ביקורת ספרותית על קירות שלא רואים - קריאת עשרה # מאת עפרה גלברט-אבני

---

לאורך שנות בית הספר עברתי הצקות שונות, חרמות, איומים, אלימות מילולית וכמעט אלימות פיזית.
באופן תמידי נידו אותי מן החברה רק כי הייתי שונה. חשבתי אחרת, התנהלתי אחרת.
אף על פי שהיו לי חברים, בכנות, אני יכולה לומר היום שהם כלל לא היו חבריי, מכיוון שהם לא ניסו לעצור את הגישה שנינקטה כלפיי, אלא להפך, ליבו אותה. זה היה כמו כדור שלג שמתגלגל ומתגלגל לכדי גודל מפלצתי.

ולמרות שהחזרתי להם, וניסיתי ככל יכולתי להילחם על זכויותיי, על השקט והשלווה המגיעים לכל תלמיד בכדי שיוכל להתנהל כראוי בבית הספר, זה לא עזר. הם המשיכו בשלהם. ההצקות החריפו.

שנים רבות ניסיתי להבין את הסיבה שנטפלו דווקא אלי? מהי? למה? מה עשיתי רע שזכיתי ליחס שכזה? רק בשנים האחרונות נפל האסימון כי הם נהגו כך פשוט מרוע לב, מאכזריות. לא הייתה שום סיבה. פשוט כך. כי התחשק להם. כי יש ילדים שלא נבראו מצלם האדם אלא מהשטן.
לקח לי זמן רב לאחות את הפצעים ולסגל לעצמי נחישות מחודשת. להבין שהשקיעה בעבר איננה דבר טוב, שהיא רק מעכבת, שלמרות הקושי יש להתבונן קדימה, אל עתיד טוב יותר.

לפני מספר חודשים ראיתי תוכנית טלוזיה שתיעדה אימהות לילדים מוחרמים, ילדים שחוו כאב דומה לשלי, ילדים שהתעללו בהם נפשית וסדקו בנפשם הרכה סדק. פרצתי בבכי, כי נזכרתי במה שקרה לי.
ועם זאת, גם התרעמתי, התרעמתי על כך שילדים רבים עדיין עוברים דברים שכאלה, עדיין חווים קושי חברתי, שפשוט יום-יום ילדים אחרים בני גילם, ברשעותם הרבה, מנצלים נקודות תורפה שלהם ומתעללים בהם, מזלזלים בהם, הופכים אותם לתת אדם. כאילו שהם אינם שווים דבר. ילדים שהמסגרת החינוכית לא מהווה עבורם מקום מוגן אלא ההפך, מקום הרווי לעג, השמצות ושנאה. ילדים שחוששים לבוא לבית הספר, שמרגישים שאינם חלק מהכיתה, שהם מושא לעג והתעלמות כאחד.
למען השם! אנחנו בשנת 2017, אנחנו מתיימרים להיות מכילים, מבינים ושואפי שיוויון, אז מדוע תופעות כגון אלה ממשיכות להתקיים? מדוע עוד ועוד ילדים סובלים ותוהים בליבם: למה? מה עשיתי רע שנגזר עלי לסבול את כל זאת?

וכמובן שהאפליקציות והסמארטפון לא רק שלא הופכים את כל העסק לקל יותר אלא מחמירים את המצב.

נער צריך להתאבד בשל תגובות פוגעניות וארסיות של חבריו לכיתה?!

נערים צריכים לשלוח הודעה אנונימית פוגענית לחבר כיתה אחר?!

נערים צריכים להשתמש באפליקציה של זיוף שיחות ולסבך לחבריהם את החיים?!

נערות צריכות לתכנן את רצח חברתן בעקבות תוכנית טלוזיה?!

במידה וחשבתם במקרה שפגיעה באחר בשנות בית הספר היא נחלתם של חלק מהמתבגרים שטופי ההורמונים בלבד, שגיתם.

רק לפני מספר חודשים נחשפתי אל שני מקרים שמתעדים פגיעה של ילדים שאינם נמנים עם בני הנעורים: מקרה של מכרה שלי שלה ילדה בת שנתיים שחבריה לגן, בני גילה, הרביצו לה ונשכו אותה באופן תמידי. מקרה אחר של נכדה של קרובת משפחה שחברתה בת ה-8 איימה לשלוח סרטון שלה למשטרה.

ספר זה לא רק שהחזיר אותי אחורה אל שנות חיי הפחות טובות, בלשון המעטה ,אלא בד בבד גרם לי להרהר בנושא ולהבין כי למעשה התופעה עדיין חיה ובועטת, והיא מחמירה, כי יש כעת אמצעים רבים להחמרתה. התלמידים פשוט מוצאים דרך חדשה להתעלל, לפגוע, להשמיץ. הם מוצאים דרכים להשתכלל, לגרום לפגיעה להיות יותר חזקה ומשמעותית, בל תמחה מזכרונו של הנער הנפגע.

ספרים כמו הספר הזה הם בבחינת קריאת השכמה, להעיר ולומר לנו: תראו, תראו מה קורה. היום זה קורה לילד השכן, מחר זה לבת דודתך ומחרתיים, חלילה, לילדך הפרטי.

""מי שלא החרימו אותו, אין לו מושג מה זה חרם. מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום – בכיתה, בהפסקות, בדרך לבית הספר ובדרך הביתה. כאילו קירות שלא רואים אותם מפרידים אותך מכולם."

הערה חשובה:
אנחנו מצויים בימי סליחה ומחילה וברצוני לומר שלעולם לא אסלח להם! ילדים שתכננו לפגוע, להכאיב לילד אחר ואיימו על חייו וחיי יקיריו, לא ניתנים לסליחה! שאלוהים ישפוט אותם ויחליט מה לעשות איתם.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על קירות שלא רואים - קריאת עשרה #