“דליה היא תלמידה רגילה בכיתה ו', שיום בהיר אחד הופכת לשקופה: לאף אחד לא אכפת מה עובר עליה ועל חברתה מירית, הן פשוט לא בסדר! קשה להסביר למה... אבל הן פשוט צריכות להפסיק להיות *הן* - רציניות, אחראיות, מתעניינות בזולת. הן חצופות שלא משתפות פעולה עם לחץ חברתי... ואולי אמיצות שאומרות מה שבא להן? אבל בעקבות מה שקרה עם עמיר ואפילו שלא אכפת לו - ההתנהגות שלהן כבר נמאסה וזה בטח מעצבן ומפריע למישהו. אולי לנויה מלכת הכיתה? להורים דליה לא מוכנה לספר, ומוטי אחיה לא מבין כלום. רק איזה איש מוזר מתעניין בה - ויש לה הרגשה שהוא מבין את תחושת הבדידות שלה באופן מיוחד... הספר עוסק בכנות בשני נושאים חשובים ששיתפתי בהם פה לא מעט - חרם ודיכאון. די דומים אבל גם שונים. בחרם לא מזמינים אותך לאף אירוע או מסיבה, ולא מגיעים לאירועים שאתה מארגן. אתה מנסה לדבר אל ליבם וזה לא עוזר. המורה לעיתים מדברת עם הילדים, וגם אם זה עוזר להפסיק את ליבוי האש - הצלקות לא נמחקות. עוד שנים אחר-כך זה ילווה אותך בחיים, נכון שאתה יכול לקחת את זה לכל כיוון ויש כאלה שצמחו מכך, ובכל זאת אף אחד לא יאחל לילדיו לצמוח כך, בצורה הזו שילדים אחרים איחלו לו. הוא יעשה הכול כדי למנוע השתתפות שלהם בחרם מכל צד שהוא. וגם זה - אם בכלל הוא הצליח לשקם את עצמו מספיק כדי לחזור להאמין באנושות, ולהתעניין בקשרים עם אנשים וילדים ויצירת משפחה משלו. דיכאון הוא דומה ברמת המשבר החברתי, הסטיגמה וחוסר האמון שמשהו חיובי יכול לצמוח מקשרים עם אנשים. הוא פוגע בעבודה, בזוגיות ומפורר את כל מה שכבר נוצר. לעיתים הוא מלווה ברגשות אשמה, בעיקר אם הוא לא מאובחן. בדיכאון המצב יכול להיות הפוך לחלוטין מאשר בחרם - אנשים יושבים סביבך כל היום ויעשו כל מה שתבקש, כאילו פתאום הפכת למלכת הכיתה נויה... אבל אתה הוא זה שלא מעוניין בכל ה"בלגן" סביבך, מעדיף לשבת בשקט בחושך. אני יכולה להעיד על עצמי שרק בגיל 30 העזתי לקשר לעצמי ולמה שעברתי את המילה "חרם" - בעיקר אחרי שכבר לא היה ממי להסתיר! בעקבות שיחה עם אחת המורות מהעבר התגלה לי שכולן ידעו ושתקו, גם בכיתות מקבילות, לא רק מורות שלימדו אותי. אז אולי זה לטובה. לגבי הורי הילדים מכיתתי - תמיד ידעתי שידעו ולא עשו כלום, אבל תמיד האמנתי שהמורים האלה שונים. הם שכל-כך שיבחו אותי בתעודה ואף פעם לא אמרו עלי קללות או התייחסו מוזר - אם רק הייתי מגלה להם הכול היה אחרת... תמימות של ילדה. ואז גם החלטתי להוציא גרסה דיגיטלית ומחודשת של הספר שנכתב בהשראת ההתמודדות החברתית שלי, כדי שייקרא בתפוצה ארצית: "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן" כבר לא היה לי אכפת מי יקרא. הצעתי גם לקראש לשעבר לקרוא את הספרים, למרות שבאיזשהו שלב הבנתי שהוא בעצמו היה אחד הבריונים והמחרימים הכי גדולים שם. אבל אלה היו מערכות היחסים היחידות שהכרתי. כשאת נותנת תשומת לב, מדמיינת שאת מקבלת חזרה - ולפעמים אוזרת אומץ ומשקיעה אקסטרה - בתקווה שגם את תקבלי משהו לשם שינוי. אולי הוא פשוט לא שם לב... את אומרת לעצמך. ואז הצד השני שוב לא שם עלייך, גם כשכבר ברור שהוא כן שם לב וסתם אוהב להעמיד פנים שאת בלתי נראית, הוא הרי קיבל על זה תשואות כל התיכון. הבנתי שאם אני אפרסם או לא אפרסם כתלות בפחד שלי שהבריונים מפעם כן או לא יאהבו - אני בעצמי ממשיכה את החרם. ומי יודע, אולי הילדים שלהם יקראו ויחליטו שהם לא רוצים להיות כמוהם?”

