ביקורת ספרותית על אנסטסיה מאת לויס לורי
ספר מעולה

---

לפעמים אתה בן שבעים ושמונה פתאום. ידיך רועדות כשאתה פותח את עיתון הבוקר, וללא המשקפיים אתה לא יכול לפענח את הכותרות. התרופות של הבוקר, גלולה צהובה ושתיים לבנות, ממתינות לך ליד התה המצטנן לאט. אליס תבוא היום. בשלוש. אתה נושא אל השעון עיניים מצפות (שעון גדול עם מחוגים בצורת חצי מתכת חדים) אבל השעה רק עשר וחצי. העיתון לא מעניין אותך, לאמיתו של דבר, ואתה מניח לו להישמט אל השולחן ובוהה נכחך. השעה עשר שלושים ושתיים. השניות חולפות.

לפעמים את אישה צעירה, עם עיניים עייפות ושיער כהה חלק, ארוך, שנתפס בדלת הדירה שלך כשאת נכנסת וטורקת אותה מאחורייך. היום היה ארוך כל כך והלילות אינם יותר קצרים. את חולצת נעליים כבר בדלת ומטילה את עצמך על הספה הכחולה, מניחה ללאות להתפוגג לאט, מתענגת על הרפיון המוחלט באיברים. הדופק שלך הולם באוזנייך. הטלוויזיה עדיין פועלת על איזה ערוץ חדשות ולרעש יש אפקט מנחם, והשלט ממילא רחוק מדי. מה יש במקרר? יש משהו במקרר? משתעשעת ברעיון להזמין שוב פיצה את נשארת לשכב בלי תנועה. את צריכה להחזיר צלצול לג'ינה ולעבור על טפסי המס ועוד משהו שכבר שכחת אבל זה יחכה. את מתמתחת, מפהקת וצונחת שוב לאחור. השמש מטילה פסים של אור בוהק על השטיח והאבק רוקד בהם מתהולל. הכל יחכה.

לפעמים עוד לא ברור מי אתה אבל אתה עומד על איזה גג של בניין, נוף אורבני אפור ושוקק, עיר גדולה כלשהי. המוני גורדי שחקים. הרוח עזה ופראית ויש מישהו שם לצדך, והוא אומר משהו שאתה לא יכול לשמוע, ועיניו עצובות כל כך. הוא מזכיר לך את פרד ואתה תוהה למה, ומי זה פרד בכלל; ואוך כמה שאתה שונא את הספרים האלה שפשוט זורקים אותך אל תוך סיטואציה ומצפים שתבין לבד.

לפעמים את פשוט מתה שיהיו לך גם אופניים כאלה עם פעמון. גם לג'ימי מקסוול יש אופניים עם פעמון וגם לאלישה וכולם והפעמון הוא בצבע כסף כזה, ואלישה מרשה לך לגעת אבל לא לצלצל. ואמא אמרה שזה מאוד יקר ואבא אמר ביומולדת וספטמבר זה עוד מלא מלא זמן וגם בכלל האופניים של אלישה ילכו לאיבוד בספטמבר. באמת. ככה לוני אמר כשאלישה אמרה ש - את לא יכולה לספר מה אלישה אמרה כי זה סוד, ואת לא מגלה. מצאת היום זחל בגינה. שמן כזה ולבן. בטעות דרכת עליו עם המגפיים הוורודים (עם הכוכבים בקצה של השרוך) והוא עשה כזה קרעכצ וזה היה מגניב. אבל אמא אמרה שזה לא יפה וזה עושה לה צמרמורת אז את נורא נזהרת לא לדרוך על הזחל השני שהיה באמבטיה. ומחר יהיה ריתמיקה ואולי יהיה תורך בקסילופון?

//

לפעמים, לעתים נדירות יותר ויותר, מגיע ספר שגורם לך לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר. לאהוב את מה שהוא אוהב, גם אם לא הכרת בכלל אוכל יווני או מוזיקת מטאל; לעשות את מה שהוא עושה, גם אם לעולם לא היית מקעקע היפוגריף על הכתף; לחלום איתו, לפחד איתו, לבכות איתו, להיות הוא עד ליבלת על הזרת של רגל שמאל.
הספר הזה הוא אחד הספרים האלה, וככזה, הוא נהדר. לכו תהיו אנסטסיה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על אנסטסיה