• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לבד בברלין

לבד בברלין

מאת הנס פאלאדה

הביקורת של omripoll

תמונה של omripoll
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
לבד בברלין

לבד בברלין

מאת הנס פאלאדה

הביקורת של omripoll

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של omripoll
הוצאה לאור:טל-מאי ומשכל
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מיץ פטל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 12 שנים

“אני יודעת שכולם מהללים את הספר הזה, וזו גם הסיבה שקניתי אותו. על פניו, הסיפור נראה מרתק. היה לי מא”

21/192
ביקורות על לבד בברלין
הבאה
מירי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•4 דקות קריאה

ללא ספק מדובר בספר מרתק, מסעיר, מטלטל, מותח ומעורר מחשבה!
בנוסף לעלילה המרתקת והייחודית, סגנון הכתיבה התמציתי והמהודק, עליהם אכתוב מיד, גם הסיפור מאחורי כתיבת הספר וההקשר בו נכתב הם מרתקים ותורמים להפיכתו לספר חובה בתחומו בעיניי.

הנס פאלאדה היה סופר גרמני שחי תחת השלטון הנאצי בשנות המלחמה בגרמניה, לא ארחיב על סיפור חייו כאן מכיוון שרבות נכתב על כך גם בביקורות כאן וגם במקומות אחרים. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שני דברים שסייעו לי להבנת הספר, או לכל הפחות תרמו לעיצוב נקודת המבט שלי על הספר המיוחד הזה. דבר ראשון, שפיותו או לכל הפחות חוסנו הנפשי של פאלאדה (שהוא, אגב, רק שם העט של הסופר) היו שבריריים מאוד. בעטיפת הספר הדבר מוצג כאילו היתה זו התוצאה של רדיפת המשטר הנאצי אך מתברר שמצבו הנפשי של פאלאדה התערר עוד קודם לכן. אני מציין זאת כי הדבר מתווסף לעובדה ביוגרפית מרתקת ומטלטלת נוספת ביחס לחייו של פאלאדה וללסיפור כתיבתו של הספר - פאלאדה כתב אותו מיד לאחר המלחמה במשך 24 ימים רצופים (בלבד - יש לומר) ולאחר מכן נפח את נשמתו. שתי עובדות שופכות אור זו על זו לטעמי מכיוון שמתחוור שיש פה אדם שחייו ייסרו אותו, שחווה מצוקה נפשית רבת שנים שהתווספה אליה רדיפה פוליטית, עינויים וסחיטה באיומים, אך תחושת שליחות ויעוד חזקה סייע בידו לחבר רומן של יותר מ-600 עמודים סוחפים, מטלטלים, הכתובים בבהירות מלאת חיים ומציגים דמויות עמוקות ומלאות מבע.

אני סבור שבדיוק בשל עובדה זו פאלאדה מצא עניין כה גדול בדמויותיהם של מי שעברו רדיפה פוליטית וסחיטה נפשית כה נוראיות אך עדיין לא נשברו - בשל תחושת השליחות והייעוד בהן החזיקו. בתקופה של אפלה מוסרית, של שחיתות והיפוך כל הערכים והמידות, גיבורי הספר נאמנים לאמת הפנימית שלהם ולצדק הפשוט בו, לפי אמונתם כל אדם הגון צריך לאחוז.

הזוג קוונגל הם אנשים פשוטים וישרים שמות בנם עורר בהם תובנה שפלחה את נשמתם כמו באחת - המשטר של היטלר הוא רצחני ומרושע, ויש לעשות את המאמצים הגדולים ביותר שבנמצא על מנת להפיץ אמת פשוטה זו.

לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להזכר במציאות הדיסטופית של רומן מופת אחר - 1984. מציאות בה כל האמיתות מסולפות, בה המשטר רודף את הפרט עד למצודות נפשו האינטימיות ביותר ולא מסתפק אפילו בהשמדת גופו אלא חותר גם לביטול מלא של אישיותו החופשית.

למרות כל הידע שלי על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, ואפילו לאחר קריאה בספרים המתארים את חוויותיהם של לא יהודים גרמנים (סיפור של גרמני, למשל) או אחרים (סיפורו של המרתק של יאן קרסקי), אף פעם לא נתתי את דעתי באופן מלא על הרדיפה הפוליטית של גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. אחת השאלות הנפוצות ביותר שעולות בנו כבני אנוש וכיהודים נוכח זוועות השואה והמשטר הנאצי היא "כיצד עם שלם של אנשים משכילים ותרבותיים לכאורה שיתף פעולה עם משטר רצחני ומושחת"?

נכון, לא פעם עם העיסוק בשאלה זו מדברים על תעמולה, על שטיפת מוח, על סמכותנות והאדרת המנהיג וכמובן על טרור פוליטי ועל רדיפת מתנגדים. אך זו הפעם הראשונה שקראתי תיאור כה סיפור כה מצמרר בחדותו ובבהירותו על ההוויה של החיים של מתנגדי משטר תחת המשטר טוטליטרי מערבי בכלל וכמובן המשטר הנאצי בפרט.

יותר מכל מזעזע האופן בו כל הערכים החברתיים בחברה הנאצית המסואבת כמו מתהפכים - הנבל הוא הצדיק, ההגון הוא הפושע, הרוצח הוא הנאמן למולדת והמגן על החלש הוא הבוגד.

פאלאדה משרטט ביד אומן דיוקנאות חיים ומרהיבים של שלל דמויות מן המציאות החברתית של ברלין וגרמניה בתקופת המלחמה - כל אחת ואופיה, כל אחת וסיבותיה לסרב, לשתף פעולה או לעמוד מן הצד, מאחורי כל דפוס התנהגות ישנו פרופיל פסיכולוגי מעמיק. אנו קלוגה חלש האופי, המהמר הכפייתי, מנסה לשתף פעולה עם המשטר לא מתוך הזדהות אלא מתוך בצע כסף ולבסוף נרדף על ידי אותו משטר עצמו על לא עוול בכפו. ברוקהאוזן המנוול מנסה אף הוא להרוויח מן המציאות בה המשטרה החשאית משוועת למשתפי פעולה ולמלשינים, ובה כל אחד הוא בחזקת אשם כי אפילו מחשבה יכולה להוות עילה לפשע, אך יוצא שוב ושוב מופסד. ועוד ועוד שלל דמויות.

בקיצור, קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שאפשר לומר על הספר הזה, אבל הוא ללא ספק ספר חובה לכל מי שמתחבר לעלילה מותחת ומטלטלת וכמובן למי שמחפשים ספרים הקשורים לאותה תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית. ספר שיש בו המון בכדי ללמד על ערכה הלא יסולא בפז שלה דמוקרטיה וחופש הפרט. אמנם ספר לא קצר - אך הקריאה בו סוחפת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
נ
נעם
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של בר
בר
תמונה של חגית
חגית
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של בוקסטור ירושלים, מרכז כלל, יפו 97, ירושלים; 02-6241342
בוקסטור ירושלים, מרכז כלל, יפו 97, ירושלים; 02-6241342
תמונה של תמי
תמי
14קוראים|גיל ממוצע58|86%נשים

על המבקר

תמונה של omripoll

omripoll

חבר מזה 15 שנים
33 ביקורות•2 נבחרות•356 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ישראל וציונות
תמונה של omripoll
omripoll
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות33
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל356
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית9ספרות מתורגמת8ישראל וציונות2

דיון על הביקורת

2 תגובות
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

ביקורת מרשימה מאוד על ספר מעולה.

מורי
מורי•לפני 8 שנים

ובכל זאת, מכסימום ספר נוער.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של omripoll

התנגשות בתוך האסלאם (האיסלאם)

התנגשות בתוך האסלאם (האיסלאם)

עמנואל סיון

כריכת הספר מייצגת באופן חזק את הרעיון המרכזי של חיבור זה. על הכריכה מתנוססת בגדול תמונת פגיעת המטוס במגדלי התאומים. פיצוץ רחב מימדים לא רק במימד הפיזי, אלא בתודעה העלומית. ממגדל אחד מתנוסס עשן שחור ומבשר רעות ומהשני מתפרצת אש ועפות הריסות לכל עבר. התמונה הזו מסמלת עבור רובנו, אולי יותר מכל תמונה אחרת, את ההתקפה של האסלם הקיצוני על המערב.
מעל התמונה הזו מופיעה כותרת החיבור הזה :התנגשות בתוך האסלאם. המתח שבין התמוטטו של אחד מסמלי התרבות המערבית המובהקים ביותר בארצות הברית, לבין הכותרת שמכוונת אותנו למחקר פנים איסלמי – הוא לוז הטיעון של סיון בספר זה.
תופעות של קנאות דתית איסלמית, טרור ואלימות, כלפי המערב הם רק התפרצויות חיצוניות של מאבק פנים ערבי או פנים איסלמי.
הספר מורכב ממספר מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של המתחים הפנים איסלמיים במאה העשרים. בקווים כלליים, הציר המרכזי הוא המתח שבין המדינה הערבית, החילונית והאוטוריטרית לבין קנאי האסלם. אלו האחרונים מבקשים להחזיר את המרחב האיסלמי לימי הזוהר שלו שבימי הביניים. בתקופה זו, המרחב האיסלמי כולו היא ממלכה אחת שנשלטה על ידי חוקי השריעה הדתיים. התרבות האיסלמית פרחה, והשלטון באזור היה יציב. נקודה מעניינית אותה מציג סיון היא הפחד של
המעניין בספר הוא האופן בו הוא חושף מורכבת היכן שלרוב אנחנו רואים מקשה אחת. אנחנו נוטים לראות את המציאות הפוליטית במזרח התיכון בצבאי שחור ולבן. מחד האסלם שהוא כולו קנאים וקיצוני ומאידך כוחות ממתנים שמקורם במערב לרוב. במאמרי הספר הזה חושף בפנינו המחבר את השיחה הפנימית בתוך עולם האסלאם ומדינות ערב.
מעניין לקרוא על הקשיים, הטיעונים והשיקולים של ההוגים הליברליים בעולם הערבי. מעניין להבין לעומק את הגישות הפוליטיות השונות בעולם הערבי – פאן ערביות, לאומיות ערבית, איסלמיות מתונה ואיסלמיות קיצונית.
לספר שני חסרונות בולטים. ראשית כל, הוא כתוב בשפה דחוסה ומקצועית שעלולה להרחיק את הקורא ההדיוט, שאינו בא מעולם המחקר.
שנית, ובהקשר דומה, הספר רווי התייחסויות לאישים, חשובים כנראה, מן העולם הערבי והאיסלמי. המחבר מציג את עמדותיהם בנושאים הרלוונטים למאמרים ספציפיים, אבל היה מעניין לו היה מוסיף לספר נספחים בהם הוא מתאר את הביוגרפיה של האישים החשובים בעולם הערבי, בקצרה.
נקודה אחרונה, הספר פורסם ב-2005. במובנים מסוימים הוא מיושן שכן העולם הערבי והמוסלמי השתנה ללא היכר בעקבות האביב הערבי. במובן אחר, האירועים ההיסטוריים מאז 2005 מחזקים את טיעוניו של סיון. במידה רבה הוא חזה את עלייתו של דאע"ש. שעיקר עניינו הוא פנים איסלמי.