“את הספר הכרתי במהלך עבודתי במכללה, כאשר כתבתי עבודה לקורס ''ספרות ילדים ונוער'' בחרתי בספר המתאר את ילדי הדור השני השואה ואת התייחסותם.הנושא הזה מאוד סיקרן אותי מפני, שאני נכדה לדור ניצולי שואה, אני רואה את זה בבית בכל מקום שעליו אני פונה את אופן התייחסותי השונה לנושא השואה, כך גם לאימי שהיא דור שני בפני עצמה למרות שלא הייתה, רואה את עצמה עדיין כחלק מהשושלת, הסיפור מתואר מעט בקיצוניות אך מאוד לגטימי לילדים שגדלו להורים ניצולים.הסיפור מגולל את סיפורם של שני חברים מני ואריק, מני הוא דור לניצולי שואה הוא דור שני לעומת אריק שהוא צבר, למרות שמני כלל לא היה ניצול שואה הוא עדיין הרגיש בצילו של הוריו, מתואר את האופן המובהק והתייחסותו לנושא, ואת מהלך השנים ואת התבגרותו והחברות בינו לבין אריק. מסקרן ביותר ובכל זאת מומלץ לחוקרים, ואנשים הבוגרים שהנושא השואה מעניין אותם.”

“לאורך שנות בית הספר עברתי הצקות שונות, חרמות, איומים, אלימות מילולית וכמעט אלימות פיזית. באופן תמידי נידו אותי מן החברה רק כי הייתי שונה. חשבתי אחרת, התנהלתי אחרת. אף על פי שהיו לי חברים, בכנות, אני יכולה לומר היום שהם כלל לא היו חבריי, מכיוון שהם לא ניסו לעצור את הגישה שנינקטה כלפיי, אלא להפך, ליבו אותה. זה היה כמו כדור שלג שמתגלגל ומתגלגל לכדי גודל מפלצתי. ולמרות שהחזרתי להם, וניסיתי ככל יכולתי להילחם על זכויותיי, על השקט והשלווה המגיעים לכל תלמיד בכדי שיוכל להתנהל כראוי בבית הספר, זה לא עזר. הם המשיכו בשלהם. ההצקות החריפו. שנים רבות ניסיתי להבין את הסיבה שנטפלו דווקא אלי? מהי? למה? מה עשיתי רע שזכיתי ליחס שכזה? רק בשנים האחרונות נפל האסימון כי הם נהגו כך פשוט מרוע לב, מאכזריות. לא הייתה שום סיבה. פשוט כך. כי התחשק להם. כי יש ילדים שלא נבראו מצלם האדם אלא מהשטן. לקח לי זמן רב לאחות את הפצעים ולסגל לעצמי נחישות מחודשת. להבין שהשקיעה בעבר איננה דבר טוב, שהיא רק מעכבת, שלמרות הקושי יש להתבונן קדימה, אל עתיד טוב יותר. לפני מספר חודשים ראיתי תוכנית טלוזיה שתיעדה אימהות לילדים מוחרמים, ילדים שחוו כאב דומה לשלי, ילדים שהתעללו בהם נפשית וסדקו בנפשם הרכה סדק. פרצתי בבכי, כי נזכרתי במה שקרה לי. ועם זאת, גם התרעמתי, התרעמתי על כך שילדים רבים עדיין עוברים דברים שכאלה, עדיין חווים קושי חברתי, שפשוט יום-יום ילדים אחרים בני גילם, ברשעותם הרבה, מנצלים נקודות תורפה שלהם ומתעללים בהם, מזלזלים בהם, הופכים אותם לתת אדם. כאילו שהם אינם שווים