ביקורת ספרותית על האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי מאת יובל אברמוביץ'
ספר מעולה

---

אנשים ישובים באוטובוס, כל אחד רכון ועיניו נתונות במכשיר. ישנו ערב רב של מכשירים: חלקם קטנים, חלקם גדולים.
כל אחד מן הנוכחים מתעסק בדבר מה אחר, חלק קוראים, חלק מתכתבים, חלק מפטפטים, אך לכולם מכנה משותף אחד: ההתעסקות במכשיר. אף אחד כמעט אינו מסב את עיניו לצפות בנוף המתחלף סביבו שנותר, מכורח הנסיבות, גלמוד וערירי.


לא לקח לי זמן רב לקרוא את הספר, ליתר דיוק 10 דקות. אך המחשבות שנשארו לי לאחר הקריאה, ליוו אותי ימים רבים.
הספר הוא קצר מאוד וכתוב בסגנון של מעין משל תוך כדי שהוא מלווה בציורים,עם זאת, הציורים לא גורעים מחוויית הקריאה, להפך, היכן שהמילים מסתיימות הציורים הם אלה שממשיכים את קו העלילה.

הספר מתמקד באיש, פשוט איש, אין אנו יודעים מיהו, מה עיסוקו, הספר מתחיל ישירות מהפואנטה, או בעגה העממית: מהתכלס.

למעשה, כבר משם הספר אנחנו למדים פחות או יותר במה הוא הולך לעסוק, אין כאן איזו תחבולה שיווקית של שם מסתורי שכל תכליתו לגרום לקורא להסתקרן ולקנות את הספר. גם הכריכה פועלת בקו דומה, היא לא כריכה שהנסתר בה רב על הגלוי. היא לא מותירה את הקורא הפוטנציאל בשאלות ללא מענה, להתחבט בהן כאוות נפשו עד שהבחירה לקנות את הספר יוצאת וידה על העליונה.
לא, אין כאן חוכמות שכאלה. הכריכה ושם הספר מרמזים על תוכנו: אדם שאהב את הטלפון שלו יותר מדי וההשלכות כתוצאה מאהבה זו.

לעניות דעתי גם הבחירה של יובל לא לקרוא לאיש בשם היא בחירה מושכלת ונכונה, כשהאיש נשאר חסר שם הדבר יוצר אוניברסליות, הסופר בעצם במכוון או שלא במכוון, אומר במילים אחרות שעצם זה שלאיש אין שם זה מצביע על כך שהוא יכול להיות כל אחד מאיתנו, שבדיעבד לא מדובר כאן באדם פרטי אלא כל אחד ואחד מאיתנו: השכן שלנו, החברה, הידידה, המוכר במכולת. הנאמר בספר מכוון לצעירים ומבוגרים כאחד, כולנו חוטאים בכך.

עד כאן ההקדמה בדבר חיצוניותו של הספר, וכעת אעבור אל תוכנו:
כפי שרשמתי, הספר עוסק באיש, איש שאהב את הטלפון שלו מאוד.
לאיש זה יש חברה ובסופו של דבר היא עוזבת אותו מחוסר ברירה, היא מחפשת אחר אדם שיאהב אותה כמו שגיבור הנובלה, העסוק תמידית במכשיר שבידו, אוהב אותו.
ומה לדעתכם הוא יעשה? יבין את שגיאתו וינסה ליישר עימה את ההדורים?
אתם באמת חושבים שאני אגלה לכם את הסוף? טעיתם. הספר גם ככה קצר, גם אם הוא לא יהיה לרוחכם לפחות תדעו שלא בזבזתם דקות רבות מזמנכם, מקסימום חמש, גג עשר.