לפני 6 שנים•omripoll
חזרה בלי תשובה

חזרה בלי תשובה

מיכה גודמן

גודמן כותב שזה הספר האישי ביותר שכתב. לדעתי, זהו הספר הכי פחות מוצלח שלו. בניגוד לספריו האחרים, לא מצאתי פה חידוש מרענן בצורת ההסתכלות על רעיונות גדולים ומוכרים. ב"סודו של מורה הנבוכים", ב-"חלומו של הכוזרי" וב-"נאומו האחרון של משה" מצליח גודמן לעשות שני מהלכים מרשימים. מחד הוא מנגיש יצירות מופת מן ההגות היהודית בצורה בהירה ורהוטה, ומשרטט את הרעיונות הגדולים שבבסיסם בקווים ברורים אך גם מלאי חיים. מנגד, הוא משתמש בקריאה של יצירות מופת אלו כפנס בו הוא מאיר את המציאות העכשווית באור חדש. במלכוד 67 גודמן מצליח לנתח ולעסוק בסכסוך הפוליטי הישראלי הפנימי באופן מעמיק וחדשני כמו שאיש לפניו לא עשה.
ב"חזרה בלי תשובה" גודמן עוסק במתח שבין החילוניות הישראלית לדתיות הישראלית. הוא קורא מחדש את האבות הרוחניים של הציונות החילונית – המעשית והרוחנית. לטענת גודמן, ביאליק, א.ד גורדון, ברנר וברדיצ'בסקי הם האבות הרוחניים של החילונים הישראלים בני ימינו. אולם, בעוד ברנר וברדיצ'בסקי מרדו ביהדות מרד של התנתקות מוחלטת, גורדון, ביאליק ואחד העם העמידו אפשרות של חילוניות עם זיקה רוחנית ליהדות. במקום דתיות, חילוניות רוחנית, אם נרצה. זוהי לטענתו המחלוקת המכוננת של החילוניות – התנתקות מוחלטת מחד, ויחס מחודש וחופשי למורשת מאידך.
גודמן מצביע גם על הוגי דעות דתיים לאורך הדורות שלא סברו שמתוך מחויבות לדת יש להתנכר לחוכמת העולם. הרמב"ם, למשל, ראה בפילוסופיה היוונית חוכמה שיש להתפלמס עמה. הוא גם מזהה זרמים ביהדות שקיבלו פשרות הלכתיות לא כהתדלדלות רוחנית, אלא דווקא כאמצעי לשמר את הזיקה ליהדות.
גודמן מציע ללמוד מאלו וגם מאלו ולאפשר לחילונים זיקה ממשית יותר ליהדות, מבלי חשש של ויתור על הערכים ההומניסטים שלהם. הוא מציע לדתיים פתיחות לעולם המחשבה האוניברסלי, ולערכים של שוויון מגדרי, למשל, מבלי חשש של מחויבות פחותה לאמונה היהודית.
אלו הם רעיונות יפים. אני משוכנע שלא מעט דתיים וחילונים מזדהים עם המתח שגודמן מתאר. מדוע אם כן, אני סבור שזהו הספר הכי פחות מעניין שלו?
ראשית, מכיוון שבתור מי שמכיר את הטקסטים של ההוגים הציונים החילונים אותם מפרש גודמן, אין בספר בשורה חדשה ואין בו קריאה רעננה. גודמן מציג רעיונות מוכרים. אולי הוא מסכם אותם עבור הקורא. אני תוהה, האם גם בקריאתו את המקורות הדתיים אין הוא מחדש או מציע פרשנות מרעננת?
שנית, בתחילת הספר מציג גודמן את החולשות והחוזקות של אורח החיים הדתי והחילוני. הדתיות מקשה על המאמין מכיוון שלפרקים הוא תובעת ממנו לוותר על ערכים של שיוויון ופתיחות. היא פוגמת ביושרה האינטלקטואלית שלו והיא דנה אותו לחיים של פשפוש עצמי ועול מצוות. החילוניות, לטענתו, מובילה לעיתים לניכור, בדידות וחוויה של חוסר משמעות קיומי. הבעיה עם התיאור הזה, לטעמי, היא כי בעוד הדתי יכול, אולי, למצוא את התשובה למתח בו הוא חי בדת עצמה, החילוני, אליבא דגודמן, לא יכול לעשות זאת. גודמן סבור שהן הפתרונות למצוקת הדתי והן הפתרונות למצוקת החילוני – נמצאות במסורת היהודית. כך, למרות שהוא מבקש להציג את העגלה החילונית כמלאה – הוא שוב מציג אותה כריקה.
בשביל להתגבר על הניכור, חוסר המשמעות והבדידות, יכול החילוני לפנות לפתרונות רבים – חיים קהילתיים, לאומיות ואימוץ רעיונות רוחניים ואידיאולוגיים מגוונים , כולם פתוחים בפניו. היהדות יכולה לשמש אצלו כתרבות וכלאום. האפשרות הזאת אפילו לא מוזכרת אצל גודמן. העדרה מאכזב מכיוון שהתרגלתי לראות בגודמן כותב מעמיק, שנוטה לענות על תהיותיו של הקורא, לכל הפחות בהערות השוליים המאירות שלו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•omripoll
כשילד בא לעולם

כשילד בא לעולם

פרנסואז דולטו

כל הקלשאות קורסות כשבאים לתאר את החוויה של כניסת ילד לחיי המשפחה. המעבר מזוגיות למשפחתיות הוא קפיצת דרך שאין לה תקדים בחיים האישיים. במילותיה של דולטו: "[...] הילד נוסח בהוריו כוחות של בגרות [..] הילד הוא ההופך זוג לאב ולאם[..]".
לפחות כך אני חוויתי זאת. האחראיים שבינינו ינסו ללקט עצות ולהצטייד במכתמי-חוכמה הוריים לקראת המסע הזה. לבסוף, ההורות נחוות כהתמודדות ייחודית וכהרפתקה חד פעמית. יחד עם זאת, יש בעיניי תובנות מאירות עיניים שנכון להכיר. את חלקן נמצא מתאימות לתפיסת העולם הערכית שלנו, או אז כדאי להעתיקן אל המחברת הגדולה של "אמיתות שמאירות את הדרך". זו שאנו מעיינים בה בכל פעם שאנו חשים שאנו זקוקים להכוונה, למצפן.

כשילד בא לעולם הוא תיעוד של שיחות מתוך תכנית הרדיו של פרסנואז דולטו. דולטו היא פסיכואנליטקאית מפורסמת בצרפת. בתכניתה השיבה להורים שהתקשרו והציגו בפניה סוגיות מאתגרי ההורות - כיצד מתמודדים עם קנאה בין אחים? איך נכון לסייע לילד לישון טוב? איך להתמודד עם פחדים? וגם מה הם המשחקים המתאימים לילד בגיל מסוים.

הגישה של דולטו היא פסכיואנליטית קלאסית ולעיתים תשובותיה שכלתניות מידיי, מבוססות על התיאוריה של הפסיכואנליזה. לעיתים הן גם מיושנות. תכניתה פעלה בצרפת של שנות השבעים, בה החלוקה לתפקידים מגדרים במשפחה היתה נוקשה יותר.
יחד עם זאת, דולטו שבה וחוזרת על הבנה בסיסיה שמשמת כנורמה מכוונת - הילד הוא סובייקט. הוא אדם בפני עצמו. לא חפץ, לא שלוחה של ההורה, לא חיית מחמד ולא נתין צייתן.

ייתכן שלרבים מאיתנו הדבר יישמע מובן מאליו או פשטני. אבל, האם גם אנחנו תמיד זוכרים שגם הרך הפעוט הוא סובייקט, בן אנוש. שאין הוא ידוע מראש למרות הפשטות שלכאורה שבאישיותו?

ובמילותיה של דולטו: "מה שאני מבקשת לומר הוא שמרגע ילדותו (ואף קודם), הילד הוא ישות רגישה באופן בלתי מודע למה שהוא חש מן הלא מודע של אלה החיים במחיצתו ויוצרים קשר איתו. [..] הוא חש את האהבה או את האדישות שחשים כלפיו, את המקום שמקצים לו, את הכבוד שרוחשים לחייו ולמה שהוא מבטא. אם מתייחסים אליו כאל חפץ, כאל מערכת עיכול, מנגון מוטורי, ולא כאל בן אנוש אהוב שאוהב את בעצמו, הוא הופך - שלב אחר שלב המלך הצמיחה שלו, לרובוט המתפקד כשאדונו פוקד עליו. הילד הוא כבר סובייקט יש לו תשוקות ולא רק צרכים[..]"

לפני 6 שנים•omripoll
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

זמן רב לא קראתי ספר של מאיר שלו. נהניתי מאוד ואני ממליץ בחום לקרוא את "הדבר היה ככה", גם למי שלא קראו את ספריו של שליו עד כה. אני אפילו ממליץ למי שכבר ניסו לקרוא את שליו ולא התחברו, לנסות לעשות זאת שוב עם הספר הזה.