דבר. ילדים שהמסגרת החינוכית לא מהווה עבורם מקום מוגן אלא ההפך, מקום הרווי לעג, השמצות ושנאה. ילדים שחוששים לבוא לבית הספר, שמרגישים שאינם חלק מהכיתה, שהם מושא לעג והתעלמות כאחד. למען השם! אנחנו בשנת 2017, אנחנו מתיימרים להיות מכילים, מבינים ושואפי שיוויון, אז מדוע תופעות כגון אלה ממשיכות להתקיים? מדוע עוד ועוד ילדים סובלים ותוהים בליבם: למה? מה עשיתי רע שנגזר עלי לסבול את כל זאת? וכמובן שהאפליקציות והסמארטפון לא רק שלא הופכים את כל העסק לקל יותר אלא מחמירים את המצב. נער צריך להתאבד בשל תגובות פוגעניות וארסיות של חבריו לכיתה?! נערים צריכים לשלוח הודעה אנונימית פוגענית לחבר כיתה אחר?! נערים צריכים להשתמש באפליקציה של זיוף שיחות ולסבך לחבריהם את החיים?! נערות צריכות לתכנן את רצח חברתן בעקבות תוכנית טלוזיה?! במידה וחשבתם במקרה שפגיעה באחר בשנות בית הספר היא נחלתם של חלק מהמתבגרים שטופי ההורמונים בלבד, שגיתם. רק לפני מספר חודשים נחשפתי אל שני מקרים שמתעדים פגיעה של ילדים שאינם נמנים עם בני הנעורים: מקרה של מכרה שלי שלה ילדה בת שנתיים שחבריה לגן, בני גילה, הרביצו לה ונשכו אותה באופן תמידי. מקרה אחר של נכדה של קרובת משפחה שחברתה בת ה-8 איימה לשלוח סרטון שלה למשטרה. ספר זה לא רק שהחזיר אותי אחורה אל שנות חיי הפחות טובות, בלשון המעטה ,אלא בד בבד גרם לי להרהר בנושא ולהבין כי למעשה התופעה עדיין חיה ובועטת, והיא מחמירה, כי יש כעת אמצעים רבים להחמרתה. התלמידים פשוט מוצאים דרך חדשה להתעלל, לפגוע, להשמיץ. הם מוצאים דרכים להשתכלל, לגרום לפגיעה להיות יותר חזקה ומשמעותית, בל תמחה מזכרונו של הנער הנפגע. ספרים כמו הספר הזה הם בבחינת קריאת השכמה, להעיר ולומר לנו: תראו, תראו מה קורה. היום זה קורה לילד השכן, מחר זה לבת דודתך ומחרתיים, חלילה, לילדך הפרטי. ""מי שלא החרימו אותו, אין לו מושג מה זה חרם. מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום – בכיתה, בהפסקות, בדרך לבית הספר ובדרך הביתה. כאילו קירות שלא רואים אותם מפרידים אותך מכולם." הערה חשובה: אנחנו מצויים בימי סליחה ומחילה וברצוני לומר שלעולם לא אסלח להם! ילדים שתכננו לפגוע, להכאיב לילד אחר ואיימו על חייו וחיי יקיריו, לא ניתנים לסליחה! שאלוהים ישפוט אותם ויחליט מה לעשות איתם.”

“אני בכלל לא אהבתי את הספר. העלילה לא מתפתחת ומשעממת, והנושא המרכזי זה ההתכתבות של אסף באינטרנט. הספר כתוב בשפה שטוחה, וכבר באמצע נשבר לי ממנו. מומלץ לילדים מתחת לגיל 12.”

