא נראית כמו בר רפאלי.
על הדלת הבאה היה קבוע השלט: 'תינוקות יפהפיים'. הוא נכנס לחדר בגאווה, בטוח ששם ימצא את מויש'לה שלו, אך מויש'לה לא היה שם. אכזבה קטנה התפשטה בקרבו אבל הוא התגבר עליה והמשיך לדלת השלישית.
על הדלת השלישית הופיע השלט: 'תינוקות יפים'. טוב, אז מושיקו שלי אולי לא מושלם ולא יפהפה אבל הוא בטוח יפה. הוא נכנס בביטחון רב אך יצא מהחדר מאוכזב. גם שם מושיקו לא נמצא.
על שתי הדלתות הבאות היו קבועים השלטים הבאים: 'תינוקות חמודים'. 'תינוקות בסדר'. אבל גם בחדרים של התינוקות הבינוניים הוא לא מצא את מושיקו שלו והוא חש את העלבון מבעבע בתוכו.
החדר הבא אליו הגיע היה של 'תינוקות שנראים לא מי יודע מה אבל מסתמן שיש להם אייקיו גבוה'. הוא נכנס מעודד לחדר. נו, אז מושיקו שלי אולי לא הכי חמוד אבל הוא יהיה גאון. גם מארק צוקרברג לא שינה את העולם בגלל יופיו הכובש. הוא יצא עם פנים נפולות. גם שם הוא לא מצא את מושיקו שלו.
השלטים על הדלתות האחרות העציבו אותו, אבל הוא ניחם את עצמו שיופי זה לא הכל בחיים. אז מה אם מושיקו אינו מלך היופי? הוא בריא והוא יהיה בנאדם טוב וזה מה שחשוב. לא הקנקן חשוב אלא מה שיש בו. 'תינוקות מאותגרי מראה'. 'תינוקות מכוערים'. 'תינוקות מאוד מכוערים'. אבל גם בחדרים הלא נעימים האלה מושיקו שלו לא נמצא.
אבא של משה הקטן כבר היה מאוד מבולבל. יכול להיות שהוא הגיע לתינוקיה הלא נכונה? איה משה?
הוא כבר הגיע לקצה המסדרון וראה דלת שעליה הופיע השלט: 'אתם ממש לא רוצים שהתינוק שלכם יהיה פה'. אבא של מושיקו כעס והתרעם. בוודאי שאני רוצה שהילד שלי יהיה פה. הוא הילד שלי ואני אוהב אותו בכל מקרה. אבל אפילו שם מושיקו הקטן לא היה.
אבא של מושיקו היה מבולבל ואובד עצות. איפה מושיקו שלי?

ואז הוא הבחין בדלת נוספת, מרוחקת, ממש ממש בקצה המסדרון.
הוא התקרב לדלת וראה שהיה קבוע עליה שלט קטן עם מילה אחת: 'משה'.


# # סוף הבדיחה הלא פוליטקלי קורקט # #


נזכרתי בבדיחה הזו כי זה מה שאוגי כותב על עצמו: "דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע."
מתוק.


ואם כבר בעניינים רגישים עסקינן, אני רוצה להיפטר גם מעניין השמות.
מי שבדיחות גיחי-גיחי קקי-פפי לא עושות לו את זה, מוזמן לדלג.

שמו של מנהל בית הספר של אוגי הוא מר פלוצקר. מעניין מה פלוצקר סבר על כך והאם המתרגמים חשבו עליו כשבחרו לקרוא לו פלוצקר ולא נניח, נפיחנובסקי, מרגז או נאדיהו. סקרן אותי לדעת מה היה השם המקורי. ובכן, השם הוא Tushman. זה גרם לי לתהות מדוע הוא לא נקרא עכוזונוביץ', אחוריימסקי או פשוט מר טושיק. הכי קל ופטושיק.
ויש גם פרופסור ישבנוביץ'. לא סתם ישבנוביץ' אלא קרלה ישבנוביץ' שהייתה המורה של אבא של אוגי.
זה כמעט מעשי אבות סימן לבנים. אם לאב הייתה מורה בשם גב' ישבנוביץ' שומה על בנו ללמוד אצל מר פלוצקר.