סבתה טוניה ליוותה את חייו של שליו מינקותו דרך נעוריו ועד לבגרותו ובמשך כל השנים הללו היוותה מאין ציר מרכזי בחיי המשפחה. מרגש לקרוא על אהבה הגדולה שרוחש אדם מבוגר לסבתו. אהבה שרבים יכולים להזדהות עמה אך מעטים מעצבים לכדי ספר, שמעורר אותה גם בלב הקורא.

"התירוץ לספר" הוא סיפור מעשה בדבר שואב האבק של אותה סבתא מיתולוגית. עבורי דווקא סיפור זה היה הפחות מרתק מבין המעשיות ששוזר שליו לתוך הרומן הזה. אישיותה הצבעונית של סבתא טוניה, שורשיו של שלו עצמו, קרובי משפחתו בני המושב נהלל, והאופן בו תחת מבטו של שליו הופכים בני משפחתו לדמויות ססגוניות – הם שהופכים את הספר למהנה וקריא ביותר.

שליו מוצא דרך ייחודית להביט על חיי המשפחה – דרך השפה היחידאית של כל משפחה ומשפחה. לכל משפחה יש ביטויים שגורים, אמרות כנף ומילים בהגייה שגויה או מעוותת בכוונת תחילה, שהשתרשו בשיח המשפחתי. השימוש בביטוי שכזה מעלה שלל ריחות, צבעים, מצבי רוח ועולם שלם של אסוציאציות מן הזיכרון הקולקטיבי המשפחתי.
בספר זה תוך כדי תיאור עלילות משפחתו, ובפרט עלילותיה של סבתא טוניה, מחבר שליו גם מעין מילון משפחתי. המילון הזה מרכיב את השפה הייחודית שכמו יש לה חיים משלה. במידת מה, השפה הזו שומרת את רוחם של בני המשפחה שאינם עוד עם בני המשפחה שעוד דוברים את שפתם. שפות משפחתיות שכאלו מאפשרות לנו לשזור עוד ועוד מילים וביטויים אל אוצר המילים שלהן. אליהם מתחברים גם זכרונות, מעשיות אנקדוטות וסיפורים. יחדיו הם מהווים את ההוויה הגדולה שנקראת "משפחה", שהיא גדולה מסך חלקיה. חייהם של הדורות הקודמים יכולים באמצעות עזבונות רוחניים אלו להמשיך ולהפיח חיים והשראה בדורות הבאים.

הספר הזה עושה כבוד גדול לדרך זו להתבונן בקורות המשפחה, אי אפשר שלא לקרוא אותו להרהר במשפחתך שלך, זה חלק מיופיו. כמו כן, הוא נוגע בקורותיה של המדינה וההתיישבות היהודית שטרם הקמת המדינה. סיפור מרתק בפני עצמו. שלו גם מראה כיצד קרב הגרסאות, בין דודות, סבים, אחיות ועוד על המיתולוגיה המשפחתית הוא חלק מבדר וססגונית מן הקלחת המשפחתית. נכון, לא פעם זהו קרב שיכול להביא לקרע של ממש בשעה שהוא בעיצומו, מי אמר למי מה על ארוחת הערב שבישל, או מי הוזמן לארוחת החג והעז לסרב? אך, לימים הלהבות דועכות, היצרים מצטננים ואיש איש חופשי לדבוק בגרסתו ולערער על זו של האחר בקריצה. המפתח, יתכן, הוא המבט המבודח, מלא ההומור בו שלו מתבונן על חיי המשפחה ועל קורותיה.

לפני 7 שנים•omripoll
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו

נבו העיד על "המקווה האחרון בסיביר" כי זהו הספר שאותו הכי נהנה לכתוב. אפשר לחוש בהנאה הזו, כמו לקה שעוטפת את המילים. אפשר לחוש בקלילות שממנה נכתב הספר. זהו ספר שובה לב, שעלילתו נוסחת חיוך על השפתיים. למרות שהדמויות נמצאות לא פעם בקונפליקט זו עם זו, למרות שהאינטרסים והרצונות שלהן מנוגדים, כמעט שאין דמות בספר הזה שאי אפשר לחבב. לכולן חולשות, כולן מועדות, כולן לעיתים אטומות או מתנהגות בטיפשות, בחוסר אחריות, ובאגוצנטריות. אך, על אף כל זאת, כולן אנושיות ובשל כך מעוררות חמלה וחיבה. אפילו ראש העיר תאב השררה, שמנצל את כמיהתם של תושבי השכונה הנידחת, עולים דוברי רוסית, ליחס מצד הרשויות, על מנת להונות נדבן עשיר מחו"ל.. אפילו הוא, מעורר חמלה בסוף העגום שנכפה עליו..

מכל מקום, המקווה האחרון בסיביר הזכיר לי במשהו את "אל תגידי לילה" של עוז. משהו בטעמו, באווירה שבו, הדהד לי את הרומן של עוז. גם "המקווה האחרון בסיביר" מתרחש רחוק מן המרכז הישראלי. בעיר מוכרת מאוד אך רחוקה מאוד, המכונה ברומן "עיר הצדיקים". פסיפס הדמויות אף הוא מורכב מן השוליים של החברה הישראלית, מן השורה האחרונה בתאטרון שהוא החיים הישראלים: חוזרים בתשובה, מקובלים מטעם עצמם, תימהונים, קהילת עולים מסוגרת, צעיר ערבי רגיש ומיוחד, בסיס צבאי נידח, מבקרים עלומים מחוץ לארץ ונדבן אמריקאי אחד.

הפתיחה של הספר (וכן סיומו) מנסה לשוות לו אווירה של סיפור עם, אגדה אורבנית. מעשה שספק התרחש באמת וספק נבט מתוך אירוע ובכוחה של שמועה, התפתח לכדי אירוע כשפים בלתי סביר.

אהבתי מאוד את ההרחקה שנבו עשה, על ידי כך שלא ציין את שמות המקומות, הערים והישובים. התיאורים והכינויים ("עיר הצדיקים", "עיר החטאים") מאפשרים לקרוא להבין בדיוק על איזה מקום מדובר, אך יחד עם זאת יוצרים ריחוק שמאפשר לדמיון להפליג.

ראש העיר מקבל תרומה מנדבן אמריקאי. הנדבן מתנה את מתן התרומה בכך שתשמש לבניית מקווה בעיר. המקום היחידי בו אפשר לבנות מקווה נוסף הוא בשכונה המכונה בפי תושבי העיר "סיביר". זאת, בשל ריחוקה מן המרכז, ובשל והעולים מרוסיה המתגוררים בה, הנתפסים כמרוחקים ומשונים. הפרויקט מתחיל לקרום עור וגידים ונדמה שהתכנית תצא לפעול באופן חלק ופשוט.

אלא שאז, תושבי השכונה מבקשים להבין כיצד תועיל להם בניית "בית המרחץ" המשונה. הם תובעים לעשות בו שימוש משלהם. ראש העיר נאלץ להגיע איתם לפשרה. הנדבן תובע לראות את המקווה בפעולה והכל משתבש... אך היה זה שיבוש רע לתפארת!
אחד מגיבורי דבר המעשה הנפלא הזה, המזכיר סיפור אגדה בעיירה מרוחקת, הוא יד ימינו של ראש העיר, משה בן-צוק. חוזר בתשובה, נגד או קצין לשעבר. אדם רגיש שמחפש את דרכו בעולם. סיפור אהבה מטלטל מעברו רודף אותו. איילת אהבת נעוריו חוזרת לחייו באופן הפחות צפוי מכולם. שניהם כבר נשואים. פעם נוספת, לאחר כעשור, עליהם להחליט האם להגשים את סיפור האהבה המפוספס או להתמיד בתלם שחרשה עבורם חזרתם בתשובה.

ויש עוד דמויות רבות וססגוניות בספר הזה. סיפור נעים שמזכיר לנו את הנעשה ביציע של הארץ, הרחק מן המרכז הברור, בו שולט הסדר של היעילות והרווח. יציע בו שולטים כוחות אחרים, כמיהות למציאות רחוקה שנעזבה, רצון למצוא דרך יציבה באמונה, ואמונות מאגיות בדבר קדושים וצדיקים שמשפיעות על ציבורים שלמים אף מכריעות מערכות בחירות.
זהו סיפור על המפגש בין הציבורים השכוחים של החברה הישראלית.
קריאה מהנה ומומלצת.

לפני 7 שנים•omripoll
נוילנד

נוילנד

אשכול נבו

כמה פעמים כתבתי על נוילנד עד שהגעתי לנוסח הזה. הכנה והפשוט בעיניי.
בפתח הדברים, אומר שבהתחלה התקשיתי להעריך את נבו כסופר ישראלי המתיימר למקם את עצמו בשורת הסופרים הישראלים הגדולים. לעסוק בישראליות במובנה הרחב ביותר.
הן במשפחה הישראלית, הן בפוליטיקה הישראלית, בחלומות הישראלים, בחברה הישראלית וכן הלאה.
כמו כן, התחושה שלי תמיד הייתה שהוא כותב את המיינסטריים. שהוא מכוון לכתוב את חייהם של איזה אנשי מעמד בורגני ממוצעים, ולעשות עמם את הקשה מכל - להראות את הססגוניות והעניין שבהם דווקא. זהו אתגר ראוי וחשוב. אך לפרקים, למשל בארבע בתים וגעגוע, עבורי זה פשוט לא עבד.

גם את נוילנד פתחתי בתחושה כזו. אולי מכיוון שהנושאים קרובים מאוד לחיי. אני מורה ואני חיי בדרום אמריקה. עבורי לא קל לקרוא על נושאים הקרובים כל כך לליבי ולניסיוני האישי ולראות בהם גם אותנטיות וגם זווית חדשה ומסקרנת. אבל, בחשבון הסופי של הדברים, בנוילנד נבו הצליח לעשות זאת. לאט לאט אך שעברתי את מחסום הקרבה היתרה נסחפתי לעלילה הנהדרת, לדמויות שקל לאהוב וגם לחמול עליהן, התרגשתי מהנופים המתוארים ביד אמן ושקעתי בחוויית המסע הממכרת הזכורה לי משנות העשרים של חיי.