“דליה היא תלמידה רגילה בכיתה ו', שיום בהיר אחד הופכת לשקופה: לאף אחד לא אכפת מה עובר עליה ועל חברתה מירית, הן פשוט לא בסדר! קשה להסביר למה... אבל הן פשוט צריכות להפסיק להיות *הן* - רציניות, אחראיות, מתעניינות בזולת. הן חצופות שלא משתפות פעולה עם לחץ חברתי... ואולי אמיצות שאומרות מה שבא להן? אבל בעקבות מה שקרה עם עמיר ואפילו שלא אכפת לו - ההתנהגות שלהן כבר נמאסה וזה בטח מעצבן ומפריע למישהו. אולי לנויה מלכת הכיתה? להורים דליה לא מוכנה לספר, ומוטי אחיה לא מבין כלום. רק איזה איש מוזר מתעניין בה - ויש לה הרגשה שהוא מבין את תחושת הבדידות שלה באופן מיוחד... הספר עוסק בכנות בשני נושאים חשובים ששיתפתי בהם פה לא מעט - חרם ודיכאון. די דומים אבל גם שונים. בחרם לא מזמינים אותך לאף אירוע או מסיבה, ולא מגיעים לאירועים שאתה מארגן. אתה מנסה לדבר אל ליבם וזה לא עוזר. המורה לעיתים מדברת עם הילדים, וגם אם זה עוזר להפסיק את ליבוי האש - הצלקות לא נמחקות. עוד שנים אחר-כך זה ילווה אותך בחיים, נכון שאתה יכול לקחת את זה לכל כיוון ויש כאלה שצמחו מכך, ובכל זאת אף אחד לא יאחל לילדיו לצמוח כך, בצורה הזו שילדים אחרים איחלו לו. הוא יעשה הכול כדי למנוע השתתפות שלהם בחרם מכל צד שהוא. וגם זה - אם בכלל הוא הצליח לשקם את עצמו מספיק כדי לחזור להאמין באנושות, ולהתעניין בקשרים עם אנשים וילדים ויצירת משפחה משלו. דיכאון הוא דומה ברמת המשבר החברתי, הסטיגמה וחוסר האמון שמשהו חיובי יכול לצמוח מקשרים עם אנשים. הוא פוגע בעבודה, בזוגיות ומפורר את כל מה שכבר נוצר. לעיתים הוא מלווה ברגשות אשמה, בעיקר אם הוא לא מאובחן. בדיכאון המצב יכול להיות הפוך לחלוטין מאשר בחרם - אנשים יושבים סביבך כל היום ויעשו כל מה שתבקש, כאילו פתאום הפכת למלכת הכיתה נויה... אבל אתה הוא זה שלא מעוניין בכל ה"בלגן" סביבך, מעדיף לשבת בשקט בחושך. אני יכולה להעיד על עצמי שרק בגיל 30 העזתי לקשר לעצמי ולמה שעברתי את המילה "חרם" - בעיקר אחרי שכבר לא היה ממי להסתיר! בעקבות שיחה עם אחת המורות מהעבר התגלה לי שכולן ידעו ושתקו, גם בכיתות מקבילות, לא רק מורות שלימדו אותי. אז אולי זה לטובה. לגבי הורי הילדים מכיתתי - תמיד ידעתי שידעו ולא עשו כלום, אבל תמיד האמנתי שהמורים האלה שונים. הם שכל-כך שיבחו אותי בתעודה ואף פעם לא אמרו עלי קללות או התייחסו מוזר - אם רק הייתי מגלה להם הכול היה אחרת... תמימות של ילדה. ואז גם החלטתי להוציא גרסה דיגיטלית ומחודשת של הספר שנכתב בהשראת ההתמודדות החברתית שלי, כדי שייקרא בתפוצה ארצית: "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן" כבר לא היה לי אכפת מי יקרא. הצעתי גם לקראש לשעבר לקרוא את הספרים, למרות שבאיזשהו שלב הבנתי שהוא בעצמו היה אחד הבריונים והמחרימים הכי גדולים שם. אבל אלה היו מערכות היחסים היחידות שהכרתי. כשאת נותנת תשומת לב, מדמיינת שאת מקבלת חזרה - ולפעמים אוזרת אומץ ומשקיעה אקסטרה - בתקווה שגם את תקבלי משהו לשם שינוי. אולי הוא פשוט לא שם לב... את אומרת לעצמך. ואז הצד השני שוב לא שם עלייך, גם כשכבר ברור שהוא כן שם לב וסתם אוהב להעמיד פנים שאת בלתי נראית, הוא הרי קיבל על זה תשואות כל התיכון. הבנתי שאם אני אפרסם או לא אפרסם כתלות בפחד שלי שהבריונים מפעם כן או לא יאהבו - אני בעצמי ממשיכה את החרם. ומי יודע, אולי הילדים שלהם יקראו ויחליטו שהם לא רוצים להיות כמוהם?”

