קוצר רוח הוא איננו שם שני, ספרותי יותר, לצמד המילים: חוסר סבלנות. קוצר רוח היא תכונה מגונה, שרבים הסובלים ממנה בעלי פתיל קצר ופתיל קצר עלול להיות מעשה מן השטן.
לא לחינם טוענים שהמהירות והחפיזון הם פירות עמלו של השטן. ספר זה מדגים את הדבר היטב. כיצד מתנהג לב הפועם בתוך חזה שאינו ניחן בשלווה? אשר חוסר השקט הוא טבע שני לו? בין אם מדובר בחוסר שקט כתוצאה ממעשה נפשע ובין אם באהבה בלתי ממומשת הזועקת אל אוויר העולם מתוך כלאה האפלולי והמעופש.
אנטון, טוני הופמילר, הוא קצין פשוט בחיל הפרשים שחייו עוברים על מי מנוחות עד לרגע מכונן אחד שאליו הוא נקלע בעל כורחו, מערבולת האופפת אותו למשך שבועות רבים שמצב רוחו מתנהל על-פיה. מפגש אליו הוא מוזמן בבית קקאשלפבה מצית את הרוחות , מסתיים בכי רע ,קושר אותו עד מהרה אל בני הבית, בייחוד אל ילדתו היחידה של הברון, אדית, נערה תוססת וצחקנית בעברה שנגזר עליה לסטות מהמסלול הנגיש והמוכר שבו פוסעים "הנורמטיבים" ולהיכנע לדרך חיים חדשה שלא חפצה בה- דרך חיים הכוללת רגליים משותקות, רגלי ברווז מקרטעות, וזעם רב המתפרץ כסכר העולה על גדותיו כל אימת שדבר מה אינו מוצא חן בעיניה ומעביר אותה על דעתה.
רגע אחד של מפגש מביך ומורט עצבים בין טוני לצעירה המסכנה קושר אותם בעבותות של רגשות שונים ומשונים, בעיקר רגש הרחמים. טוני, אשר ליבו יוצא מתוך חזהו לנוכח האמת המתחוורת בדבר נכותה של הצעירה אותה ביזה שלא במזיד, נשבע שיעשה הכול על מנת להשיב לה מימי עלומיה האבודים, לשמח אותה, ואולי, אכתוב זאת במאמר מוסגר, להשקיט את מצפונו היגע, המתדפק בכל עת כנקישות עקביה המתכתיים של הנערה ואורבים בחלומו כמפלצת איומה מרגע פגישתם. מפלצת שעתידה להיות מוצבת בין הנפשות הפועלות כחומה, כפיל ענק מימדים בחנות מינאטורית המנסה לגשש את דרכו בזהירות יתרה שמא ישבור את החפצים לרסיסים וימיט חורבן על המקום, על הבריות.
אך הדברים לעיתים לא מתנהלים לפי שביעות רצוננו וכך הם פני הדברים בין השניים. הקשר המוזר, האובססיבי והתלותי הנרקם בין אידית, לטוני ובני משפחתה. קשר חונק האוחז ושואב אל תוכו את טוני, ונרמס עד לזרא, עד דק, עד שנפשו קצה אבל הרחמים חזקים הם יותר מהכול ולא מאפשרים לטוני המובס מרגוע, והסוף? הסוף מר, נמהר וטראגי וכל דחייה של הוודאות ההיא היא בבחינת מעמסה מיותרת שהיה באפשרות הדמויות להיפטר ממנה עוד קודם לכן, זמן רב לפני כן.
רחמיו של טוני דוחקים אותו ואת הנפשות הסובבות אותו אל הפינה, הכוונות הטובות של טוני רק מעכירות את האווירה העכורה ממילא ומחישות את הקץ, את הסופיות, את העצבות.
