ביקורת ספרותית על אנסטסיה מאת לויס לורי
ספר טוב

---

גיל עשר הוא גיל מתעתע. מצד אחד, נראה שאתה רק ילד, אפילו לא "מתבגר". אפילו לא נכנס להגדרה הרשמית של "בן עשרה". מן הצד השני, אתה מתחיל להסתכל על העולם, על הסובב אותך, ועל עצמך, להשוות ולחשוב. כך שזה למעשה גיל מאוד בוגר. לא קל להיות ילד (או ילדה) בגיל עשר. גם לא קל להיות הורה של ילד בגיל הזה.

בספריה ביקשו שאקרא את הספר ואחווה עליו את דעתי, כי הוא ספר ששייך "לגיל הבעייתי" כהגדרת הספרנית, כלומר השנתונים שבין 10 ל-12, אלה המאכלסים ילדים שקוראים מהר והרבה, אבל לא מכל דבר. צריך למצוא משהו שהוא לא ילדותי מדי ועם זאת לא בוגר מדי. משהו מדויק.

אז קראתי. אנסטסיה היא ילדה בת עשר, בת יחידה, אבל לא לזמן רב כי בתחילת הספר היא מתבשרת שאמא שלה בהריון, והיא (כלומר אנסטסיה) לא מאוד אוהבת את הרעיון. חוץ מזה יש עוד דברים שהיא לא אוהבת, כמו למשל השם שלה. כאן, למשל, ממש הזדהיתי. גם אני לא אהבתי את השם שלי כשהייתי בת עשר. וגם עכשיו אני לא מתה עליו. אלא שאנסטסיה מנסה דרכים יצירתיות כדי לקבל את האפשרות להוסיף שם, כמו למשל להפוך לקתולית.

זהו, ספר חביב, קליל וקריא מאוד. ילדה בת עשר עם כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לה, היומן שהיא כותבת, ורשימת הדברים שהיא אוהבת ושונאת. אם משווים לילדה מפורסמת אחרת - רמונה של בברלי קלירי, אז רמונה הרבה יותר אימפולסיבית ושובבה, בעוד אנסטסיה חושבת המון על דברים ומנתחת אותם, ולכן בפועל עושה פחות שטויות.

אני יכולה להבין את ההסתייגות של הספרנית ביישוב דתי מספר שיש בו פרק שמוקדש לעיקרי הדת הקתולית (ברמה של ילדים בני עשר). כמו כן היו לטעמי קצת יותר מדי רמיזות מיניות שמעבר לגיל. אבל זה בקטנה. ואם כבר בקטנות, או בקטנוניות: אבא של אנסטסיה בן 45. אמא שלו, סבתא של אנסטסיה בת 92. אני יודעת שיש נשים שילדו בגיל 47, לא יודעת כמה כאלה היו לפני חמישים שנה, ולי זה הפריע.

למעוניינים - מומלץ לקריאה וחביב. גופן גדול ומנוקד, 111 עמודים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אנסטסיה