וכעת קצת על הספר:
נוילנד מאת אשכול נבו הוא עבור הקורא הישראלי ההגון תבשיל עשיר ומנחם בערב חורפי. יש בו גם פשטות, טעמים מוכרים, ביתיים מאוד, שממלאים את החך בכל רבדי הטעם של ההיסטוריה הישראלית. ההגשה גם היא נעימה. מן הקדרות המפתות ביותר – סיפורי מסע, חיפוש וגילוי עצמי. כל ירקות השורש האהובים צפים להם בתבשיל הזה זה לצד זה – אהבה, תשוקה, חשבון נפש היסטורי, אפשרות לחברת מופת, מסע לגילוי עצמי, משפחתיות, הורות ועוד ועוד. הם מתערסלים אט אט בכרסו הספרותית של הקורא ונוסחים עליו חיוך שבע רצון בעודו שוקע לבסוף בתנומה טובה.

במציאות בה מרבית הרומנים העבריים שמתפרסמים הינם נישתיים או כחושי יריעה, מנות טאפס שמגרות את החך בדרך לקריאה הבאה ( או אולי לצפיית הבינג' הבאה), תבשיל מהביל שכזה הוא חגיגה של ממש לחובבי הסעודות הספרותיות.
חולשותיו של הרומן הם גם יתרונותיו. שפתו פשוטה ובהירה, הנושאים נוגעים כולם ב"מינסטרים" של החברה הישראלית, כך שלפרקים יש בהם מן הקלישאתיות.
הגיבור יוצא למסע בעקבות אביו שנעדר במעמקי יבשת אמריקה הדרומית, לאחר שזוגתו הנצחית והאהובה הלכה לעולמה. בתוך כך, האב שוקע בזכרונות מלחמת יום הכיפורים בה השתתף והם צפים לפתע מחדש בחייו ואילו הבן בפוגש באישה שגורמת לו להרהר אודות החיים המחכים לו בבית.

הגיבור, דורי, גבר בגיל העמידה, הוא מורה מצליח וכרזמתי. דורי בחר במשלח יד זה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ויתר על יוקרה חברתית ורווחה כלכלית בשביל לגעת בנפשם המתעצבת של בני נוער בישראל, ועשה זאת בהצלחה.

הוא נשוי לאשה דעתנית ומעשית מאוד, שעושה חיל כעורכת דין מצליחה. ההורות של השנים לבנם היחיד מורכבת ומשמשת נושא המהדהד ברקע העלילה המרכזית. החיבור העמוק שיש לדורי עם בנו דווקא מאיב על היחסים בין האב לבנו, ואילו בריחוק שכפה עליהם המסע של דורי, טמונה אפשרות לריפוי.

כאמור, מני, אביו של דורי מתמודד ביבשת הרחוקה עם זיכרונות הזוועה של המלחמה. מתוך המסע לריפוי הפצע האישי שלו מלבלבת בו השאיפה לרפא את הישראליות. הוא מבקש ליצור חברת מופת שתתקן או תרפא את הפצעים של הישראלים שהחיים המתוחים בוילה היהודית בג'ונגל של המזרח התיכון הדליקו בהם דלקת נפשית.
בדרום אמריקה פוגש דורי גיבור הסיפור בענבר. צעירה נשואה שיצאה לדרום אמריקה בעקבות משבר אישי וניסיון למצוא שקט ולקיים חשבון נפש. בין השניים נרקמת ידידות עמוקה ומלבלבים גם רגשות ויצרים. הקשר ביניהם מוסיף לתבשיל הזה ארומה נעימה של ארוס שמנעימה את הקריאה עוד יותר.

ברקע נבו שוזר גם את סיפורים של סבתא של ענבר וסבתו של דורי, שעלו לארץ על האוניה האחרונה שהגיעה מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפור העלייה וההתערות המורכבת בארץ המובטחת, על כאבי הקריעה מאירופה שהיתה בית אך גם מלכודת מוות, מוסיף לרומן הזה עומק אפי. דבר שהופך אותו ל"רומן ישראלי גדול" .

לפני 7 שנים•omripoll
משפחת יאסין ולוסי בשמים

משפחת יאסין ולוסי בשמים

דניאלה כרמי

ספר נהדר. למעשה מאגד הספר, בהוצאת עם עובד, שתי נובלות : "משפחת יאסין ולוסי בשמים" ו"עדינה ומרסלה מחפשות את חוט החיים – אגדת פרברים".
סגנון הכתיבה של כרמי, אותה לא הכרתי קודם לקריאת הספר, מצא חן בעיניי מאוד. היא מצליחה למזוג יחדיו הומר צבעוני ונפלא לצד תובנות מעמיקות על זוגיות, הורות, חברות ואפילו המציאות הפוליטית בישראל באופן שנשאר אותנטי וקולח.

דבר נוסף בפתח הדברים. עוד מזמן שמעתי על "מבחן בקדל". בקווים כלליים, המבחן שואל האם בסרט ישנה סצינה בה שתי נשים מדברות זו עם זו, שלא על גברים. מבחן זה בא לקבוע האם הסרט נותן ביטוי לנשים כסובייקטים בפני עצמן. לחלופין אם הסרט או הספר נכשלים במבחן, הרי שהם מציגים נשים מנקודת מבט גברית, ולא בפני עצמן.
לא מדובר "במבחן" מדעי, אבל הוא מעורר תהייה. ספר זה של כרמי עומד במבחן ומעמיד במרכזו דמויות נשיות מורכבות.

הנובלה הראשונה מגוללת את התמודדותה של נאדיה גיבורת סיפור המעשה, עם גידול נער אומנה בשם נתנאל, חייה עם בעלה הילדותי והמרוחק גם הוא, לצד אתגרים בעבודתה ובחייה האישיים.
נתנאל הוא נער מיוחד שמשפחת יאסין מאמצת לחיקה באהבה. נתנאל חיי בתוך עולם פנימי ססגוני אך מנותק מהמציאות. בני הזוג מחליטים, בצעד של אהבה ומסירות אין קץ, לאפשר לעולמו של נתנאל לבוא לידי ביטוי ממשי, להימזג אל המציאות החיצונית ולהתערבל בחייהם. במקום להדחיקו, הם מסייעים לנתנאל להגשים אותו. המפגש הזה הופך לסיפור מינורי יפייפה וצבעוני על זוגיות, הורות, מחויבות ואהבה.

הנובלה השנייה ארוכה יותר וגם מוצלחת יותר בעייני. היא מתמקדת בסיפורן של שתי אמהות, עדינה ומרסלה, שמכירות בבית החולים לצד מיטת בניהם הנמצאים בתרדמת.
מהר מאוד בית החולים מתגלה כמיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית ומרבית העלילה נסובה סביבו וסביב הדמויות הפועלות בו – מטופלים לצד אורחים וצוות רפואי.
מרסלה ועדינה שונות מאוד באופיין אבל נרקמת ביניהם חברות אמיצה שמסייעת לשתיהן להתבונן בחייהן בשנית ולהבין שהן נמצאות בפרשת דרכים שמתחדדת לנוכח האירוע הדרמטי אליו נקלעו עם פציעת בניהם.
הן מחפשות אחר "חוט החיים" אותו דבר שנותן טעם הן לילדיהם לשוב להכרה, והן לשתיהן להמשיך בחייהן.
סגנון הכתיבה של כרמי מתחדד בנובלה זו. זהו מעין ריאליזם-מאגי המשלב תחושת הימצאות עמוקה מאוד במציאות הישראלית, לצד רצף עניינים סוריאליסטי, התמזגות של האפשרי בבלתי-סביר-בעליל וכן טשטוש של ביטויי זמן או מקום קונקרטיים.
כרמי גם מצליחה לגעת בנובלה זו בכל-כך הרבה נושאים ישראליים כל-כך אך גם אוניברסליים מאוד – החיים בצל מלחמה, חברות, אהבה, וחיפוש אחר אותו "חוט חיים" אישי שמעניק לכל אדם את הטעם והריגוש שבחייו, על אף הכאבים והקשיים שעליו לצלוח כשהוא אוחז בו.
יש בספר הזה המון משפטים שהם פנינים של ממש, הסגנון בו בחרה כרמי מאפשר לה לצייר תמונות חיים קסומות הטעונות משמעות סמלית. זהו ספר, מרגש, מצחיק מאוד, כואב ומלמד.
מומלץ בחום, תענוג של ממש.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•omripoll
רצח בבית האדום

רצח בבית האדום

אלון חילו

הספר הזה אכזב אותי. אני אוהב היסטוריה, ובמיוחד את תקופת העלייה השנייה וכמובן שאני אוהב ספרות עברית. ראיתי ביציאתו של ספר זה לאור הזדמנות לקרוא שוב על אירוע היסטורי מרתק ולהכיר סוף סוף את כתיבתו של אלון חילו עליו. לצערי הספר פשוט לא היה משהו. בכל זאת, אנסה לכתוב כמה תובנות בעקבות הקריאה בו.

עמוס עוז כתב פעם שהוא מקנא באביו, החוקר, שאיננו צריך להתמודד עם ריקנותו של הדף הלבן. הסופר לעומת זאת, כך כותב עוז, עומד נבוך ומאוים מול הלובן הבוהק של "הכלום". עליו לברוא יש מאין.

בכתיבת רומן השעון על מציאותו של אירוע היסטורי יש מן היופי של שני העולמות – המחקרי והבדיוני. יש בו גם מן היתרונות של שניהם עבור הכותב – יתד עובדתית להאחז בה ולסוב סביבה אך גם חירות יצירתית וחלל ריק בו יכולים דמיונותיו לפרוש כנפיים.

אבל, כרוך בכתיבה מסוג זה גם סיכון כפול. יכול להיעשות בכך לעוול כפול - הן כלפי מעשה הבדיה והן כלפי האירוע שהיה. נראה שבמקרה הזה דמיונו של הכותב מתרסק בשלבים מוקדמים של העלילה.