“את הספר הכרתי במהלך עבודתי במכללה, כאשר כתבתי עבודה לקורס ''ספרות ילדים ונוער'' בחרתי בספר המתאר את ילדי הדור השני השואה ואת התייחסותם.הנושא הזה מאוד סיקרן אותי מפני, שאני נכדה לדור ניצולי שואה, אני רואה את זה בבית בכל מקום שעליו אני פונה את אופן התייחסותי השונה לנושא השואה, כך גם לאימי שהיא דור שני בפני עצמה למרות שלא הייתה, רואה את עצמה עדיין כחלק מהשושלת, הסיפור מתואר מעט בקיצוניות אך מאוד לגטימי לילדים שגדלו להורים ניצולים.הסיפור מגולל את סיפורם של שני חברים מני ואריק, מני הוא דור לניצולי שואה הוא דור שני לעומת אריק שהוא צבר, למרות שמני כלל לא היה ניצול שואה הוא עדיין הרגיש בצילו של הוריו, מתואר את האופן המובהק והתייחסותו לנושא, ואת מהלך השנים ואת התבגרותו והחברות בינו לבין אריק. מסקרן ביותר ובכל זאת מומלץ לחוקרים, ואנשים הבוגרים שהנושא השואה מעניין אותם.”

“לאורך שנות בית הספר עברתי הצקות שונות, חרמות, איומים, אלימות מילולית וכמעט אלימות פיזית. באופן תמידי נידו אותי מן החברה רק כי הייתי שונה. חשבתי אחרת, התנהלתי אחרת. אף על פי שהיו לי חברים, בכנות, אני יכולה לומר היום שהם כלל לא היו חבריי, מכיוון שהם לא ניסו לעצור את הגישה שנינקטה כלפיי, אלא להפך, ליבו אותה. זה היה כמו כדור שלג שמתגלגל ומתגלגל לכדי גודל מפלצתי. ולמרות שהחזרתי להם, וניסיתי ככל יכולתי להילחם על זכויותיי, על השקט והשלווה המגיעים לכל תלמיד בכדי שיוכל להתנהל כראוי בבית הספר, זה לא עזר. הם המשיכו בשלהם. ההצקות החריפו. שנים רבות ניסיתי להבין את הסיבה שנטפלו דווקא אלי? מהי? למה? מה עשיתי רע שזכיתי ליחס שכזה? רק בשנים האחרונות נפל האסימון כי הם נהגו כך פשוט מרוע לב, מאכזריות. לא הייתה שום סיבה. פשוט כך. כי התחשק להם. כי יש ילדים שלא נבראו מצלם האדם אלא מהשטן. לקח לי זמן רב לאחות את הפצעים ולסגל לעצמי נחישות מחודשת. להבין שהשקיעה בעבר איננה דבר טוב, שהיא רק מעכבת, שלמרות הקושי יש להתבונן קדימה, אל עתיד טוב יותר. לפני מספר חודשים ראיתי תוכנית טלוזיה שתיעדה אימהות לילדים מוחרמים, ילדים שחוו כאב דומה לשלי, ילדים שהתעללו בהם נפשית וסדקו בנפשם הרכה סדק. פרצתי בבכי, כי נזכרתי במה שקרה לי. ועם זאת, גם התרעמתי, התרעמתי על כך שילדים רבים עדיין עוברים דברים שכאלה, עדיין חווים קושי חברתי, שפשוט יום-יום ילדים אחרים בני גילם, ברשעותם הרבה, מנצלים נקודות תורפה שלהם ומתעללים בהם, מזלזלים בהם, הופכים אותם לתת אדם. כאילו שהם אינם שווים