ביקורת ספרותית על מתחת לעור מאת יעל שיה
ספר מעולה

---

תקופה ארוכה לא קראתי כמעט שום ספר, חוץ מספרי עיון (אם זה נחשב), היה נדמה לי שקראתי כבר את כל הסיפורים, בשנוי פרט כזה או אחר, שהסיפורים שאני קורא מצביעים לא על העולם אלא דווקא הרחק ממנו, שהם מנסים לבדר אותי בעל כורחי, ולא רציתי להתבדר. הספר הזה החזיק אותי לחיקה המנחם של הקריאה.
הגעתי לספר הזה לגמרי במקרה, הוא נח על מדף הספרים המומלצים בספריה, ספר קטן ולבן עם כריכה וורודה וציור מכוער למדי על של ערמת כסאות כתר, מעולם לא שמעתי על הספר הזה לפני כן, איש לא כתב עליו ביקורת בעיתון, והוא יצא בהוצאה נידחת.
אני אוהב ספרים כאלה, נידחים, מוזרים שאף אחד לא קורא, אני נזהר מרבי מכר שכולם משבחים אותם, שזכו בפרסי בוקר או שהניו יורק טיימס כותב עליהם. לפעמים אתה מוצא בערמת הספרים הנידחים ספרים נוראיים ולפעמים אתה מוצא שם פנינים, הספר הזה הוא פנינה.
זהו ספר עצוב נורא, אבל גם מצחיק לפרקים, ספר ברוטב חמוץ מתוק, והוא אמיתי וגם מזויף בדיוק כמו שאני אוהב. הספר קטן מאוד, כתוב בפרקים קצרצרים ובתחילת כל פרק מופיע איור משעשע קטן בשחור לבן שרומז לנושא הפרק.
המחברת היא אישה צעירה בת עשרים וארבע, אביה ואימה נפטרו בהפרש של כמה חודשים והשאירו אותה לבדה בעולם. היא מתארת בכנות (לפעמים מזעזעת) את העצב העמוק והבלתי ניתן לתיאור, שבכל זאת חייבים לתאר, את הכעס והקנאה באלה שנשארו להם הורים, את הגיחוך בקלישאות שאנשים מטיחים בה, את החור שנפער בחייה ואי אפשר למלא אותו בשום דבר, את חוסר האונים שלנו מול החיים שממשיכים איתנו ובלעדינו.
ספר מיוחד, ממליץ מאוד.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על מתחת לעור