"רצח בבית האדום" עוסק באירוע היסטורי מכונן בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. אירוע שהתלכדו בו יחדיו עננת מסתורין לגבי פרטי המקרה, דמותם המסעירה של סופרים עבריים בני העלייה השנייה (ברנר, לואידור , שץ ואחרים) והמטען הנפיץ של הסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן מעורר ציפייה לסיפור מעשה מסעיר לא פחות.

החלק המעניין ביותר בספר, מבחינתי לפחות, היה אחרית הדבר, בו תיאר חילו את פרטי המקרה האמיתיים, עד כמה שאלו ידועים לנו מן המחקר. הדמויות עליהן בחר חילו לספר היו כנראה יותר מרתקות ומסעירות בחייהן ממה שהן בספרו זה.
חילו בחר לספר את החלק הראשון של הסיפור מנקודת מבטו של הסופר הצעיר לואידור ולא מזו של ברנר המוכר יותר לקורא. חבל אם כן, שאם כל המחקר ההיסטורי, ועל אף בחירה רעננה זו, דמותו של לואידור נותרת די שטוחה.
מלבד תשוקותיו לנער ערבי עמו יצר קשרים, סלידתו מחיזוריו של ברנר ולבסוף – גורלו המר, איננו יודעים עליו דבר.

שלא כמו ב"הטנק" של ענברי הבחירה בנקודות מבט שונות על אותו אירוע היסטורי איננה מעמיקה את יכולתו של הקורא להבין את חשיבותו של האירוע או את מורכבותו. אלא, עוטפת את האירועים במעין מסך לא חדיר של סובייקטיביות קיצונית. סיפור האירועים מנקודת מבטם של השכן הגנן וקוטפת הפרחים מלאה ותמוה...

לא קראתי ספרים נוספים של חילו, אז אני לא יודע אם זה מאפיין את כתיבתו, יש גם משהו גרוטסקי יתר על המידה בתיאורי המוות ומעשה הרצח בסיפור. נכון, רצח הוא דבר נורא ומזעזע אבל כשהתיאורים באים מפיה של ילדה קטנה החוויה מועצמת..

אני חושב שאם סופר בוחר להשלים מדמיונו הקודח פערים בידע של הציבור הרחב לגבי אירוע היסטורי ממשי, כנראה שיש לו איזשהי אמירה בנושא. אולי, איזשהו ניסיון לומר משהו גדול יותר על ידי הסיפור. כאן, לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה.

אולי, וזה אולי גדול, חילו ניסה להראות שבבסיסם של אירועים היסטוריים הרי חשיבות, שהתקבעו בזכרוננו כאירועים בעלי משמעות לאומית, יש למעשה יותר יצרים, תשוקות וחולשות אנושיות מאשר אידיאלים או כוונות בעלות אופי לאומי.

אולי גם, חילו ניסה לתת ביטוי משוחרר להשערות בנוגע לנטיותיו המיניות של ברנר. כמו גם לאלו של אחדים אחרים מבני העלייה השנייה, ולהשפעה של עובדה זו על נסיבות חייהם באותה תקופה.

לפני 7 שנים•omripoll
הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה

ג'יילס מילטון

לא מעט כתבו כאן על הספר הזה לאחרונה, והנה קרה שגם אני קראתי אותו.
בתקופות שונות אני מטלטל בין מציאת עניין גובר בספרי עיון והיסטוריה לבין התמסרות לספרים שהם בדיה מוחלטת.
בעיניי, לאלו וגם לאלו יש מקום של כבוד בעולם הספרות. אסתטיקה, יכולת כתיבה, רהיטות הלשון, יצירתיות וביטוי של רעיונות הכובשים את הקורא, באים לידי ביטוי בספרי עיון והיסטוריה לא פחות מאשר ברומנים גדולים. נכון, אני מחפש בהם משהו אחר, אבל יש עונג בקריאתם ולא רק בשביל למצות מהם איזה "שורה תחתונה".

"הערות שוליים מרתוק מן ההיסטוריה" מאת מילטון לא מוצא את מקומו בקרב ספרי המופת העיוניים או ספרי המופת הבדיוניים.
זהו ספר חביב ותו לו. ספר "נסיעות" או ספר "טיסה" - קריא מאוד, שלא מכביד על הקורא או תובע ממנו רבות, אלא אמור "לבדר". להעביר את הזמן בנעימים.
הכתיבה היא קלה ומבקשת בעיקר לעמוד על הדרמה האנושית הגלומה בכל סיפור.

מעניין לגלות שמרבית הסיפורים קשורים לתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית - מלחמות, בעיקר מלחמת העולם השנייה, הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים - זו הנאצית וזו הסובייטית, תקופת הקולניאליזם האירופאי על ביטויי הגזענות והשעבוד שבהן ועוד כהנה וכהנה.

בולטים במיעוטם סיפורים ששמים את הזרקור אל אירועים חיוביים יותר. ישנם כמה סיפורים של "הצלחה כנגד כל הסיכויים" אך גם הם ברובם כרוכים במיני תיאורים גרוטסקיים.

אני תוהה - האם עניין זה הוא תולדה של תחומי העניין של הכותב, או שהם מבטאים שתי מגמות אנושיות רחבות יותר. מחד, התעניינותם של היסטוריונים ככלל בהיסטוריה של פוליטיקה, כלומר מאבקי כוחות גדולים - מלחמות, חלופי מהלומות בין ממלכות ומשטרים וכיוצא בזאת. (אמנם לא פעם מבקש מילטון להראות את סיפורו יוצא הדופן של היחיד בתוך ההיסטוריה הגדולה, אבל עדיין כקורא הרגשתי שאני נשאר יותר עם מחשבות על המלחמה ופחות על היחיד).

מאידך, הרצון לספק את היצר המורבידי של קהל קוראים רחב שאיננו מעוניין בסיפורים רכים יותר, אלא בתיאורי קרבות, התרסקויות, קניבליזם ועוד. כלומר, השפעה של "תרבות הרייטינג" על הכותב.

או אולי יש אפשרות שלישית, שהיא שילוב של כל הכתוב מעלה. המחבר ביקש להאיר אירועים פחות מוכרים (ומפתיעים לטעמו) מן המעשיות הגדולות שעיצבו את המאות האחרונות. התוצאה, בעיניי, לא מספיק מוצלחת, לא כספר עיון ולא כסיפור.

ספר נסיעות סביר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•omripoll

ביקורות נוספות על "לבד בברלין"

לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו שבחיי המקצועיים למדתי להבחין בין מלון "חמישה כוכבים" ובין מלון "חמישה כוכבים" (בישראל המלונות מגדירים בד"כ את עצמם, שלא כמו בחול' ששם העניין ממוסד יותר, לפחות באירופה ובצפון אמריקה), כך קרה לי גם עם הספר של פאלאדה, שהוא -איך לומר בעדינות ותוך ניסיון שלא למחזר סופרלטיבים ?- ספר שאוחז בך כמו צל שיש לו נפח, מעסיק אותך, חופר לך, מכאיב לך - ואתה לא יכול לברוח... צריך לומר בכנות - חוויה מזוכיסטית הייתה לקרוא את הספר הזה. ואיך הוא טווה את העלילה שלו, פאלאדה, כמו גרסה מקאברית לסרטים של טרנטינו... פה מספר על משפחה זאת וזאת בברלין, שם עובר למשפחה ההיא וההיא מהפרברים, פתאום קופץ לפרק שכותרתו "בינתיים בכפר" והכל מתחבר בסופו של דבר באיזשהו אופן. אין, אין מילים... לא התיישן במיל ולא משעמם לשנייה.

ואיך כל הסו-קולד "עקרונות הסיפור המושלם" האלה, מתמוססים לנגד עיניך, אינם תקפים עוד, ניתן להשליכם לפח - לאור המקרה דנן לפחות; למשל - הקונצנזוס הידוע לגבי 'הסוף הנסתר' : מי האמין שפרוזה בלשית (או כמו-בלשית... לא נעים...) יכולה לרתק בעוד סופה ידוע ? והנה, פה הסוף מוכר וברור, לא רק בשל ידיעותינו המוקדמות וגם לא עקב הספוליירים הפזורים הפעם משני צידי הכריכה, בהקדמה ובנספחים; זו האווירה, האווירה של הספר היא שמבהירה לך תוך שלושה עמודים שזה לא ייגמר בטוב הסיפור הזה; שכל הדמויות שזה הרגע הכרנו, יהפכו בקרוב לבובות עינויים בידיהם המיומנות של קלגסי הגסטפו וכל נפלאות חייהם ומעשיהם הטובים (והפחות טובים) ונשמת אפם ייטחנו עד מהרה לאפר ואבק...

24 ימים בלבד לקחו להנס פאלאדה לכתוב את היצירה שנחשבת כיום לצוואה שלו; אכן, הסופר המוערך שנאסר ע"י הגסטפו באשמה של צידוד בעמדות שאינן מתיישבות עם הדוגמה הנאצית ונשלח בכפייה לבית חולים לחולי נפש, השיב נשמתו לבורא אך מספר ימים בטרם פורסם ספרו זה. אלכוהוליסט, מסומם וחולה, לא התאושש פאלאדה מזיכרונותיו הרעים ומה"טיפול" שלו "זכה". כתבו עליו שברמתו כסופר הוא אינו נופל מגדולי דורו, הרמן הסה ותומאס מאן - ואין בכך קמצוץ של הגזמה.