אני בראש וראשונה התחלתי לכתוב את הביקורת על מנת להתעסק בתכליתו של הספר והוא הטכנולוגיה.
כיצד הטכנולוגיה מעוורת אותנו וגורמת לנו להיות כביכול מחוברים, ואף כל שניה, אבל אם לא נדע לעשות את האיזון הנכון בין החיים הוירטואליים לחיים המציאותיים, זו בעצם אשליה, אנחנו לא מחוברים אלא מנותקים. החיים האמיתיים עוברים אל מול עינינו ביעף, כי לא הצלחנו להסיט את מבטינו מן המכשיר הזה שנקרא טלפון.

והדבר חי ובועט, הספר הזה איננו מדע בדיוני, תפתחו כל מכשיר שתרצו, בין אם טאבלט, אייפון, מחשב או גלאקסי ותראו אנשים שמתעדים כל שבריר שנייה שלהם, וחלקם הגדול לא באמת חי את הנוף שהם מצלמים, לא באמת היה שותף מלא לחוויה כי היו עסוקים בצילומו.

התהלכו לכם ברחוב והשקיפו ומה עיניכם תראה? אנשים שפופים אל הפאלפונים שלהם, אנשים כל כך מכורים עד כדי כך שהם נתקלים בדברים, העיקר לא לפספס שבריר שניה.
זה בעצם מה שהספר הקטן בכמות אך גדול במסר שהוא מעביר, מראה לנו.
ישנה דוגמא טובה מתוך הספר עצמו: האיש מתחיל לחפש את אהובתו וכשהוא עושה זאת, הוא מבין ששכח את הטלפון בבית, והוא מתחיל לתהות: כיצד העולם נראה אחרת כשגבו ישר וזקוף, וכיצד הוא מהווה ניגוד לזרם הפוסעים או העומדים עימו בהמתנה לרמזור, שכצפוי, כולם שפופים וכל מעיינם במכשיר שהם מחזיקים, הוא לפתע נהיה מודע לסובב אותו.

סצנה אחרת מתרחשת בתחילת הספר, כשהגיבור מקבל מכתב מאהובתו, המכתב כל כך זר לו שהוא נאלץ לצלם אותו בכדי להבין את תוכנו. נכון, הדבר נשמע הזוי וקיצוני, אך כמה הפעולה הפשוטה הזאת רחוקה מהאמת? אולי לא ירחק היום ואנחנו נהיה במצבו של הגיבור? לא נוכל להתקיים ודברים שנראים לנו טריוואלים כעת, בעתיד יראו לנו כסתומים ללא המכשיר שיבאר לנו את תכליתם.
הספר מתחילתו עד סופו שזור בהומור דק, כל שורה, כל איור, מטפטף ממנו הומור, אך הומור זה, לדעתי, הוא לא בכדי להוציא אותנו מגוחכים, לא כי הסופר מזלזל בנו חלילה, אלא בכדי לעורר אותנו, לומר לנו: הסתכלו סביבכם. ראו למה נהפכנו, לעדר של זומבים שייעודם אחד: המכשיר.

ואם הנכם שואלים לדעתי, אומר ואגיד לכם: זה אבסורדי, הרי האדם יצר את המכשיר הנ״ל, אנחנו יצרנו אותו, המכשיר שרבבות כה מכורים אליו ולא מסוגלים דקה מסכנה בלעדיו. אך במבחן המציאות, למרות הידיעה שאדם יצר את המכשירים הללו, עם כל הצער שיש באימרה הזאת, ניכר שהפאלפון הוא זה ששולט בנו, בחיינו, ולא אנחנו בו. כמעט כאילו הוא זה שייצר אותנו.

הרי אם זה לא כך, מדוע אנשים מוכנים למכור את סבתם למען המכשיר?

ספר קטן, הנקרא בשטף ובמהירות אך המסר שבו כה חודר ואמיתי ונכון, הספר נותן לקורא סתירה מצלצלת, ובמיוחד סופו של הספר, שאולי יראה לכם מעט הזוי אך ייתכן בהחלט. וסוף זה של הספר הוא הכול מלבד צפוי, הוא- הוא זה שייתן לכם את האגרוף המיוחל אם עד כה הספר לא הרשים אתכם יתר על המידה, בשל היותו משקף מציאות.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי