“תקופה ארוכה לא קראתי כמעט שום ספר, חוץ מספרי עיון (אם זה נחשב), היה נדמה לי שקראתי כבר את כל הסיפורים, בשנוי פרט כזה או אחר, שהסיפורים שאני קורא מצביעים לא על העולם אלא דווקא הרחק ממנו, שהם מנסים לבדר אותי בעל כורחי, ולא רציתי להתבדר. הספר הזה החזיק אותי לחיקה המנחם של הקריאה.
הגעתי לספר הזה לגמרי במקרה, הוא נח על מדף הספרים המומלצים בספריה, ספר קטן ולבן עם כריכה וורודה וציור מכוער למדי על של ערמת כסאות כתר, מעולם לא שמעתי על הספר הזה לפני כן, איש לא כתב עליו ביקורת בעיתון, והוא יצא בהוצאה נידחת.
אני אוהב ספרים כאלה, נידחים, מוזרים שאף אחד לא קורא, אני נזהר מרבי מכר שכולם משבחים אותם, שזכו בפרסי בוקר או שהניו יורק טיימס כותב עליהם. לפעמים אתה מוצא בערמת הספרים הנידחים ספרים נוראיים ולפעמים אתה מוצא שם פנינים, הספר הזה הוא פנינה.
זהו ספר עצוב נורא, אבל גם מצחיק לפרקים, ספר ברוטב חמוץ מתוק, והוא אמיתי וגם מזויף בדיוק כמו שאני אוהב. הספר קטן מאוד, כתוב בפרקים קצרצרים ובתחילת כל פרק מופיע איור משעשע קטן בשחור לבן שרומז לנושא הפרק.
המחברת היא אישה צעירה בת עשרים וארבע, אביה ואימה נפטרו בהפרש של כמה חודשים והשאירו אותה לבדה בעולם. היא מתארת בכנות (לפעמים מזעזעת) את העצב העמוק והבלתי ניתן לתיאור, שבכל זאת חייבים לתאר, את הכעס והקנאה באלה שנשארו להם הורים, את הגיחוך בקלישאות שאנשים מטיחים בה, את החור שנפער בחייה ואי אפשר למלא אותו בשום דבר, את חוסר האונים שלנו מול החיים שממשיכים איתנו ובלעדינו.
ספר מיוחד, ממליץ מאוד.”

“בספרון קטנטן תמצית של געגוע גדול כותבת יעל שיה את הסיפור האוטוביוגרפי שלה
על החיים והתמודדותה בצל היתמות ואובדן שני הוריה בטווח כל כך קצר אחד אחרי השני .
מבנה הספרון :פרקים קצרים המקלילים את הכאב העצום ומותירים חותם בלב .
יעל בת יחידה . וכולם שואלים אותה :למה את מחייכת ?
בכתיבה תרפויטית אמיצה רהוטה ובגובה העיניים ללא כל התיפיפות היא פורטת בנימי נפשה , בראייה מפוכחת עם מעט הומור ולעיתים אף הומור שחור וציני
המעניקים ריפוי ומזוג לליבה וללב ליבם של הקוראים שחיים את החיים בצל ה-אובדן הגדול .
ספר ביכוריה נגע מאוד לליבי כאחת שחוותה אובדן של אמא .
משהו בתיאור הרגיש העדין והשביר של המסע שעברה החזיר לי את המסע שאני עברתי בפרידה מאמי בקריאה שלוותה באמפטיה
ורצון עז לחבק אותה חיבוק של הזדהות .
זהו ספר נוגע במסע לריפוי הלב ומוביל דרך להתמודדות עם אתגרי החיים כי כמו שיעל כתבה לי בהקדשה : החיים ורודים .”