# # סוף הבדיחה הגיחי-גיחי קקי-פיפי # #


אז אחרי שקראתי את 'פלא' השלמתי את הקריאה של שלושת ספרי הנוער הכי אייקוניים, קנוניים, נערצים ומדוברים. הספרים האלו שאחרי שאתה קורא אותם אתה טובע בים של דמעות, נפלטות ממך כל מיני תובנות על אהבת האדם באשר הוא אדם והבטחות להיות בנאדם יותר טוב ולשנות את העולם. יש אפילו מי שמכים על חטא הלגלוג, ההצקות והבריונות בו הם חטאו פעם ומתחייבים לעשות תיקון.
אם יש בכלל צורך לנקוב בשמם של הספרים, הרי הם אלו:
13 סיבות
אשמת הכוכבים
ואחרון אחרון חביב... פלא
אין ספק ששמרתי את הטוב ביותר לסוף ושהוא עומד בליגה משל עצמו.
'פלא' הוא פלא של ילד ופלא של ספר.


המבוגרים שבינינו, שזוכרים את איש הפיל ואת רוקי מהסרט ׳מסכה׳, יקבלו גירסה צעירה, עכשווית וקוּלית יותר של רוקי. במובן זה פלאסיו לא המציאה את הגלגל אבל היא כן גלגלה אותו לנתיב שמותאם לבני נוער וצעירים. זה לא אומר שהספר הוא ספר נוער מובהק, כי הוא לא. הוא מתאים לכולם. מי שלא יאהב אותו ולא יימס טיפ-טיפה הוא כנראה אדם מאוד מאוד מאוד ציני. מאוד.

אוגי הוא לא איש הפיל. הוא לוקה בתסמונת אחרת. איך אוגי נראה? זו שאלה לא קלה. למה? כי הפרטים לגבי המראה שלו מפוזרים ברמזים פה ושם לאורך הספר וצריך ללקט אותם, אבל השאלה היא לא קלה בעיקר מפני שהמראה של אוגי מאוד קשה לתפיסה.

מי שלא קרא או מי שלא רוצה להיעצב, מוזמן לדלג.

יש לו אוזניים. בערך. אבל הן לא נראות כמו אוזניים רגילות. ילד אחד חושב שהוא היה בשריפה ולכן הפנים שלו מעוותות, העור שלו מצומק וכל הפרצוף שלו פחות או יותר נמס. הוא דימה אותו לדארת סיריוס ממלחמת הכוכבים.
יש לו חור בתקרת הפה למרות שעשו לו ניתוח לתיקון החך והשפה השסועים שלו. עשו לו גם ניתוח בלסת (הוציאו לו חתיכת עצם מהירך והשתילו אותה בסנטר שלו כדי שייראה נורמלי יותר), אבל הוא עדיין צריך לאכול את האוכל עם החלק הקדמי של הפה וילד אחד אמר שזה מגעיל כי כל מיני חתיכות של אוכל נפלטות לו מהפה. אוגי מעיד על עצמו שהוא אוכל כמו צב, כמו איזה יצור ביצות פרהיסטורי.
כנויי גנאי שהדביקו לו כל מיני ילדים לאורך השנים (זה שובר לב): עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט.

ויה, אחותו של אוגי תיארה אותו כך:
"העיניים שלו נמצאות בערך שני סנטימטרים מתחת לאיפה שהן אמורות להיות בפרצוף, כמעט באמצע הלחיים. הן תקועות בזווית חדה למטה, כמעט כמו שני סדקים אלכסוניים שמישהו חתך בפנים שלו, והשמאלית הרבה יותר נמוכה מהימנית. הן גם בולטות החוצה מפני שארובות העין שלו שטוחות מדי ולא מכילות אותן. העפעפיים העליונים תמיד חצי סגורים, כאילו הוא על סף שינה. העפעפיים התחתונים שלו נפולים כל כך – זה נראה כאילו חוט בלתי נראה מושך אותם כלפי מטה. אפשר לראות את החלק הפנימי, האדום, כאילו הם הפוכים. ריסים אין לו בכלל. גם לא גבות. האף שלו נורא גדול יחסית לפרצוף, וקצת בשרני. הראש שלו צבוט פנימה בשני הצדדים, איפה שהיו צריכות להיות האוזניים, כאילו מישהו לקח צבת ענקית ומחץ לו את אמצע הפרצוף. אין לו עצמות לחיים. יש שני קמטים עמוקים שיורדים משני צידי האף שלו אל הפה, מה שנותן לו מין מראה של גוש שעווה. לפעמים אנשים חושבים שהוא נכווה בשריפה: הפנים שלו נראות כאילו הן נמסו, כמו טפטופים של נר. בנוסף, כל הניתוחים שהוא עבר לתיקון החך השאירו לו קצת צלקות מסביב לפה. הצלקת שהכי בולטת נראית כמו חתך משונן שנמתח מאמצע השפה העליונה אל האף. השיניים העליונות שלו קטנות ובולטות החוצה. יש לו לסת עליונה גדולה מדי ולסת תחתונה קטנה מדי. יש לו סנטר קטן מאוד, בעצם אין לו ממש סנטר. בהתחלה הלשון שלו הייתה משתלשלת מחוץ לפה בלי משהו מתחת שיחסום אותה. למרבה המזל, זה השתפר מאוד. לפחות הוא מסוגל לאכול." (עמ' 94)


