ביקורת ספרותית על שטום מאת ג'ם לסטר
ספר טוב

---

מבין כל הפרוייקטים הלא רציניים שאני עושה, כלומר כל אלה שאין אף אחד שמוכן לשלם לי עליהם, היה בחודשים האחרונים קמפיין הבחירות שלי. אי שם בין בחירות מספר 5213 לבחירות 5214 החלטתי שנמאס לי מקמפיינים שמתמודדים עם סוגיות שוליות בחיים והקמתי פייק-מפלגה, רק בפייסבוק ובטוויטר, אבל כזאת שמדברת על הדברים החשובים באמת. למשל על הקושי של מדבקות לסגירה חוזרת של מוצרים לספק את הדבר היחיד שהן אמורות לעשות. או על הבעייתיות הרבה באמירה השקרית במובהק של מוקדים טלפונים הנקראת גם "שיחתכם חשובה לנו". היא לא. אילו היתה חשובה הייתם טורחים לתת מענה. בין החוקים שאני רוצה לקדם בהיבחרי לכנסת בסבב הבא עלינו לטובה הוא חוק "אמת בפירסום" שלא יתיר כתיבת סופרלטיביים שקריים על כריכות של ספרים. כמו למשל לכתוב "מצחיק עד דמעות" על ספר שהוא לא מצחיק בכלל.

"שטום" הוא לא ספר מצחיק בכלל. הוא עוסק באוטיזם, ולשם שינוי לא בצד המצחיק של התסמונת. יש אופנה כזאת, שנמשכת כבר יותר מדי זמן, לקחת גיבור אוטיסט, ולהשתמש בחוסר המודעות החברתית שלו, בנטייה שלו להבין ביטויים מילוליים כפשוטם, במחסור בחוש ההומור, ובנטייה לריטואלים חוזרים כמקדם עלילה. בדרך כלל המחבר גם מספק לו כישרון ייחודי כלשהו, כמו לזכור בעל פה מספרים ארוכים ביותר או לבצע חישובים מהירים באופן על אנושי. התופעה כל כך נפוצה שיש לי רשימה מוכנה עבורה בדף שלי כאן, והיא נקראת "גיבורים על הרצף". פרוייקט רוזי נמצא שם, אבל לא רק. רק מיעוט של הספרים מדבר על הצדדים הכואבים, הרוב פשוט מנצלים את הקושי לצורך צחוק. זה לא מצחיק.

ובכן, זה לא מצחיק. מנסים שזה יהיה מצחיק, אבל זה לא. גם כאשר מדובר באוטיזם בתפקוד גבוה, העומס על בני המשפחה הוא לא פשוט, קל וחומר כאשר הלקות מתבטאת בצורה יותר קשה. יש לי חברה שמסיעה את הבת שלה, בת שמונה עשרה, לכל מקום שנדרש, כי הנערה לא יכולה להתמודד עם הדרישות החברתיות הכרוכות בתחבורה ציבורית. זו לא הורות הליקופטר, זזה צורך אמיתי. חברה אחרת הלכה אתמול עם שתי בנותיה, שתיהן עם אוטיזם, אבל במופעים שונים של התסמונת, לקניון. אחת מהם החליטה לעשות "דווקא" במחאה על עלויות הטקסטיל בהשוואה לכמה מקבלים הפועלים הסינים שמייצרים אותם, ופשוט נעלמה. אלא שכאשר מדובר באוטיזם זה לא תמיד ברור אם ההעלמות קשורה לגיל ההתבגרות או לחוסר תקשורת, והבלגן היה גדול. ואלה תופעות של מי שנחשבים בתפקוד בינוני וגבוה. עכשיו נחשוב על התפקוד הנמוך יותר. זה נראה שיש לי המון חברות שיש להם ילדים עם אוטיזם, אבל לדעתי אני לא חריגה, ואבחון האוטיזם הולך ועולה בעשורים האחרונים. חלק מהעליה נובעת בגלל מודעות גוברת, אבל לא רק.

לבן ואמה יש ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. מה שאומר שהוא לא מדבר, הוא לא שולט בצרכים שלו, וכשהוא כבר בן עשר ודי גדול פיזית זה לא רק מציק, זה ממש עלול להיות מסוכן. הם יודעים מה המוסד הפנימייתי שיכול להיות טוב עבורו, אלא שהם צריכים להילחם על מנת שהמועצה שלהם תסכים לממן את השהות במוסד המאוד יקר הזה. אמה מציעה פרידה פיקטיבית על מנת להעלות את סיכויי ההשמה, וכך מגיעים בן וג'ונה אל גיאורג, האב בן השבעים ושמונה של בן. גיאורג וג'ונה מוצאים שפה משותפת, בן לעומתם מוצא את עצמו נופל במחילת ארנב של טפסים, בירוקרטיה, ניגובי ישבן ורחצות בלתי פוסקות, והתמודדות עם אלימות שאולי אינה מכוונת אבל היא כואבת ומפריעה. ואז הוא גם צריך לטפל במערכת היחסים שלו עם אבא שלו.

גידול ילד עם צרכים מיוחדים מהווה מטלה קשה מאוד על חיי זוגיות. עושה רושם שגידול ילד עם אוטיזם הוא מעמסה כפולה ומכופלת על הזוגיות. המנגנון היוצר אוטיזם לא בדיוק ברור עד הסוף, אבל יש בו גם גורמים גנטיים. אנקדוטלית אני יכולה לספר שכל אחת מחברותי, לאחר שהילד שלה אובחן והתופעה קיבלה שם ואותיות, גילתה קווים אוטיסטיים אצל בן הזוג. בן, גם אם לא מוצלח כל כך מבחינה מקצועית, לא נראה אוטיסט. אבא שלו, לעומת זאת, זה סיפור אחר. נכון שיש רקע היסטורי והצדקה, ועדיין יש לבן ולגיאורג די הרבה דברים ללבן ביניהם.

התוצאה היא ספר קשה. עמוס במערכות יחסים מורכבות, בסוגיית היחס לשונה, בגישה למושגים אמביציה והצלחה, ביחסי הורים ובנים ועוד. אולי עמוס מדי, בוודאות מלודרמטי, אבל נוגע ללב, עצבני, זועם, ולא מצחיק בכלל. "שטום", אגב, זו מילה ביידיש, והמשמעות שלה היא אילם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שטום