דבר. ילדים שהמסגרת החינוכית לא מהווה עבורם מקום מוגן אלא ההפך, מקום הרווי לעג, השמצות ושנאה. ילדים שחוששים לבוא לבית הספר, שמרגישים שאינם חלק מהכיתה, שהם מושא לעג והתעלמות כאחד. למען השם! אנחנו בשנת 2017, אנחנו מתיימרים להיות מכילים, מבינים ושואפי שיוויון, אז מדוע תופעות כגון אלה ממשיכות להתקיים? מדוע עוד ועוד ילדים סובלים ותוהים בליבם: למה? מה עשיתי רע שנגזר עלי לסבול את כל זאת? וכמובן שהאפליקציות והסמארטפון לא רק שלא הופכים את כל העסק לקל יותר אלא מחמירים את המצב. נער צריך להתאבד בשל תגובות פוגעניות וארסיות של חבריו לכיתה?! נערים צריכים לשלוח הודעה אנונימית פוגענית לחבר כיתה אחר?! נערים צריכים להשתמש באפליקציה של זיוף שיחות ולסבך לחבריהם את החיים?! נערות צריכות לתכנן את רצח חברתן בעקבות תוכנית טלוזיה?! במידה וחשבתם במקרה שפגיעה באחר בשנות בית הספר היא נחלתם של חלק מהמתבגרים שטופי ההורמונים בלבד, שגיתם. רק לפני מספר חודשים נחשפתי אל שני מקרים שמתעדים פגיעה של ילדים שאינם נמנים עם בני הנעורים: מקרה של מכרה שלי שלה ילדה בת שנתיים שחבריה לגן, בני גילה, הרביצו לה ונשכו אותה באופן תמידי. מקרה אחר של נכדה של קרובת משפחה שחברתה בת ה-8 איימה לשלוח סרטון שלה למשטרה. ספר זה לא רק שהחזיר אותי אחורה אל שנות חיי הפחות טובות, בלשון המעטה ,אלא בד בבד גרם לי להרהר בנושא ולהבין כי למעשה התופעה עדיין חיה ובועטת, והיא מחמירה, כי יש כעת אמצעים רבים להחמרתה. התלמידים פשוט מוצאים דרך חדשה להתעלל, לפגוע, להשמיץ. הם מוצאים דרכים להשתכלל, לגרום לפגיעה להיות יותר חזקה ומשמעותית, בל תמחה מזכרונו של הנער הנפגע. ספרים כמו הספר הזה הם בבחינת קריאת השכמה, להעיר ולומר לנו: תראו, תראו מה קורה. היום זה קורה לילד השכן, מחר זה לבת דודתך ומחרתיים, חלילה, לילדך הפרטי. ""מי שלא החרימו אותו, אין לו מושג מה זה חרם. מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום – בכיתה, בהפסקות, בדרך לבית הספר ובדרך הביתה. כאילו קירות שלא רואים אותם מפרידים אותך מכולם." הערה חשובה: אנחנו מצויים בימי סליחה ומחילה וברצוני לומר שלעולם לא אסלח להם! ילדים שתכננו לפגוע, להכאיב לילד אחר ואיימו על חייו וחיי יקיריו, לא ניתנים לסליחה! שאלוהים ישפוט אותם ויחליט מה לעשות איתם.”

“אני בכלל לא אהבתי את הספר. העלילה לא מתפתחת ומשעממת, והנושא המרכזי זה ההתכתבות של אסף באינטרנט. הספר כתוב בשפה שטוחה, וכבר באמצע נשבר לי ממנו. מומלץ לילדים מתחת לגיל 12.”