# # סוף תיאור המראה של אוגי # #



אוגי מבחין במי שמביט בו, מבחין במי שמנסה לא להביט בו, מבחין במי שמביט אבל מנסה להסתיר את מבטו ומבחין במי שמביט בו ומסיט את מבטו מיד. אף אחד לא יוצא בסדר אצל אוגי, ואוגי תמיד שם לב לתגובה של המביטים בו ולא משנה מה היא מביעה: רחמים, פחד, תהייה, גועל, זעזוע ואפילו אם היא נורא מנסה להיות שוות נפש.
אני מחבבת מאוד את אוגי אבל זה לא מקובל עלי. יש לנו עיניים כדי לראות וזה אנושי שהן נמשכות לדברים חריגים. זה נורמלי להגניב מבט ולהסיט אותו וזה טבעי שהבעת הפנים תשקף את הרושם והרגשות. לנעוץ מבט ולהתלחשש זה לא מנומס. ללגלג ולהעליב זה איכסה.


# אהבתי מאוד את מרוץ השליחים בסיפור: שרביט המספר עובר בין הדמויות בצורה חלקה וטבעית להדהים והסיפור ממשיך בנקודה שבה המספר הקודם עצר בלי שום חריקות או זעזועים. מרוץ השליחים הזה תפס אותי לא מוכנה כי חשבתי שהספר הוא מרוץ יחיד של אוגי. מאוד התפעלתי והתפעמתי מהפשטות הכובשת והמוצלחת של הרעיון. פשוט, טבעי, יפה, מעניין, כן, נוקב, אמין ואמיתי.

# אהבתי מאוד את החלוקה לפרקים, את הכותרת של כל פרק, את הגופן שהיה לכותרת של כל פרק, את ההתאמה בין הכותרת של הפרק לבין התוכן של הפרק ואת האורך המשתנה של הפרקים. חכם, הולם ופשוט נהדר.

# אהבתי את הנספח ואהבתי שפלאסיו בחרה לכתוב בנספח את מה שמופיע בנספח ולא לכפות אותו לתוך הספר.

# אהבתי את העטיפה המינימליסטית והכל כך חכמה. אהבתי שההוצאה הישראלית נשארה נאמנה לעטיפה המקורית.

# אהבתי את הספר. מאוד מאד מאוד אהבתי את הספר.

הספר לא חף מקיטש סכריני דביק ומלוקק שבו בסוף הכל נופל בדיוק במקום, הטובים הם הטובים, הרעים הם הרעים והטובים מנצחים את הרעים, אבל זה הפריע לי רק טיפ טיפ טיפונת קטנטונת. זה היה סכריני ברמה של סוכרזית אחת קטנה. אולי שתיים.

כשרציתי לקרוא קצת יותר על אוגי ועל הסופרת, גיליתי שהאינטרנט מוצף בסטיקרים וכרזות שמעודדים להיות אדיבים, נחמדים וטובי לב ועוד כל מיני אימרות שפר חינוכיות. הנה מדגם:

Don’t judge a book by its cover ---> Don’t judge a boy by his face. Read this book.
It's not enough to be friendly. You have to be a friend.
Choose kind. Make a difference in 2015.
Keep calm and Wonder on.
And my personal favorite: Keep calm and don't be a Julian
ג'וליאן הוא הנבל של הסיפור.


האם העולם הפך להיות מקום טוב יותר אחרי הספר? לא.
אולי קצת.
אבל יש לו סיכוי להיות.

לפלאסיו טעם מוסיקלי משובח אם היא הזכירה את נטלי מרצ'נט, הזמרת עם הקול העמוק, המרובד, הצלול והענוג ביותר שנתקלתי בו אי פעם.


