ביקורת ספרותית על לבד בברלין מאת הנס פאלאדה
ספר טוב

---

אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו.
האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהוא נפגע אישית, הוא פותח סופסוף את עיניו. מצד שני, מי אני שאשפוט אותו? אדם לא משכיל, שמעולם לא שקע במחשבות ברומו של עולם, מי הוא בכלל שיקום ויפעל נגד השלטון? שלא לדבר על הסיכון העצום שלוקח על עצמו מישהו שחי תחת משטר טוטליטרי, ומעיז לחשוב בצורה שלא מוצאת חן בעיני המשטר.
קשה לגלות אמפתיה לגרמנים, וזו הייתה כנראה הבעיה הקשה ביותר שלי בקריאת הספר. ניסיתי להתנתק, לקרוא בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אבל זה לא ממש עבד. אם להודות על האמת, עד עמוד מאתים בערך, שקלתי מדי פעם לנטוש את הספר. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני קורא ספר תעמולה פוליטי, שנועד לנקות את העם הגרמני מפשעי הנאצים, ולהדגיש את מקומם של מתנגדי המשטר. אבל בהמשך נכנסתי לרומן, נהניתי מהכתיבה המותחת, מהאמפתיה של הסופר לגיבוריו, והבנתי את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אהבו את הספר.
כדאי מאד לקרוא. "לבד בברלין" הוא ספר שגדול יותר מהערך הספרותי שלו, וגדולתו היא בכך שהוא נותן כבוד לאומץ הלב הבלתי נתפש של אלה שבחרו להילחם, למרות כוחם המוגבל ולמרות שמאבקם היה מלכתחילה חסר סיכוי.

» ביקורות נוספות של עמיר
» ביקורות נוספות על לבד בברלין