ביקורת ספרותית על שטום מאת ג'ם לסטר
ספר טוב

---

בארה״ב ישנה תרבות פופולארית כמעט לכל דבר בין היתר גם למאכלים.
ישנם מוצרים שלעולם יעוררו אהדה בקרב הציבור הרחב והלז לא יסכים להחליפו בעד הון שבעולם משום שלכך התרגל כבר עשרות בשנים וזה מה שהוא אוהב.
הדונאטס למשל; צמיגיות, משומנות ומצופות סוכר צבעוני: חום-שוקולד, וורוד-תות, ירקרק-פיסטוק ואבקת סוכר למכביר.
באותה צורה ומסודרות בשורה ואני עוטה על ידי כפפה חד פעמית אותה אני שולפת מקופסת צץ-רץ ואוספת את הדוגמניות בחרדת קודש אל תוך קוביית קרטון בעלת חלון ראווה שקוף מפלסטיק וממהרת עמה אל הקופה.
״סיקס פליז״ אני מיידעת את הקופאית וחוזרת הביתה להאכיל את אפרוחיי בעוד מנת זבל טרייה.
כשהגענו לביקור בישראל לכבוד החנוכה והם הזינו עיניהם במבחר שיש למעדנייה השכונתית להציע (לא הסכמתי בשום פנים ואופן להיכנע לתכתיבים של רולאדין ולקנות להם כדור שמן בטעם ליקר שמנת עם שבבי שוקולד החל מ 8 ש״ח) היו מאוכזבים ועקמו פרצופם הקט.
לפחות תטעמו, קבלתי שהרי גדלתי עליהן ועל שקית שוקו כמעט בכל בוקר.
יום לפני חזרתנו לטאקסס השחונה, הסכימו לקחת ביס ומאז המראה המרהיב של סופגניית האמריקן ביוטי, כבר לא משחק תפקיד. הם התאהבו בטעם ויראו כי טוב.
והנה קרה לי אותו המקרה של מציאות אסתטית ונעימה לעין אל מול אחת שחפה ממניירות מיותרות: האוטיזם!
יצא לי לקרוא ספרים ובלוגים, לראות סרטים וסדרות אודות התופעה והאנשים הלוקים בה והיא תמיד ללא רבב. הסובלים מאוטיזם הינם תמיד כה ייחודים בנוף השומם של הנורמה: מחוננים ויפי עיניים המצטיינים בתחומים ספציפים כגון: מתמטיקה או אמנות, מוסיקה ושמות של ממציאים דגולים.
מפעם לפעם יש להם התפרצויות פארנויה והם לא מי יודע מה מתקשרים עם הסביבה אך אין זה מונע מהם להיות גאונים ולהטביע את חותמם עלינו.
״איש הגשם״ בכיכובו של דסטין הופמן האלמותי, ממציא המחשב, אלן טיורינג, הפרופ׳ הכריזמטי לגנטיקה ״מפרוייקט רוזי״ הלא הוא דון טילמן ובל נשכח את מיס גרנדין, ממציאת השיטה ההומנית לחיסול בע״ח.
כולם על הספקטרום ובלתי נשכחים.
ואמת זאת היתה מנת חלקי במשך תקופה מסויימת עד שהחוצפן הזה, ג׳ם לסטר, הגיע ופוצץ לי את הבועה ישר בפנים!
הרס את הסופגניות המושלמות שלי והפך אותן לכעורות עד בלי די.
התיאורים המצטיירים בספרו ״שטום״ אודות גידול ילד אוטיסט בתפקוד נמוך הינם כה אמיתיים ונוגעים ללב עד כי נאלצתי לקחת הפסקות נשימה בין משפט למשפט.
אנשים נמנעים מלכבס את כביסתם המלוכלכת בפומבי.
רק כשהיא צחורה וריחנית יתלו אותה בחוץ כי אז הסביבה תקבל את תכולתה באופן טבעי וללא שאלות מיותרות.
אף אחד לא ממש מעוניין לדעת שהבן שלך אלים או דופק את הראש בקיר, פוצע את עצמו או מבצע חזרות על משפטים כמו תקליט מקולקל.
איך אנשים יקבלו את העובדה שכבר שנים לא ישנת בלילה כמו שצריך, שבא לך לפעמים לתלוש את השיערות מרוב תסכול, שבסתר, בינך לבין עצמך, את מצטערת שהוא נולד בכלל?
למה לתאר גועל, אימה וזעם אם אפשר להתמקד בטוב, ביפה ובגאוני?
לאנשים יש נטיה לעטוף מצבים באריזת מתנה צבעונית ומבריקה.
לנסות להפוך את הלימון ללימונדה וזה בסדר, זאת דרכם להתמודד ולקבל עידוד מאחרים ועל כן אני חושבת שמה שעשה מחבר הספר הוא לא פחות ממהפכני.
הוא סוחט את הלימון ומוסיף לו חומץ, אינו חוסך בתיאורים בעייתיים וחושף את עצמו ללא רחם על כל שלל חסרונותיו כאב וכאדם.
מוציא את תסכוליו לאור ובועט לעזאזל בכל המוסכמות ואי אפשר לשנוא אותו על כך, רק להעריך.
אני יודעת מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות, אני מריחה תרמית מקילומטרים אך כשקראתי את ההתמודדות שלו עם בנו בשפה קולחת וצינית (ולאו דווקא על מנת לשעשע אלא מתוך תסכול) לא יכולתי שלא לדמוע קמעה ולהזדהות.
ההומור בספר נע בין ציני לשחור כיאות למסורת הבריטית, כלי נוסף להתמודדות עם יראות היומיום ומנת יתר עבורי.
הוא העצים את חווית הקריאה והפכה למיוחדת במינה.
ישנה בעלילה מציאות שאינה מלוטשת, סיטואציות שלא עברו פוטושופ.
אין פילטרים שיעלימו את כל מה שמכוער ולא נעים לאוזן וזאת למעשה גדולתו.
זה מה שהופך את הסיפור למקורי בעיני.
זה מה שהופכו, ראוי בהחלט לקריאה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על שטום