ספר מ-ע-ו-ל-ה! חובה חובה חובה לקרוא.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים שלי בלב יפה אחת!!1" או משהו בסגנון. היא מפלרטטת עם בנים ונמרחת עליהם עם הגופיות ספגטי שלה. חוץ מזה, היא לובשת טייץ חצי שקוף כאילו בטעות, אבל כולם יודעים שהיא מחפשת צומי, הזונה.
שירן אלימלך כל היום עם האייפון שלה, מסמסת בציפורניי-מניקור-חדש. כל היום היא רק מעלה עוד ועוד תמונות עם הביקיני שלה, שיראו את הגוף, את העגיל בטבור. היא עפה על עצמה לגמרי, שירן אלימלך. האמת, סתם עוד ילדה מממלכתי ב'. פרחה. אין מה להגיד.

האם ראיתם את הילד הזה?
שמו הוא אבנר כספי, הוא עוד מעט בן 15. לפני כמה שנים המילה היחידה שהוא אמר הייתה בצרפתית והוא רק חזר עליה שוב ושוב, למרות שהוא כבר היה בכיתה ד' כשזה קרה. הוא קרוע לגמרי, דפוק על כל הראש. שמעתי שהוא שותה וודקה עם החברים השרוטים שלו, אבל בבית ספר הוא מנסה להיות נורמאלי, למרות שרוב הילדים יודעים שהוא קצת לא בסדר. הוא טחון לגמרי, מפוצץ כסף, אבל סנוב שאין דברים כאלה ואף פעם לא מזמין אליו הביתה, לא נאה לו. הוא מסוג הילדים שמעמידים פנים שהם קצת מדוכאים, אבל רק עד גבול המגניב. אבנר כספי גם לא מביא אוכל לבית ספר, ויש שמועות בקשר למשפחה שלו. אחותו בכלל מוזרה, הרגשות שלה מנותקים ממנה, היא כמו איזה רובוט. בקיצור, אבנר הזה, תכל'ס, מחוק כזה יש בכל כיתה כמעט.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
השם הוא שירה גנות. היא באמצע. יש לה שיער כהה ועיניים חומות. היא עדינה כזאת, צוחקת בקול רם מדי. יש לה כמה חברות טובות. היא בסדר גמור, שירה, אתם יודעים, אחלה בנאדם. לפעמים קצת חופרת, אבל בסדר. באמת ממש בסדר.

אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש ילדים אלו. יש להם סיפור, הם חיים בעולם הזה. האם ראיתם אותם? לא? את מי כן ראיתם? מה, רק ילד עם עיוות בפנים? כמובן, זה חשוב מאוד. צריך לעורר תשומת לב למקרים כאלו, מובן מאליו.
תודה רבה לכם.

הילדים לא נמצאו, מעטים האנשים שהבחינו בהם. תשומת לב יכולה להיות במקרים רבים שלילית ואכזרית, אבל עבור ילדים כמו אוגוסט - היא תמיד קיימת.

לו רק היו רבים יותר המתייחסים לפרחה מהממלכתי שמתמודדת עם דימוי גוף שגוי, לאבנר הקצת דפוק, שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו הוא ביתו, ולשירה, שהיא לגמרי בסדר. אבל כנראה הרבה יותר קל לכתוב על הדוגמאות הקיצוניות עם המשפחות המקסימות והתומכות. ואיפה החלק בסיפור שאותו דווקא ג'וליאן מספר, ואיפה מירנדה, שרק בגללה הספר הזה היה שווה את זה.

במקביל לתשומת הלב שאנו נותנים לילדים כמו אוגוסט, בואו ננסה לראות אם אנחנו רואים גם את שאר האנשים, שלא החיצוניות שלהם מפריעה לראות את פנימיותם ואת אופיים, אלא להיפך.

אלוהים הוא בסיפורים הקטנים.

***

You see things, you keep quiet about them. And you anderstand. You are a wallflower.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת להביא חניכה, שהיתה עד עכשיו שקטה ומופנמת, להשתתף במשהו שהיא כל כך רצתה להשתתף בו, אבל התביישה, או שהצלחת לגרום לה לדבר עם מישהי שלא מקבוצת החברות שלה. את היומולדת שחניכות חוגגות לך, וקונות לך בלונים וכותבות לך במחברת ברכות. את הרגע שהצלחת לפשר בין שתי בנות 12 שרבו ריב כזה שלא יביש זוג גרוש. את כל הקשיים בדרך להגיע למטרה שהצבת לעצמך עבור חבורה של בנות טרוריסטיות בנות 12, ואת התחושה שאתה מבין שאתה מצליח. שאני כמו אחות גדולה, שאפשר גם להתקשר ולדבר איתה אחר הצהריים. את החניכות שבמחנה נפרדות ממני בדמעות, וקונות לי ביחד כולן מתנה. והרגע העצוב הזה שהן עולות על האוטובוסים ואת יודעת שלא תדריכי אותן יותר שנה הבאה, את הבנות האלה שלפעמים את מכירה יותר טוב מעצמך, וזה צובט לך בלב.

