ביקורת ספרותית על הקסטה השחורה מאת ניר מטרסו

---

"הקסטה השחורה" הוא אחד מהספרים שהכי נהניתי לקרא בחודשים האחרונים, אחרי "כוחו של הכלב" שהיה כתוב מאוד יפה, קיבלתי המלצה על "הקסטה השחורה", רומן גרפי שנכתב וצויר על ידי ניר מטרסו, שלמיטב ידיעתי הוא בעיקר מוזיקאי ואחד ממייסדי "המהפכה המיותרת" להקה ישראלית שפעלה בין השנים 1991 ל 2006 וניגנה רוק אקספירמנטלי.
על פי ויקיפדיה, הקריירה של "המהפכה המיותרת" הייתה כושלת מבחינה מסחרית אך מלאה בתקריות הזויות. הלהקה הופיעה בעיקר ברחוב, מאחר ולהופעות במועדונים לא הגיע כמעט קהל והן הסתיימו תכופות בריבים אלימים בין חברי הלהקה לבעלי המועדונים השונים. מופע ההשקה של אלבום הבכורה "המהפכה המיותרת" בוטל בגלל חוסר תאום, כל חבר הגיע לנקודה אחרת בשדרות רוטשילד, שם היו אמורים להופיע. הלהקה ניגנה מוזיקה מוזרה, לא הרמונית שאיש כמעט לא רצה לשמוע, ולאיש מחבריה לא היה אכפת, נדמה שהם כמעט לא שמו לב לכך.

וכך הוא כותב "יש קסטה שחבר השאיל לי בתחילת הניינטיז וחבר אחר איבד. מאוד אהבתי את מה שהיה על הקסטה, אבל עד היום אני לא יודע איך קוראים למה שהיה עליה כי זאת היתה קסטה שחורה בלי כיתוב".

אני יותר ויותר נזכר במוסיקה שהיתה בקסטה השחורה ולפעמים מתנגן ועולה לי משהו מתוכה. מעורפל. לפעמים תוך כדי עבודה על קטע מוסיקלי משתרבב משהו שמזכיר. אני מחפש אותה לפעמים באלבומים אבסטרקטיים. לינקים ביוטיוב, ארכיונים ישנים שעברו דיגיטציה. אולי שמעתי אותה באחד החיפושים, אבל כבר לא יכולתי לזהות.
הדימוי שלה קיים בתוך הראש שלי, מוצק ומשתנה עם הזמן. ונראה לי שהשלמתי עם זה שלעולם לא אדע איזה אלבום זה היה".

ניר יוצא למסע אחורה בזמן, אל הנעורים האבודים, אל החלומות המוזרים, אל האדם שהוא היה פעם, הוא פוגש את חבריו ללהקה אמיר ומרים אותם לא ראה כמעט עשר שנים מאז שחזרו בתשובה, הם אינם זוכרים מה היה בקלטת וגם לא איפה היא, חברו גור בנטוביץ תוהה מדוע בכלל לחפש אחרי הקסטה, מה כל כך חשוב בה? הרי גם אם ימצא את קסטה הזאת שנשמעה לו פעם בנעוריו מופלאה מן הסתם תשמע לו אחרת לגמרי, אולי אפילו גרועה. למה להכתים את הזכרונות?
אבל ניר נחוש באופן כמעט אובססיבי למצוא את הקסטה השחורה, הוא מחטט בזיכרונו, נפגש עם חברי עבר, מחפש ברחבי האינטרנט, חושב אפילו ליצור את הקסטה השחורה בעצמו ובסופו של דבר....
זהו ספר על זיכרונות העבר ועל הניסיונות לחזור אליו, זהו ספר על אמנות שאיננה מנסה לסחוף אחריה המונים, לא למלא אצטדיונים, גם לא לזכות בתהילה, אמנות שהיא מעניינת כי היא לא מנסה להתחנף לשום אדם, כי היא רוצה רק להגיד את האמת שלה ולכן היא נשארת כמעט לבדה.
זהו בעיקר דיוקן של אדם שהולך בדרך לא סלולה, מוזרה, לא ממש מובנת, אם מפני שבחר בה ואם מפני שהיא בחרה בו, מחפש ותוהה בכל צעד האם הלך בדרך הנכונה?
ספר מהנה, קצר וקולח ומצויר ביד קלה, פשוטה ויפה.
מומלץ לכל מי שאוהב אמנות שוליים, שאוהב ספרות שאוהבת לשאול אבל לא לגמרי לענות,

עוד מילה קטנה, בזמנו כשיצא אלבומו של מטרסו "זרע לוויתן", ב 2015 הוא קיבל ביקורת מופלאה ב"הארץ", ניסיתי לשמוע אותו ופשוט לא הצלחתי לעבור את השיר הראשון ועכשיו שמעתי אותו שוב ופתאום זרע הלוויתן נשמע לי יפה, ומוזר, ומובן מאוד.
אז אני גם ממליץ גם על האלבום הזה, למרות שהוא הרבה פחות נגיש מהספר, אבל אני שחושב מי שאוהב מוזיקה אחרת , מוזרה, ולא ממש נגישה, ימצא בניר מטרסו מין חלילן מהמלין רק הפוך, כזה שרוצה לסלק את כמעט את כל מי שהולך מאחוריו, ובכל זאת החלילן מידי פעם מפנה מבט לאחור וצוחק, שווה לשמוע את הצחוק.
נמצא בבנדקמפ, תחפשו.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על הקסטה השחורה