הביקורת נכתבה ביום שלישי, 26 באוגוסט, 2025
ע"י המורה יעלה
ע"י המורה יעלה
דליה היא תלמידה רגילה בכיתה ו', שיום בהיר אחד הופכת לשקופה:
לאף אחד לא אכפת מה עובר עליה ועל חברתה מירית,
הן פשוט לא בסדר! קשה להסביר למה... אבל הן פשוט צריכות להפסיק להיות *הן* - רציניות, אחראיות, מתעניינות בזולת.
הן חצופות שלא משתפות פעולה עם לחץ חברתי... ואולי אמיצות שאומרות מה שבא להן?
אבל בעקבות מה שקרה עם עמיר ואפילו שלא אכפת לו - ההתנהגות שלהן כבר נמאסה וזה בטח מעצבן ומפריע למישהו.
אולי לנויה מלכת הכיתה?
להורים דליה לא מוכנה לספר, ומוטי אחיה לא מבין כלום.
רק איזה איש מוזר מתעניין בה -
ויש לה הרגשה שהוא מבין את תחושת הבדידות שלה באופן מיוחד...
הספר עוסק בכנות בשני נושאים חשובים ששיתפתי בהם פה לא מעט - חרם ודיכאון.
די דומים אבל גם שונים.
בחרם לא מזמינים אותך לאף אירוע או מסיבה, ולא מגיעים לאירועים שאתה מארגן.
אתה מנסה לדבר אל ליבם וזה לא עוזר. המורה לעיתים מדברת עם הילדים, וגם אם זה עוזר להפסיק את ליבוי האש - הצלקות לא נמחקות.
עוד שנים אחר-כך זה ילווה אותך בחיים, נכון שאתה יכול לקחת את זה לכל כיוון ויש כאלה שצמחו מכך,
ובכל זאת אף אחד לא יאחל לילדיו לצמוח כך, בצורה הזו שילדים אחרים איחלו לו. הוא יעשה הכול כדי למנוע השתתפות שלהם בחרם מכל צד שהוא.
וגם זה - אם בכלל הוא הצליח לשקם את עצמו מספיק כדי לחזור להאמין באנושות, ולהתעניין בקשרים עם אנשים וילדים ויצירת משפחה משלו.
דיכאון הוא דומה ברמת המשבר החברתי, הסטיגמה וחוסר האמון שמשהו חיובי יכול לצמוח מקשרים עם אנשים.
הוא פוגע בעבודה, בזוגיות ומפורר את כל מה שכבר נוצר.
לעיתים הוא מלווה ברגשות אשמה, בעיקר אם הוא לא מאובחן.
בדיכאון המצב יכול להיות הפוך לחלוטין מאשר בחרם - אנשים יושבים סביבך כל היום ויעשו כל מה שתבקש, כאילו פתאום הפכת למלכת הכיתה נויה...
אבל אתה הוא זה שלא מעוניין בכל ה"בלגן" סביבך, מעדיף לשבת בשקט בחושך.
אני יכולה להעיד על עצמי שרק בגיל 30 העזתי לקשר לעצמי ולמה שעברתי את המילה "חרם" -
בעיקר אחרי שכבר לא היה ממי להסתיר! בעקבות שיחה עם אחת המורות מהעבר התגלה לי שכולן ידעו ושתקו, גם בכיתות מקבילות, לא רק מורות שלימדו אותי.
אז אולי זה לטובה.
לגבי הורי הילדים מכיתתי - תמיד ידעתי שידעו ולא עשו כלום, אבל תמיד האמנתי שהמורים האלה שונים. הם שכל-כך שיבחו אותי בתעודה ואף פעם לא אמרו עלי קללות או התייחסו מוזר - אם רק הייתי מגלה להם הכול היה אחרת...
תמימות של ילדה.
ואז גם החלטתי להוציא גרסה דיגיטלית ומחודשת של הספר שנכתב בהשראת ההתמודדות החברתית שלי, כדי שייקרא בתפוצה ארצית:
"להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן"
כבר לא היה לי אכפת מי יקרא.
הצעתי גם לקראש לשעבר לקרוא את הספרים, למרות שבאיזשהו שלב הבנתי שהוא בעצמו היה אחד הבריונים והמחרימים הכי גדולים שם.
אבל אלה היו מערכות היחסים היחידות שהכרתי.
כשאת נותנת תשומת לב, מדמיינת שאת מקבלת חזרה - ולפעמים אוזרת אומץ ומשקיעה אקסטרה -
בתקווה שגם את תקבלי משהו לשם שינוי.
אולי הוא פשוט לא שם לב... את אומרת לעצמך.
ואז הצד השני שוב לא שם עלייך, גם כשכבר ברור שהוא כן שם לב וסתם אוהב להעמיד פנים שאת בלתי נראית, הוא הרי קיבל על זה תשואות כל התיכון.
הבנתי שאם אני אפרסם או לא אפרסם כתלות בפחד שלי שהבריונים מפעם כן או לא יאהבו - אני בעצמי ממשיכה את החרם.
ומי יודע, אולי הילדים שלהם יקראו ויחליטו שהם לא רוצים להיות כמוהם?
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
