עמדתי לפרוש בפניכם את המשנה שלי על התאבדויות, את הסקרנות והמשיכה שלי מילדות אל עולם הפסיכיאטריה/פסיכולוגיה (כחלק מהמרדף אחרי חלום הרפואה), וחלק ניכר מפילוסופיית החיים שלי, אבל משהו בי נתקע, כל המחשבות הפכו לבליל אחד, ולא הצלחתי להחליט על סדר חשיבות הפסקאות השונות, לא יודע למה, אולי זה היה בגלל כאבים מקריים, השינויים החדים במזג האוויר, או אולי אני פשוט סתם משוגע.
אבל את כל אלה נשאיר לפעם אחרת, עכשיו אספר לכם קצת על תמונה שצילמתי בכיכר קטנה בלובליאנה (בירת סלובניה ובירת עלילה סיפורנו), לפני כעשור.
שלוש בחורות צעירות ישבו על שפת המזרקה, בצילו של פסלו של פרשרן, גדול המשוררים הסלובנים, עם כלי הפריטה בידיהן, ומפוחית צמודה לפה.
התמונה נחקקה בזיכרוני כפי שהמנגינה נצרבה בנפשי, אם מתבוננים היטב אפשר להבחין בשלוש עלמות בלונדיניות, לא יפות במיוחד אבל בטח לא מכוערת, מנגנות ללא הרף, עם מעט עצבות, קורטוב של פחד, אבל גם עם אמונה בוערת בפנים.
איני יודע מה גרם לי לצלם את התמונה באותה העת, אבל אי אפשר שלא לתהות היכן הן היום – האם הצליחו להגשים את החלום ולממש את עצמן באמצעות המוזיקה, להעביר דרכה מסר אל ההמון? או שמא זנחו אותה, ויתרו על הטירוף הזה, נכנעו לתכתיבי החברה והתפשרו כמצופה מהן על חיים רגילים, בטוחים יותר? משום מה, אני מקווה שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.
ורוניקה מחליטה למות כי היא לא מוצאת משמעות לחיים שלה. רוב האנשים לא יבינו את האמירה הזאת, חלקם משוכנעים שהמרדף אחרי משמעות הוא סתמי, סופו להניב רק מפחי נפש וכישלונות, אחרים יטענו שמצאו כבר משמעות, באהבה, בחיי המשפחה ובקריירה שלהם, אבל ישנם גם כאלה, יחידי סגולה (או מקוללים, אם תרצו), שלא יסתפקו בכל האמור לעיל, הם ינסו לצלול אל המשמעות האמיתית שלנו בעולם, המשמעות שלהם, הם לא יסתפקו בעבודה שגרתית ובהקמת גרעין משפחתי צנוע, הם יחפשו מה באמת מלהיב אותם, מצית בהם זיק של בערה פנימית, גורם להם להיות מאושרים, כי אותו דבר, הם יודעים, הוא תמצית הוויתם בעולם, והסיבה שלהם לחיות.
אני אחסוך לכם לבטים, עבדכם הנאמן משתייך לקבוצה האחרונה. בחודשים האחרונים התמסרתי למה שידעתי בתוכי תמיד, הכתיבה היא המשמעות האמיתית שלי בעולם, היחידה שמביאה אותי לרמות חדשות ועמוקות יותר של אושר והגשמה עצמית, היא האפשרות שלי להותרת חותם בעולם. כפועל יוצא מכך, זנחתי לעת עתה את חלום הרפואה, לטובת החלום האמיתי שלי, לעסוק בכתיבה כמקצוע וכדרך חיים. בחודשים האחרונים לקחתי על עצמי החלטה לא שגרתית (יש יגידו, משוגעת), החלטתי לדחות את הלימודים בשנה ולהשקיע את כל מרצי בכתיבת הסיפור שבוער בי, כתיבת הרומן, ספר הביכורים שלי (להרחבה אפשר לקרוא את הביקורת שלי על הספר "איך כותבים סיפור").