העניין היחיד שמטריד אותי בהקשרו של הספר הוא העיתוי של פרסומו בעולם : הרי מדובר בספר שנכתב ויצא לאור עוד בשנת 1947, פרי עטו של יוצר ידוע ונחשב, לא מסמך סודי שהיה קבור במשך שנים במרתפי השטאזי, ארגון הביון המזרח גרמני; מה גרם לכך שרק בשנת 67 הוא תורגם לצרפתית ורק בשנה שעברה הוא תורגם לראשונה לאנגלית ?! אגב, עובדה שלא מנעה ממבקרי ספרות ידועי-שם בארה"ב, להתייחס אליו כאל מותחן איכותי בנוסח ג'ון לה-קארה מבלי להבין שלא ניתן להתיימר לבקר ספרות באופן מקצועי ובה-בעת לזנוח את ההקשר ההסטורי... פאלאדה זה אולי לה-קארה, אבל זה לה-קארה מבוסס ומהימן. אמירה ראשונית ממקור ראשוני. מפיו של אדם שחי שם וחווה את התקופה ויודע על מה הוא מדבר, שהרי כל אחד מאיתנו הוא המקור הקרוב ביותר לסיפור חייו-הוא...

חובב קונספירציות טרחן שכמוני (וגם עכברוש אקטואליה זריז באופן יחסי) אינו יכול להתעלם מהנסיונות המאסיביים שעושים שלטונות גרמניה בעשור האחרון, אם לא להכחיש את מעשיו האפלים של הרייך השלישי, אז לפחות להתכחש להם ובמקרים היותר מעודנים - לאלחש אותם. משהו בבחינת - "טוב תראו, זה קרה, אבל לא כל הגרמנים היו כאלה"... וככל שאתה מתרחק 'מהעת ההיא', מתעמעם גם הזיכרון, בדיוק כמו זיכרון השואה, כי פחות ופחות אנשים העומדים כאנדרטה חיה לזוועות עודם בחיים ולעומתם - יותר ויותר אנשים 'שלא ידעו את יוסף' משתתפים, באופן פעיל או סביל, בכחש, בבחישה ובעירפול... שיכתוב ההסטוריה הגרמנית הוא מעשה פעיל שאסור לתת לו יד, אפילו שהדבר נח לנו לפעמים. למשל ולמקרה שלא ידעתם - שניים מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר של שנות האלפיים ("מטליק בלוז" ובעיקר - "ללכת על המים") הופקו בהשקעה כספית אדירה של גורמים גרמניים כמו משרדי התרבות וההסברה שם - ואלה אף סייעו להפצתם בעולם ולהצלחתם המסחרית הרבה באופן יחסי. אילו היו יוצריהם ממתינים לקרנות הקידום המצחיקות האלה שלנו (100,000 ש"ח קיבל הסרט שזכה לסיוע "הנדיב" ביותר לשנה זו... כמו תקציב האורנג'דה בסרטים של דיקפריו...), היו תסריטיהם מושלכים מזמן לרצפת אחד החדרים במכון הישראלי לקולנוע (ז"ל). וכל התמיכה על שום מה ? עיניו הטובות של איתן פוקס ?! לא ולא ! פשוט כי הנראטיב העיקרי שלהם עוסק "בגרמניה האחרת", מזכיר אמנם שלעם הגרמני יש לא מעט גופות מדממות בארון, אבל מסכם שגרמניה השתנתה, שדור הנכדים הוא דור חדש ואחר ושהגיע עבורנו הזמן -אהם, אהם- אם לא לשכוח (!), אז לפחות לעבור הלאה...

כנ"ל הספר "לבד בברלין". שלא באשמתו של פאלאדה, משתמשים היום בספרו, כי הבון-טון הוא להציג את "הצד האחר" של הצד האפל. אסור להכליל. היו ששתקו והיו שנאבקו, אבל רובם ככולם לא הסכימו. בניגוד למה שחשבתם עד היום. מרגיז.

לסיכום, "לבד בברלין" הוא ספר חובה. ולא חובה כדי לצאת מידי חובה, אלא חובה של ממש, חובה מוסרית. כדי להבין אחת ולתמיד ממה ניזון משטר האימים הנאצי, על מי ועל מה התבסס, מאילו מקורות פסיכולוגיים ואחרים ינק את כוחו, מי היו האנשים ששירתו אותו ומה היו מניעיהם והכי חשוב לדעתי - מי היו ההמונים שהתנגדו לו ובכ"ז כבשו את יצריהם ונמנעו מהתערבות פעילה ?!... אם צדק פאלאדה בהערכותיו, לפיהן היחס בין הנאצים (חבורת השלטון, חברי המפלגה, אנשי האס.אס, האס.דה והגסטפו) ובין מתנגדיהם בגרמניה היה לכל הגרוע 50/50 (ברוב המקרים בספר הוא מתאר יחס של 1/5 - משפחה אחת נאצית מול 5 משפחות לא נאציות בבניין ואף יחס קיצוני עוד יותר של 5/80 - חמישה חברי הנהלה נאציים במפעל מול 80 עובדים שלא היה להם שום קשר לדעות שייצגו הראשונים), אזי התשובה לשאלה "איך ?" נשארת, גם כעת, בלתי פתורה...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•הלל הזקן
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני ילדיו שנספו ולאישה ברת מזל לה נותרו גם אחות גם דודה. הם נפגשו, שני שרידים, אחרי המלחמה ובחרו בחיים.
איזה יצר חיים ממש לא מובן מאליו ליווה אותם - הם נישאו ובחרו להשאר במולדתם - פולין, שם נולדה.
בהיותה בת ארבע עלו לארץ, אז נולדה גם מיה.
ענן כבד גר בבית שלהם - עם אמה, משכילה ואדיבה לבאים מבחוץ. מסבירת פנים בסגנון תרבותי ובמבטא כבד - ופניה שקועות.
דינה ומיה רזות וחיוורות עם צמות ארוכות, ארוכות - כי אסור היה לגזור את השיערות. מעולם לא השתתפו בפעילות חוץ. לא יצאו לטיול - גם לא לכזה של חצי יום - כי אסור היה להן. מעולם לא באו לים, למסיבת יומולדת, פעילות תרבות - כי אסור היה להן. מעולם לא הלכו לישון בבית חברה. לא השתתפו בפעילויות ל"ג בעומר, פורים, עצמאות - כי אסור היה להן... אם קרה ובאה אחת מהן אחר הצהריים לביקור בבית חברה - אסור היה לה לאכול אצלה דבר. גם לא מהקיוסק של בית הספר. רק במכולת של אלי גם הוא שריד "משם", מותר היה. קצת. אסורים היו עוד המון דברים.
לא לזרוק. לא לצרוך. לא לצעוק. לא.... לא... לא..

מיה הצעירה, בשנות התיכון מרדה - מרדה, בעטה ואפילו..הסתפרה! וכשהתגייסה (בניגוד מוחלט לחרדת אמה) לצבא - הלכה להיות מדריכה בבית ספר שדה - כן. וטיילה וטיילה וטיילה את כל הטיולים שלא טיילה עד אז. ונשמה ונשמה את כל האוויר שלא נשמה עד אז.
דינה - לא. היא לא מרדה. לא התגייסה (מטעמי חרדת אמה), לא התנסתה. לא טיילה. לא הסתפרה - היא לא... לא... לא..

והיה שם צל כבד שליווה אותה. לא ידעתי אז לתרגם אותו. לא יכולתי להבין עד כמה חנוקים היו הימים ויותר מכך הלילות - בבית עם האם - השריד החלול שכל שנותר בה - היו פנים שקועות וחרדות.
דינה הלכה ללמוד באוניברסיטה הכי קרובה לבית, מוסיקולוגיה ופילוסופיה וספרות - זה תרבותי וזה מותר. ומיה? מיה, שלא תדעו, הלכה ללמוד באוניברסיטה שבעיר המטורפת והמסוכנת (שם, בלב הסכנה - היא בחוג אסור, אני בחוג אחר - המשכנו להיות חברות, והקשר עם דינה הלך והתערפל), עד ש.. הסתיימו הלימודים - טיפול קליני ראשון - צריך שפן לתקופת ההתמחות.
דינה! הצעתי לדינה להיות ארנבת הניסיונות - כשהיא בתחילת שנות השלושים - לא יצאה מהארץ. לא חוותה. לא טיילה. עם צמה ארוכה נורא. עמוק שם בתוך עולם האקדמיה. היא הסכימה - טיפול ראשון שלי גם שלה - בו היא וגם אני הבנו את עומק הבור הבוצי "בור הדור השני" ממנו צריכה היא להיחלץ. גיששנו. חפרנו. נפלנו. הכאבנו וכאבנו כל הדרך החוצה משם. העמקנו, החלקנו, שוב נפלנו, קמנו.. ו.. הגענו - היא ניצחה.
ניצחון קטן בדרך - יום שישי, אחרי אחד המפגשים שלנו - יצאה.. לטיול! טבע! עם חבר! ולא סתם - עם שק"ש, בחוץ, מתחת לכוכבים. אכלה! במסעדה - ולא קרה כלום. התקשרה אליי, דומעת בהתרגשות - ניצחנו, סיפרה. עוד לא, עוד קצת אכזבתי אותה.. ובדרך, ניצחון קטן שני - מעשה שאסור היה אפילו להרהר בו קודם - היא עברה להמשך החיים האקדמיים אל העיר המסוכנת. שם גם.. הסתפרה. ניצחתי סיפרה - עוד לא, עוד קצת..
וכן, בסוף זה קרה - אחרי יום השואה בשנה שעברה, התקשרה נרגשת וסיפרה שהיא ומשפחתה שהקימה - יצאו בקיץ לטיול. טיול טבע, טיול נופים, עיירות וערים (ולא שום דבר אחר!) - טיול לעשרה ימים - בפולין !!! מעשה שלא יעשה מבית - כן. זה היה סוף תהליך השחרור שלה, סגירת המעגל.

וביום שישי שגרתי בחודש יולי. בברלין אולי קצת לבד. אפור ודי גשום וקולות התיירים מכניסים קצת צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה לי בשיחת טלפון מהארץ. דומעת מהתרגשות וסיפרה על הטיול.
ואמה של דינה - כבר קשישה, אפלה ושקועה עמוק בחרדות.. שם באושויץ-בירקנאו נחתם גורלה - שורדת. ניצולה.