התחלתו של הספר הינה איטית, מתנהלת בעצלתיים. טוני מגשש את דרכו אל מפלסי ליבה של אידית, בתור רע נאמן וקשוב, הוא אינו חושד במאומה. ליבו קצר עליו. קוצר רוחו לתקן את המעוות, העוול הנעשה לבחורה המסכנה. לב זה אינו יודע נחת, אינו יודע שובע, וככל שהוא מגשש באפלה, מפשפש בידיו החסונות והחמימות אחר ליבה הקפוא, בתקווה להפשירו ולעלות בת צחוק על שפתיה, לעורר בעיניה זיק משובה שיעורר בליבו שלו מעט הקלה, כך הוא מקרבם בצעדים זריזים אל סף תהום ואל המסקנה המתבקשת: רחמים הם רגש טוב אך תלוי סוג הרחמים ובאיזו מידה. רחמים, לבעל מום, עלולים ברבות הימים להיות מאוסים יותר מאדישות וחוסר אמפתיה. להיות לרועץ ולא למזור המקל על הנפש. להרוג ולא להחיות.
הרחמים של טוני הם מן הסוג הפוגע והמפגיע, הסוג שחודר אט אט אל תוך העור ובמקום להיטיב כתרופה מנחמת, השפעתו הפוכה, היא מרעילה.
מנגד, רחמיי נכמרו לא רק על אידית אלא גם על טוני עצמו. אף על פי שהוא היה רק בחור צעיר ללא ניסיון נאות ביחסי אנוש, הוא נקלע לסיטואציה לא קלה אשר רצה לצאת ממנה עם הנזקים הקלושים ביותר אך חוסר נסיונו היה בעוכריו- רק הגביר והכביד על בני המשפחה. הוא לא ידע לקרוא את אידית נכון ולא באמת היה קשוב לרצונותיה והיו פעמים שחפצתי לטלטלו נמרצות ולזעוק אליו: הנח! רק רע אתה עושה!
מלתעות החמלה, האנוכיות, והחובה סגרו עליו ולא גרמו לו לחשוב בהיגיון וגם מעט ההיגיון שנותר במצבים מסויימים פרח ממוחו.
יתר על כן, רחמיי הרבים ביותר נתונים לאידית הענוגה ולאב החרד אל גורל בתו, המוכן להשקיע את אחרון השטר על רגליה השתקניות של הבת. כל הדמויות בספר המופלא והמצמרר הזה ניתנות להזדהות, ואנושיות מאוד עד כדי כך שברצונך לחבקן, להתרפק בקרבתן כאילו היו בשר ודם, אך חיבתי הגדולה נתונה לאידית ולאביה. שניהם שבר כלי, קנה רצוץ שובק חיים שכל רצונו בתקווה המזערית ביותר לאישור על מנת לפרוח אל השמיים כבלון נפוח אך למרות קלות תנועתו של הבלון, הסכנה שיתפוצץ היא מיידית.
שניהם נבולים, מותשים מן המאבק המתמיד על הברור מאליו, הברור לרבים מאיתנו, שכל תקווה שיפיחו בליבם תעורר בהם כוחות חדשים.
התקפי הזעם של אידית עוררו בי תחושת כאב שכן הם היו חושפניים מאוד וצוירו ביד אומן אמינה מאוד. לא מעט נכים יכולים להזדהות עם רגשותיה של הנערה המקוננת על מר גורלה, על הפשוט ביותר: הליכה, צעידה, פסיעה. וכל רצון לעזרה נתפס בעיניהם כנורא מכול, לא הושטת יד אם כי לעג שלא אפשרי לסלוח עליו.
לא מעט נכים יזדהו עם תחושותיה לגבי הדעות הקדומות הנלוות אל שהייה במחיצת אדם שכזה, דעות קדומות שבמקרה זה נשמעות מפיו של טוני עצמו, שלא רואה בה אישה, רק בשל נכותה, הוא לא רואה בה אישה אלא כלי, כלי שאינו עובד כראוי, ועם כל כוונותיו הטובים, בסופו של דבר הוא לא היה כה נשגב ונערץ כפי שאידית חשבה לעצמה, וראתה את הדברים באופן מעוות כמו נכותה שלה.