כבר יותר מחצי שנה שאני לא מדריכה בצופים, וזה חסר לי כמו אוויר לנשימה. יהיו אנשים שיחשבו שאני מתייחסת לכל העניין הזה יותר מידי ברצינות, ומה כבר הביג דיל, ומי ישמע מה עשיתי כבר. אבל ברגע שהתחלתי להתעסק בזה- גם ברגעים הקשים ביותר (ותאמינו לי שהיו לא מעט)- פשוט התאהבתי בחינוך. העובדה שהיתה לי הזכות לחנך, הזכות להשפיע בצורה הכנה ביותר, לא מובנית מאליו כלל עבורי. לקח לי הרבה יותר מידי זמן להבין שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לשלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי, חינוך ומוזיקה, וללמד. גם היום לפעמים קשה לי לומר את זה בקול. זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי, ולא תמיד אני רוצה שאנשים יציצו אליה.

הספר הזה, שקצר מחמאות מקיר לקיר (ולא סתם), לא מנסה להסתיר לרגע את העובדה שהוא כאן כדי לחנך. הנושא הרגיש שהוא בוחר לעסוק בו לא נבחר סתם, ואני לא אתפלא למצוא אותו מופיע ברשימות של משרד החינוך. הוא כאן כדי להעביר מסר ברור ותקיף, הוא כאן כדי לשנות, וזה כבר משהו ששווה להעריך. מי היום כותב ספר כדי לשנות משהו ולא כדי סתם לבדר? הספר הזה חריג בנוף הספרים שנכתבים היום.

אין מה לומר, למרות שהגעתי לספר הזה עם ספקות, התאהבתי. ובאמת קשה שלא להתאהב. הספר כתוב בעדינות, כנות ורגישות עד אין קץ. זה ספר שהיית רוצה לחבק את כל הדמויות שבו. יש בו כמה פנינים אמיתיות. הוא מאוד אנושי, ומצחיק לעיתים, ומרגש פעמים רבות. כל כך קל לשקוע בו, ולמרות שהוא לכאורה עוסק בנושא כבד, הוא קל כמו האוויר. כבר שנה הוא יושב בספריה שבחדר שלי ולא נגעתי בו. היום, אחרי שקראתי, אני פשוט יודעת שהוא יהפוך להיות אחד מהספרים שאני קוראת בהם שוב ושוב.

למרות הכל, הספר מתקשה לצאת מההגדרות ומהתבניות שמוכתבות לו מראש, ואי אפשר להתכחש לזה שבכל רגע שקראתי בספר הייתי מודעת לעובדה שאישה מבוגרת כתבה אותו, וזה לא ילד בן 10 שמדבר אלי מהדפים. יש כאן תובנות של אדם בוגר עם ניסיון חיים, וזה לא משכנע שאנחנו קוראים את זה מילד בן 10, וגם לא ממתבגר בן 15. נקודות המבט שהן לא של הדמות הראשית סובבות הרבה יותר מידי סביבה, וזה מפריע.

כל זה מתגמד לעומת המעלות של הספר. כי הרבה יותר מכמה שהספר הזה מקסים, הוא חשוב. בחיים לא הכל מסתיים על הצד הטוב כמו בספר, המחברת יודעת את זה, והמסר זועק מכל מילה ומכל משפט: תשנו.

יש לנו כוח. אולי זאת אשליה של צעירים, אבל ככה אני חושבת. שאנחנו יכולים לשנות, שאנחנו יכולים לחנך לאהבה עיוורת, לקבלה בלי היסוס, להבנה כנה, לחברות אמיתית. תעשו את זה, אומרות המילים בספר הזה. אנחנו חיים בחברה צרה, מאיימת, חשוכה לעיתים. אבל יש לנו את הכוחות לשנות את זה, גם אם לא תמיד יש לנו את הכלים. לא פעם אמרו לי: "אבל מה אני כבר יכול לעשות? אני לא באמת יכול לשנות את העולם." זה לא נכון, אנחנו יכולים, אנחנו פשוט בוחרים להאמין שאנחנו לא. אם תשפיעו על הסביבה הקרובה שלכם זה כבר משהו. זה הרבה יותר ממשהו. אנחנו יכולים להיות טובים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו. מעשים טובים מתפזרים כמו אבקה. וכמו שלחושך קל להתפשט, כך גם לאור.