ויש מי שבאותם הימים האפלים, בצל אימת הרייך השלישי, שם בברלין, גם העז.
העלילה מתארת את החיים בברלין של ימי המלחמה. את האווירה ברחוב, במפעלים, כשבמוקד סיפורם של אוטו קוונגל ואנה אשתו, זוג גרמני שאיבד את בנם האנס בחזית. אנה שותקת ואוטו מרגיש שיצא מדעתו אם לא ינסה להגיד, לעשות, למחות, משהו לשנות - הוא חייב אחרת לא יוכל להמשיך. החליט למחות, לבד, בדרכו שלו (ובתמיכתה המסוייגת של אשתו) -ניסה להקים קול מחאה ולעורר את תושבי ברלין. כתב אלפי גלויות כנגד השלטון הנאצי ופיזר אותם בניסיון להגיע אל ולעורר את דעת התושבים. את קול הסביבה המחפשת שפיות. ניסה ליצור מגמת התנגדות כנגד השלטון הנאצי. הייתה זו תמימות ונאיביות אל מול אווירת החשד ויותר מכך המלשנות למפלצת הרשע ומהר מאוד הם (שניהם) נתפסים בידי הגסטאפו והמשך גורלם מגולגל בסיפור (הסיפור אמיתי).
בשנת 1947, כמה שנים לאחר תום המלחמה, כתב הנס פאלאדה את סיפור המחאה של אוטו קוונגל. במקור שם הספר Jeder stirbt für sich allein = כל אחד מת בשביל עצמו.

הספר מעורר מחשבה, נותן עוד נקודת מבט אל הפאזל שמרכיב את אותם הימים. ולצד ההמלצה לספר ממליצה גם על הסרט הטוב "לבד בברלין" שהופק ב-2016, עפ"י הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו.
האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהוא נפגע אישית, הוא פותח סופסוף את עיניו. מצד שני, מי אני שאשפוט אותו? אדם לא משכיל, שמעולם לא שקע במחשבות ברומו של עולם, מי הוא בכלל שיקום ויפעל נגד השלטון? שלא לדבר על הסיכון העצום שלוקח על עצמו מישהו שחי תחת משטר טוטליטרי, ומעיז לחשוב בצורה שלא מוצאת חן בעיני המשטר.
קשה לגלות אמפתיה לגרמנים, וזו הייתה כנראה הבעיה הקשה ביותר שלי בקריאת הספר. ניסיתי להתנתק, לקרוא בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אבל זה לא ממש עבד. אם להודות על האמת, עד עמוד מאתים בערך, שקלתי מדי פעם לנטוש את הספר. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני קורא ספר תעמולה פוליטי, שנועד לנקות את העם הגרמני מפשעי הנאצים, ולהדגיש את מקומם של מתנגדי המשטר. אבל בהמשך נכנסתי לרומן, נהניתי מהכתיבה המותחת, מהאמפתיה של הסופר לגיבוריו, והבנתי את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אהבו את הספר.
כדאי מאד לקרוא. "לבד בברלין" הוא ספר שגדול יותר מהערך הספרותי שלו, וגדולתו היא בכך שהוא נותן כבוד לאומץ הלב הבלתי נתפש של אלה שבחרו להילחם, למרות כוחם המוגבל ולמרות שמאבקם היה מלכתחילה חסר סיכוי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עמיר
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ספר חזק מאוד על העם הגרמני בשנות ה30,40. העלילה חזקה ומרתקת קשה היה להפסיק.
מצד אחד ארוך, מצד שני זה איפשר לחפור בדמויות עמוק מאוד. היה שווה

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•mzsrtgzr2
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום.
פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין.
לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולרגיש עמוק את העיר הזו. כמעט את כולה - לא, לא עניין אותי מילקי. ולא בילויים בזול. לא עניינו אותי חיי הלילה של העיר הטרנדית והתוססת הזאת.
לא, לא עניינו חנויות ושופינג טרנדי. את האתנחתאות ולקיחת הנשימה עשיתי בפארקים העצומים, הירוקים, או על שפת הנהר ובקונצרט בפארק - יפה שם. קר שם. קר תרתי משמע.
מכל מה שיש לה להציע - בחרתי לנשום ולחוות בעיקר את ההיסטוריה. את העבר והווה שהוא המשכו של העבר.
מישהי שלמדתי מאוד להחשיב את דעתה המליצה לי: "תקרא את "לבד בברלין" - בביקור הראשון (היחיד!) והעיר, תאמין לי, תכנס לך לנימים הכי קטנים" - כל מילה בסלע.
לבד בברלין - אנשים מסבירי פנים בנימוס שקט. כמו בספר. ...קר שם כל כך קר שם... אנשים מבט טוב בפנים, סבלניים, מאופקים ונעימים - ראבאק - אתה הולך וחושב "מה הוא עשה אז?" "מה אבא שלה עשה?" הולך וחושב. הולך ורואה - העיר הזאת מטלטלת. מצמררת. אפורה ויפה. מיוחדת. ראבאק - כמה מיוחדת. וקר שם כל כך קר שם.
לבד בברלין - מתלבט אם לקרוא ברכבת התחתית בעברית, רואה שאיש-איש מכונסים בעצמם ואיש לא מביט אל שכנו.
מוציא וקורא. יושב ברכבת תחתית - כן, בדיוק אותה חברה שהייתה אז. חושב, ראבאק - לפחות את השם את הלוגו - הייתם משנים.
היה מרתק. קשה. מצמרר. נעים. בגלל שני אתרים - לא אכלתי יום שלם - הבטן מתהפכת. להאמין להם לגרמנים מסבירי הפנים?
"לבד בברלין" - מרתק. קשה. מצמרר. נעים - להאמין להם? לגרמנים, שמספרים את סיפור הקרבנות הגרמנים ה"מסכנים", שרובם היו חביבים ורק על חלקם "נפל שיגעון האנטישמיות החולה" אוף לא יודע? נגמרתי.
סיימתי את הספר בטיסה חזרה. (גם הספר גם הביקור) היו מעניינים מאוד. היו קשים וגם טובים. מרתקים וגם מומלצים.
בטיסה חזרה - חושב - תודה לאל כמה טוב ולא מובן מאליו - שיש לנו את המדינה שלנו. מופרעת ככל שתהיה.
מתרווח, מחייך אל הדיילת, הקברניט בעברית מברך את הנוסעים - איזו הקלה.
חג שמח לכולם. חג שמח ישראל !!

*תודות מקרב לב לאוקי !! ד"ש מהארץ החמה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

בטרם אכנס לגופו של עניין באשר למחשבותיי על הספר "לבד בברלין", אשתף אתכם בדבר מה שיאיר באופן שהוא על מצבם של האנשים הנרדפים באותם ימים עכורים ולא רק עליהם.

היה זה אחד מימי ינואר של שנת 1942. ברחוב פאול ברונר 19, אי שם בתוככי העיר ברלין, שלחה האלמנה הגב' הדוויק שאול יד בנפשה. הדבר קרה לאחר שאחותה, אנה זיידלר, נקטה באותה דרך כדי להשתחרר ממועקות נפשה ופחדיה.

בתקופה שקדמה למעשה, שלחה הגב' שאול מכתבים לבנה גינטר יעקוב ורעייתו אשר עקרו לגור בארץ ישראל. במכתבים הללו שחלקם נכתבו גם לאחר שגינטר יעקב התגייס לשרות בצבא הבריטי, היא מספרת על התקופה הקשה שהיא חווה בברלין, על החרדות והמצוקות ומעל לכל זאת, על החשש לצפוי לה אם תגורש מביתה לאחד המחנות כפי שאירע לרבים מבני קהילתה.

לסיפור הזה נחשפתי רק לאחרונה מפי יונה גיסי, נכדה של הדוויג. צרור מכתבים ישן שנכתבו בגרמנית אשר היה מונח כאבן שאין לה הופכין במשך עשרות שנים בפינה נסתרת בביתו, נתגלה לעיניו בעת שעשה סדרים בביתו. כך הגיע לידיעתו תוכנם של המכתבים העגומים שכתבו הדוויג ואנה לבני משפחתם שחיו בארץ.

מתוכן המכתבים, באופן ישיר ומבין השורות, מתגלים הקשיים שחוו השתיים ומתוכם גם עולה זעקת הנשים הבודדות והלכודות: "הצילו אותנו. קחו אותנו לכל מקום אחר, לא חשוב אפילו אם לפינה נידחת בתבל ובלבד שנצא מכאן". בצוק העתים, בהיעדר פתרון ובפער זמן של שלושה חודשים ביניהן, שלחו השתיים שנותרו לבדן בברלין יד בנפשן, ובכך שמו קץ לפחדים ולסבל.

כשהרושם שהותיר בי סיפורה של הדוויג נטוע עדיין בראשי, הגיע לידיי הספר "לבד בברלין".

הספר "לבד בברלין" הוא בעיקרו סיפורו של זוג קשיש ששיכל את בנו יחידו במלחמה המתנהלת בצרפת. האבדן מביא את השניים להתריס כנגד המשטר בדרכם הפשוטה ועל פי יכולתם המוגבלת. העלילה המבוססת על ארוע דומה ואמיתי שארע באותה תקופה, מביאה את סיפורם של אותם בודדים שהעזו לפעול ולו רק באופן סמלי כנגד המשטר. משטר שסחף אחריו את רוב רובם של אזרחיו, בין אם מתוך אמונה בדרך ובין אם מתוך השלמה עם מה שניראה אפילו לבלתי אוהדים אותו, כבלתי נמנע. הבלתי נמנע שבא בעיקר מתוך השלמה ופחד.

הסיפור מתאר את התהליך שעובר על השניים מהעת בה חוו את אבדנם האישי, דרך פעולותיהם לעשות את שניראה להם כנכון לעשותו ועד התוצאה האישית לפעולתם. הזוגיות הלא ממש מושלמת של בני הזוג אינה מונעת מהם לעשות ביחד את שחשבו שנכון לעשותו וזאת בשותפות שלמה תוך נאמנות מוחלטת לבן/בת הזוג, בטוב וברע ועד לרגע האחרון.