נקודה זו ציערה אותי צער רב. שכן, כל נכה באשר הוא, הוא אדם מעצם היותו אדם הנברא בצלם אדם ומי רשאי לומר לו אחרת? אף אחד! הדעות הקדומות שאחזו בטוני וחבריו הגעילו וגרמו לי שאט נפש. הבורות שנדפה מתוך דבריהם עוררה בי תחושות קשות אך היא עשתה את עבודתה מכיוון שככל הנראה לכך כיוון הסופר- לחלחל כעס ומורת רוח בקורא על מעשיהן של הדמויות ותוצאותיהן. כל מעשה גורר תוצאות ולעיתים אלה תוצאות בלתי רצויות שיש לתת עליהן את הדין כפי שבחר טוני.
והכואב מכול, רצונה של אידית לאהוב, להרגיש נאהבת, תחושה כה חזקה שגרמה לה להתרפס בפני גבר, למחוץ את גאוותה האישית כאדם וכאישה....כל אלה טלטלו אותי ונגעו בי מאוד שכן קוצר הרוח בנושא האהבה מוכר לי עד מאוד. ההשתוקקות האישית והתביעה לרגש הדדי היא מנת חלקי כמו שהיא מנת חלקה. מה פשעה נערה זו שנבצר ממנה ללכת? ולהרגיש שמישהו בעולם הזה אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו? רק בגלל שרגליה חדלו מלעשות את עבודתן? לחוש רצויה בזכות עצמה, כשרונותיה, אופייה ולא מפאת חוסר יציבותן של הרגליים שממאנות להקשיב למוח? מפאת רחמים נבאשים?
כל זאת ועוד משרטט הסופר באמצעות שפתו המליצית אך ישירה כאש מלחכת, אש שהיאיצירת כפו הבלעדית של צוויג, גרמו לזעם גדול על החברה האנושית שאינה מקבלת עדיין את הנכים ולמרות שהזמנים השתנו וישנה הכלה, הפנמה והבנה של הדברים יותר מפעם- עדיין היא אינה שלמה ויש עוד על מה לעבוד. ערמות של דברים שיש לשפר ולמחוק מספר האנושות.
כל מילה בספרו של צוויג נטמנת בתוך נפשו של הקורא, ונצרבת בתוככי התודעה המעמיקה, והקורא עד אל סופו של הסיפור שאינו מפתיע אך נוגע ללב בכנותו, בחומרתו ורגישתו, בהווית העולם שהוא מציג לפנינו, הווית עולם שטרם פסה מן העולם, ומוכיח פעם אחר פעם שלא הכול מפיץ ריח רענן של שלמות. לא כל הנוצץ זהב, למעשה, שלמות היא עניין סובייקטיבי, בעיניי המתבונן, ובעצם, מהי באמת שלמות ללא פגם? מושג שהאדם יצר ובהיווצרותו הזיק לזולת והרע את מצבו כפליים.
"בכל מאות אלפי האנשים שנקראו למלחמה באותו יום אוגסט גורלי אני בטוח שרק בודדים הגיעו לחזית באדישות מרובה ואפילו בקוצר-רוח כמוני. לא שהייתי שש אלי קרב. היה זה עבורי פשוט מוצא וגלכל הצלה כאחד. נמלטתי לזרועות המלחמה כשם שפושע נמלט לזרועות האפלה. ארבעת השבועות שחלפו עד להכרעה עברו עלי במצב של תיעוב עצמי. בלבול וייאוש. אשר עד היום אני נזכר בזוועה גדולה יותר מאשר בשעות הנוראות בשדה הקטל."
"אבל מאז, ברור לי מחדש, שאין אשמה נמחית, כל עוד המצפון יודע על קיומה."