"מהו משוגע?", שואלת ורוניקה כשהיא נכנסת למוסד, ושאלתה בהחלט נוגעת בשורש בעייתיות ההגדרה - האם אדם הבוחר לרדוף באדיקות אחר חלום נפשו הוא אדם המעורער בנפשו? או באותה מידה, האם אדם המחליט לטייל ארוכות ברחבי העולם, לוותר כליל על הקמת התא המשפחתי הוא אדם משוגע וחסר הגיון? או שמא אנשים מחשיבים את שני אלה ככה רק כי אינם עולים בקנה אחד עם המוסכמות החברתיות.
האם קולומבוס, גליליאו, האחים רייט ועוד רבים מתפארת האנושות לא נחשבו מטורפים בזמנם?
העולם הוא עגול? האדם יגיע לירח? בני אדם יוכלו לעוף בשמיים?, תגיד לי, השתגעת לגמרי בנאדם?
בכל אחד מאיתנו קיים שיגעון קטן, כזה או אחר.
הספקטרום של השיגעון הוא רחב למדי, כמובן שיש את המקרים בקצוות, שאי אפשר להתכחש אליהם, אבל מה עם כל השאר? אני לא מרחם עליהם, נהפוך הוא, דווקא הם יודעים להגיע אל תהומות הנפש העמוקים ביותר, לחוות את הרגשות עד הקצה, הבעיה היא שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים האלה הם פשוט לא מצליחים לשלוט בעצמם, ונופלים פנימה, הישר אל האפילה.
היכרותי עם פאולו קואלו נובעת מקריאת ספרו המפורסם, "האלכימאי", כנראה הספר עם הנימה והמסר הכי אופטימי שקראתי מימיי, לכן היה מפתיע במידה מה לגלות שבחר לעסוק דווקא בנושא קודר שכזה.
אחרי חשיפה ראשונית לקורות חייו של הסופר הברזילאי, העיסוק בנושא הנ"ל החל להתיישב עם ההיגיון, שכן, גם קואלו, נחשב בזמנו משוגע, ואף הוחזק במוסד לחולי נפש, אליו נשלח על-ידי הוריו. תוהים אתם בטח מדוע נשלח לשם? האם הוא סבל מסכיזופרניה, מאניה-דפרסיה או דיכאון קליני? לא ולא, הוא נחשב משוגע מסיבה אחת בלבד, הוא העז להכריז בגלוי שהכתיבה תהיה דרך חייו.
המחצית הראשונה של הסיפור הייתה מעולה, ולא לשווא, מצאתי עצמי מתענג על מספר הגיגים מסקרנים.
ישנה ביקורת קבועה על סגנון כתיבתו של קואלו, שטוענת שזה נוטה באופן תמידי לפשטנות יתר ביצירותיו, אבל דווקא בסיפור הנ"ל, הכתיבה הפשוטה שלו התבררה כסוג של גאונות (לפחות בתחילת הסיפור).
לכתוב על נושאים קודרים כמו התאבדות, התבדלות חברתית וכפייה של הממסד, במין מבט-על מפויס שכזה, מאפשר לקורא לרדת לעומקם האמיתי של הדברים, בכוחות עצמו.
כדי לכתוב על אדם שקץ בחיים בחפץ במוות, צריך להיות במקום החשוך הזה, או לעשות עבודת תחקיר מעולה, נדמה שקואלו כשל בשני הדברים.
לספר היה פוטנציאל טוב, אבל אי שם, באמצע הסיפור, הוא איבד אותי לחלוטין.
הוא כשל בניסיונו לעורר בי מעורבות רגשית כלפי הדמויות שלו (כבר מצאתי עצמי כמעט ומייחל למותה של ורוניקה), הרעיונות שלו באשר לחיים והמוות, שבהתחלה נראו מקוריים, התגלו שגורים ונדושים לגמרי, ואת הטוויסט הקבוע שלו בעלילה חזיתי כבר בעשרים העמודים הראשונים, ככה שהספר, כמכלול, לא הצליח להותיר בי שום חותם.
לא יודע למה, אבל לא הולך לי עם הסופרים הדרום אמריקאיים האלה.
לסיכום, ספר בסדר, אבל לא הייתי ממליץ עליו לחבריי.
הראשון שמקבל ממני פחות מארבעה כוכבים, מברוק.