"חינוך הוא הנשק החזק ביותר איתו אפשר לשנות את העולם"
אני באמת ובתמים מאמינה במשפט הזה בכל ליבי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אריאל
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

נער גדל גוף הולך ברחוב. הליכתו מפחידה; צווארו מתנדנד מצד לצד, וכל גופו כפוף. עיניו בוהות. כל הילדים מפחדים. רצים. מתחבאים. יש שמועות. הוא חולה נפש. אל תתקרבו.
הוא בסך הכל נער.

ילד בן שש יושב על כיסא תינוקות. ראשו גדול, גופו קטן, זרועותיו קצרות; נראה שכפות ידיו יוצאות מכתפיו. ההורים הביולוגים נטשו. הילד מחייך, ומראה הפנים הבוגרות כל כך, השתולות בגוף לא-להן; אנשים רואים, ומשפילים מבט.
הוא בסך הכל ילד.

ילדה משחקת בכדור. פניה, שערה, ועינייה שחורים. מכוערת. ילדה מאומצת. כושית. סודאנית.
היא בסך הכל ילדה.

וכי מה משמעות המילה שונה? מיוחד. משהו חריג, משהו שלאדם אין את היכולת להתמודד איתו, משום שמעולם לא פגש את אותו המקרה קודם.

אוגוסט פולמן הוא ילד מעוות. תוצאה של גנים כפולים שגרמו לפנים של ריטוש וזוועה.
הוא רגיל למבטים, להתרחשויות, לרתיעה ממנו; כמו מן מחלה מדבקת. מבחוץ, הוא קטסטרופה זוועתית של פנים. בתוכו, הוא מה שתמיד רצה להיות; ילד רגיל.
אני שונה. אני אפילו מתגאה בזה. אבל האם אני מקבלת את השונה ממני? האם אני יותר טובה מאותם הילדים שהציקו לי והחרימו אותי במשך כל-כך הרבה שנים? אלוהים, אני לא.

מעשיך הם האנדרטות שלך.
המשמעות של האמרה היא שרצוי שיזכרו אותנו בזכות הדברים שעשינו. המעשים שלנו חשובים יותר מכל דבר אחר. הם חשובים יותר ממה שאנחנו אומרים או מאיך שאנחנו נראים. המעשים שלנו ממשיכים להתקיים אחרי שאנחנו מתים. המעשים שליו הם כמו אנדרטאות שאנשים בונים כשי לכבד גיבורים אחר מותם. כמו הפירמידות שהמצרים בנו לכבוד הפרעונים. רק שבמקום שיהיו בנויים מאבן, הם בנויים מזיכרונות של אנשים. בגלל זה המעשים שלנו הם האנדרטה שלנו. בנויים מזיכרונות במקום מאבן.

אנשים נוהגים להסתכל כל-הזמן על החיצוניות. היא יפה. הוא מכוער. היא נראית מוזר. הוא חנון.

אוגוסט. אתה כן יפה, ואתה האדם היפה ביותר שאי-פעם קראתי עליו, ואתה מסוג הדמויות שישארו לנצח. ואף על פי שהתחלתי לסלוד ממנהגי, אני אומר גם לך; פלאסיו; תודה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

הכיתה של הגדולה הסוכרתית שלי ארגנה מסיבה. הילדים קבעו בעצמם את רשימת הכיבוד וכל אחד היה אמור להביא משהו. אף אחד מהם לא בירר מה מותר לגדולה לאכול. גם הוריהם לא. כשהיא אמרה שתביא מים ודיאט ספרייט נאמר לה שזה לא בא בחשבון. קבוצת מכשושיות הקיפה אותה ואמרה לה פה אחד "אף אחד לא שותה את זה, אז תביאי מיץ."
"אבל זה הדבר היחיד שמותר לי לשתות," היא נסתה לשכנע.
"זה לא מעניין אותנו. אם את לא מביאה מיץ את לא באה."
קשה לי להכיל את מה שעבר ועובר על בתי בעיקבות הסוכרת. אני מרגישה את הסכין המסתובבת בלב שלי. הרבה בלאגן עשיתי בבית הספר עקב ההכנות למסיבה הזו. הילדות המעורבות נענשו, עד הפעם הבאה. החיים הם לא ספר, ורוע לא עובר מהעולם.לצערי אני בטוחה שהיא תמשיך לסבול עוד הרבה מחוסר סובלנות לשונה, גם של הילדים וגם של הוריהם.