הספר מביא גם דמויות מקבילות שסיפורן מצטלב בתוך המסכת ומביא המחשה של ממש על החיים במדינה שאזרחיה נחלקים בעיקרו לשניים. הראשונים הם אלה המנסים לעבור את יומם בשלום, בין אם הנם אזרחים ישרי דרך ובין אם הנם עבריינים החיים את הרגע. האחרים הם אלה שרואים את תפקידם, בעיקר מתוך אידאולוגיה, לוודא שהסובבים אותם ילכו בתלם כשהכלי היעיל הוא הטרור והפחד. ביחד עם זאת מומחש עד כמה כדאי לתומכים הפעילים של המשטר להיות כאלה, הן במעמד והן בתגמול.

יש בספר גם על הדרך בה חוקרים יעילים מפילים בפח אנשים תמימי דרך (וגם כאלה שלא) ומביאים אותם לסבך אחרים בקורים שנטווים למטרה אחת, להפיל כמה שיותר אנשים לתהום הנשייה. זהו תיאור של טרור שלטוני המיועד להביא לפחד משתק, פחד שאינו נחסך גם מהמובהקים בתומכיו, פחד שנועד לעקור כל מחשבה של כפירה בדרכו של המשטר ומעל לכל פחד מפני העונש הצפוי בלי קשר למידת האשמה, אם בכלל יש כזו, בהתנגדות למשטר ואפילו אם זו נטועה במעמקי הנפש.

לראשונה מזה זמן רב שנתקלתי בספר כה טוב שנכתב בצורה פשוטה ביותר. בלי תחכום מיותר ובלי מתח עולה ויורד בשל הפתעות ומהפכים, אלא בקצב אחיד. ביחד עם זאת הוא מושך לקרוא עוד ועוד, קריאה שפוסקת בסופו של יום ורק לאחר שהעייפות היא זו שמאלצת לקחת אתנחתא על מנת שלא לקרוא את הספר בחוסר ריכוז.

עד שסיימתי לקרוא את הספר, הרי שכל מה ששמעתי מפי גיסי בשיחת סלון של מוצ"ש על אותם מכתבים שמצא, לרבות תיאור האווירה בה חיו היהודים בברלין, קרם עור וגידים בין דפי הספר הזה.

אסיים בכך שאספר כי אלמנותה של הדוויג באה לה בעקבות מותו במלחמה של בעלה עימנואל שאול במהלך מלחמת העולם הראשונה בהיותו ממלא מקום קצין בשורות הצבא הגרמני לאחר שבתוך שרותו גם זכה באות צלב הברזל על תעוזתו בקרב. יש אירוניה לא מעטה בכך שאשת פטריוט יהודי שלחם למען גרמניה בראותו עצמו כגרמני יהודי (ולא יהודי גרמני) הגיעה למותה בנסיבות הללו דווקא במדינה שלמענה מסר את חייו.

זמן קצר לפני שיצא לשרות ממנו לא שב, כתב עימנואל שאול פואמה אותה הקדיש לשלושת בניו. שמה של הפואמה - "לבניי", ויש בה להציג את רגשותיו הכנים ביותר לארץ בה חי. אם יש דבר מה המבטא את מידת מחויבותו למדינה שהוא אזרח שלה, תמצאו זאת במילות הפואמה בקישור המצורף.

ממליץ לכם מאוד להעתיק את שורת הקישור ל"גוגל" ולקרוא את הפואמה.

http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.1969783

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בן אסתר
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

רומן יוצא מהכלל, המבוסס על סיפור אמיתי. לא חשבתי אף פעם על הגרמנים הפשוטים שחיו בגרמניה בזמן הנאצים יימח שמם. הנס פאלאדה הצליח להכניס לרומן היסטורי המון רוח ונשמה. הספר השאיר אותי המום ועצוב הרוע המתגלה ברומן הוא פשוט לא אנושי. אנחנו באופן טבעי חושבים על סבל עמנו ועל ששת המיליונים, מתברר שאלפים רבים הוצאו להורג סתם, פשוט כיוון שהתחשק לאחד ממלחכי הפנכה. ספר מומלץ לכולם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•avner
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

"יצירת מופת", זעקו כותרות העיתונים. "ניצחון ספרותי", "אחת התחיות הספרותיות... המדהימות...". צר לי, אבל לא ברור לי על מה המהומה. כלומר, ברור שמדובר במסמך היסטורי, חשוב אפילו, אבל גדולה ספרותית לא מצאתי כאן.
בתרבות הרוסית יש מושג שנקרא "קיפוד נבון", שמקורו בדמות מצוירת שנהגה להסביר לילדים "למה התכוון המשורר" בסרט שסיימו לראות זה עתה.
"לבד בברלין" משופע ברגעי קיפוד נבון, עד כדי כך שהרגשתי מבוכה. "הבנתי!" זעקתי בליבי פעם אחר פעם, "אין צורך לדחוף לי את המסר ההומאני בכפית."
למרות גורלו האישי המר של הנס פאלאדה, ארשה לעצמי מעט ציניות. הספר הזה נכתב ב-24 ימים, ומרגישים את זה. אילו היה מקדיש עוד 24 ימים לפחות לקריאה חוזרת, לעריכה עצמית, להשמטת התפל, ייתכן שהיינו זוכים ליצירה טובה הרבה יותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קטיה
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ספר מצוין, מאיר עיניים, חשוב ומיוחד מאוד על גרמניה הנאצית, מנקודת מבט נדירה של גרמני נרדף. עם זאת, כשהתחלתי לקרוא בו עם ציפיות בשמיים, לאחר שקראתי את הביקורות הנלהבות פה באתר, עברו עלי איזה שלוש או ארבע מאות של עמודים שחשבתי שלא כצעקתה. ששוב ההתלהבות היתה מוגזמת. לכן חשוב לי לדייק בביקורת הזו.

אל תבואו עם ציפיות לספר מטלטל שיפיל אתכם מהכסא. צפו לחוויית קריאה מלמדת, מעשירה, אבל גם קצת מתישה וקצת מעיקה. האיכות של הספר הזה נבנית עם הזמן, בהצטברות האירועים, בהיקשרות איטית לדמויות. לא ברגע ולא כהארה פתאומית.
קחו גם בחשבון שמדובר בספר שמטפל דווקא בשוליים החלשים של החברה הגרמנית, ולעיתים קרובות לא בדמויות שקל להזדהות איתן. לא באנשים שהם מה שנקרא "כמוני וכמוך", אלא דווקא בנוכלים קטנים ומרגיזים או שתיינים עלובים, לצד דמויות חיוביות יותר שגם הן לעיתים קרובות אומללות ומעוררות רחמים. כל מיני מזדקנים בודדים וקשי יום. אנשים מסכנים במיוחד ולאו דווקא סטנדרטיים.
עוד יש לדעת שהאופן שבו מסופר הסיפור, לפחות עד חלקו האחרון, מזכיר מחזה אבסורד, אולי אפילו פארודיה, יותר מאשר סיפור ריאליסטי מציאותי. כמובן שהאבסורדיות הבלתי נתפסת של השלטון וחוסר הצדק המשווע מכל פינה תורמים לכך, אך יש לכך סיבות נוספות: גם הנימה הביקורתית-אירונית שמלווה את תיאור ההתרחשויות ומקצינה אותן, וגם כי אותן דמויות מעטות שהספר עוסק בהן נמצאות בכל מקום, ונפגשות כל הזמן אחת עם השניה באקראי, כאילו אין אנשים אחרים בברלין. יש בזה המון חן ספרותי, שכל עלילות המשנה קשורות זו לזו ומתחברות, אבל זה נותן הרגשה יותר של הצגה ופחות של מציאות.

אחרי שאמרתי את כל זה, ושתי הנקודות שציינתי קצת הפריעו לי בתחילת הקריאה, כי ציפיתי למשהו אחר, שיהיה קל יותר להזדהוּת אישית ופחות מסוגנן, סיימתי את הספר בתחושה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה. כתוב בצורה קולחת מאוד ואנושית, נטולת פאתוס או הירואיות, הספר מציג תמונה מרתקת של גרמניה בתקופת המלחמה, מזווית מאוד מיוחדת.

בויכוח האם הספר מתאים למי שרוצה להציג את "גרמניה האחרת" או לא, אני מסכימה עם מי שטוען שכן. תמונת העולם שהספר מציג היא שרוב הגרמנים לא היו נאצים נלהבים, אלא פשוט אזרחים מפוחדים עד מוות שחיו בחרדה איומה ותחת מעקב בלתי פוסק של השלטונות ושל השכנים הנאצים שלהם. כן, הם הצביעו עבור היטלר ב-33', אבל כשקלטו את הטעות, כבר היה מאוחר מדי. לפי הספר, הסיכונים שאזרח תמים היה צריך לקחת על עצמו ולו גם כדי לבצע את פעולת המחאה הקטנה ביותר, היו בלתי הגיוניים. גם הקורא יכול לנסות להעמיד עצמו במקומם ולשאול את עצמו האם היה נוהג אחרת. לי נראה שרמת החדירה לחיי הפרט המתוארת בספר לא לגמרי סבירה. כדי להגיע לרמות מעקב שכאלה, ולמצב שאתה מתעמר ומתעלל בכל אדם ששמו בסך הכל עלה כמכר של נחקר אחר במרתפי הגסטאפו, היה צורך להעסיק חוקר על כל תושב. כשמתוודעים לביוגרפיה האישית של המחבר אפשר להבין מדוע הספר כתוב מתוך זווית חרדתית ופרנואידית שכזו, אבל יש בו בהחלט נימה של הצטדקות גרמנית.

מה שכן, המסמכים שמצורפים בסוף הספר, הלקוחים מהמקרה האמיתי שהמחבר התבסס עליו, מעבירים צמרמורת. כאילו באים להגיד: זה אולי נראה לכם כמו תיאטרון האבסורד עד עכשיו, אבל ככה זה היה באמת.

בשורה התחתונה: ספר באמת מעולה ובלתי נשכח שהיה צריך לתרגם אותו כבר לפני שנים רבות. מומלץ ביותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“אכן, סיפור מסעיר על שני אנשים, על בעל ואישה גרמנים, שמנסים להגן על הצדק בעולם הזה ולעצור את הזוועות”