בתור אמא לילדה סוכרתית ובת לאם עם פוליו, יש לי איזשהו מושג מה עובר על ילד שונה. ועדיין, אני לא מתיימרת להבין מה עובר על ילד שמראהו החיצוני כה חריג כמו אוגוסט.
המון נאמר על הספר הזה ואין לי מה להוסיף. פחדתי לקרוא אותו במשך הרבה זמן מפחד שהוא יהיה יותר מדי, והוא אכן היה יותר מדי עבורי. אסכם אותו במילותיה של בתי "זה ספר שהופך אותך להיות אדם יותר טוב."

אצטט כאן את מה שכתבה בתי והקריאה לכל הכיתה בעיקבות הארוע הזה.זה מה שהיא כתבה,ללא עריכה:
"איך הייתם מרגישים במשך היום אם הייתם יודעים שאתם עתידים לקבל לפחות 4 זריקות ביום ודקירות של מדידות סוכר?
אני לא מרגישה הכי בסדר עם זה. למה אני מקבלת את זה? כי יש לי סוכרת.

להיות סוכרתי בכיתה ה' כמוני זה אומר שאין לי מספיק שיקול דעת כדי לדעת מה לאכול ומתי. ואיך אני יודעת? אני מתקשרת לאמא ואבא. מה שאומר שהטלפון שלי מצלצל ומצפצף ומפריע לכולם.
איך הייתם מרגישים אם בבית ספר שאסור בו טלפונים, רק שלך מצלצל וכולם נועצים בך מבטים?
אני לא מרגישה עם זה כל כך נעים. אני נבוכה מאוד ומרגישה שהלב שלי מתכווץ, זו תחושה ממש לא נעימה. אבל מה אני אעשה? זה מה שיש.

קרה לכם שאתם נורא מתעצבנים על משהו? לי זה קורה רק בגלל הסוכרת. לא ציונים, לא חברות, פשוט הסוכרת. לפעמים, משהו כמו כל 3-4 חודשים, אני מצוברחת ובוכה ולא יודעת מה קורה איתי. אני פשוט מוציאה את הזעם שלי מהסוכרת. בימים כאלו לא כדאי לדבר איתי, כי אני מוציאה את הזעם שלי על מי שעומד מולי.

מה הייתם עושים אם בזמן דבר רע היה יוצא לכם דבר מתוק? הייתם מודים על הדבר המעצבן? או שלא?
לי קרה דבר טוב מהסוכרת – הרצאתי באיכילוב! זה היה מאוד משמח ונחמד, אך לא עלה בדעתי אף לא לרגע אחד הרעיון להודות לסוכרת.

קרה לכם שאי פעם העליבו אתכם בגלל מוצאכם, עורכם או כל תכונה אחרת? לי זה קרה בכיתה ג' בגלל הסוכרת. ילד אחד אמר לי בשיעור מדעים 'את מקנאה כי לי אין סוכרת ולך יש.' הופתעתי ברמות. זה לא היה נעים. ממש לא נעים.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את חוויותי ושהבנתם לליבי."

לפני 10 שנים•בלו-בלו
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

בשכבה שלי היתה בחורה גמדה. או ננסית, לא זוכרת מה בדיוק ההבדל בן שניהם. בכל אופן, הראש שלה בגודל מתאים, טיפה מעוות באזור הלסת, והגוף קטן. אבל היא בחורה כל כך מתוקה, מצחיקה ושופעת ביטחון עצמי (הבנאדם לא היסס להירשם למגמת דרמה, ולהעלות מונולוג בן עשרים דקות שבמהלכו קרע אולם שלם מצחוק) – שלעיתים קרובות שכחנו שמדובר במישהי שונה חיצונית. אולי כי כאשר הבפנוכו כל כך מתוק ואמיתי וכן, הוא פורץ החוצה פי שניים ומטשטש את הכיעור החיצוני.
אוגוסט פולמן הזכיר לי אותה, הם חולקים את אותו סוג אומץ. זה האומץ לצאת מול כל העולם. לעשות גם דברים שקשים לך, כי אתה לא מוכן לתת לשוני שלך לדפוק לך את החיים.

חבל לי מאד שאין לי את הספר כאן כדי לצטט ממנו כל כך הרבה קטעים מקסימים שאהבתי. ברוב פריקיותי נכנסתי לדני ספרים "רק להסתכל", נתקלתי בכריכה המפורסמת, ונתקעתי שם לשעתיים הבאות.
"פלא" זה ספר מעולה. אהבתי במיוחד שהוא נכתב מהרבה נקודות מבט, וזה נפלא לראות עד כמה אותו אירוע מתפרש בצורה שונה אצל כל אחד. מהספר הזה למדתי, בפעם המאה, עד כמה אנחנו לא באמת יכולים להבין אחד את השני. ועד כמה אנחנו חייבים, כל החיים, לחזור ולנסות שוב להבין. להבין מה עובר על הילד או החבר או ההורה או מי-שזה-לא-יהיה שעומד מולנו.
כי בלי ההבנה הזאת, נישאר כולנו ג'וליאנים: יצורים קטנים, מכוערים ואומללים הרבה יותר מאוגוסט.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
פלא

פלא

ר"ג' פלאסיו

גיבור הספר הוא אוגוסט פולמן, ילד בן 10 עם עיוות רציני בפנים כתוצאה מתסמונת נדירה עמה הוא מתמודד: "קוראים לי אוגוסט ואני לא מתכוון לתאר את עצמי, איך שלא תדמיינו אותי - זה הרבה יותר גרוע". אוגוסט מספר על השנה בה הופסק חינוכו הביתי ואמו החליטה כי עליו להשתלב בבית ספר רגיל.
אין זו שנה קלה, היא מלאה באתגרים עבור אוגי עצמו, משפחתו, הילדים בני כיתתו, המורים. אך עם כל הקושי היא מלווה בחוויות מעצימות, בנצחונות קטנים וגדולים.
מבפנים אוגוסט חש כילד רגיל וכל שהוא מבקש זה שיתייחסו אליו ככזה: "אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן".
הוא מייחל לכך שיפסיקו לנעוץ בו מבטים או לעבור לצד השני של הרחוב, אך לצד התמודדויות אלה, ולצד ג'וליאן הילד הכמעט יחיד מכיתתו שמתנכל לו ללא הרף, אוגי מוקף בסביבה תומכת. סביבה הכוללת את: הוריו, אחותו, המורה לספרות שדואג מידי שיעור לכתוב על הלוח אימרה מעצימה עבור תלמידיו.
קיימים גם מספר חברים טובים מהכיתה וחברים בוגרים יותר, תלמידי כיתה ט' מבית הספר בו הוא לומד. כמו כן, ישנה כלבתו האהובה דייזי, המלווה אותו מאז היותו קטן בכל צעד ושעל ועוזרת לו מאד ברגעים הקשים.
הספר נכתב מתוך פגישה מקרית של הסופרת עם ילדה עם פנים מעוותות. הסופרת מספרת כי נתקלה בילדה בגלידריה, היא הייתה שם עם שני בניה ומתוך פחד כי בניה יגיבו לילדה בצורה לא יפה ויפגעו בה, היא לקחה אותם ועזבה את המקום. לאחר מעשה הרגישה שהייתה אמורה לנהוג אחרת, לא לברוח ובכך לשמש לבניה דוגמה. כדי לתקן היא החלה עוד באותו היום, לכתוב את הספר, בתקווה שמתישהו הספר יגיע לאותה הילדה. עוד מספרת הסופרת כי את ההשראה לכתיבת הספר העניק לה גם השיר wonder ומשיר זה לקוח שם הספר שבאנגלית נקרא: wonder.
הספר כתוב בצורה המותאמת לנוער, אך כאמור גם מבוגרים עשויים להתרגש, ליהנות ולהפיק ממנו שיעור לחיים. זהו ספר שקראתי מזמן (יצא בעברית בשנת 2013) ומלווה אותי עד היום. חוץ מהמסר של הספר אהבתי גם את צורת הכתיבה: פרקיו של הספר קצרים, אך כל פרק רב משמעות ורגש. בנוסף, הספר כתוב מתוך מספר נקודות מבט, דבר שמעצים את המסר ונותן תמונה שלמה יותר.

לפני 3 שנים•לקרוא ברון - חנות ספרים
דירוג
5.0
לפני 8 שנים

“אני ממש אהבתי את הספר הזה, לא רק בגלל שזה ספר מעניין מצחיק והאמת שגם "מוסרי", אלה גם בגלל הכתיבה הנפ”