הוצאה לאור›משכל (ידיעות ספרים)

לפעמים אני חושבת שאין כיף גדול יותר מהיכולת שלנו הקוראים להיכנס ולצאת מעולמות של אחרים. עולמות שבוראת עבורנו המילה הכתובה. זה מרגש, כי זה מעורר בנו חוויה משותפת במחיצת אנשים לגמרי זרים. אנחנו הולכים לאיבוד איתם, מגלים סודות וחושפים מהוויים, מדמיינים ומתיידדים, נסוגים ומתקרבים, בוכים, ונעלבים, צוחקים ונבוכים ולא אחת חווים שותפות גורל או מצטרפים יחד איתם למסע שלהם... והכול ארוז למעננו בתוך כריכה. אג

*





חוויה מיוחדת, שככל הנראה לא תיקרה לי שנית בחיים: לקרוא בשקיקה עמוק לתוך הלילה, להתכרבל בפוך ולהפוך דף אחר דף בין אותם ארבע קירות בהם חיה וישנה הסופרת.
בחדר הסמוך ישנות בשלווה שתי בנותי הפעוטות. החדר הזה, עם המדפים שהחזיקו בובות ושגם אני בתורי הנחתי דובים עליהם, היה שייך לנוגה. נוגה מתמודדת עם מחלת נפש שהתפרצה אצלה בגיל עשר. לא אנקוב בשמה במפורש, שכן האבחנה ההדרגתית והמייסרת היא חלק מ

שמו של הספר מטעה במקצת. אני מניח שאנשי ההוצאה בחרו בכותרת נחרצת, בעלת ניחוח פולמוסי כדי להגדיל את המכירות. זה כמובן בסדר גמור, אבל עומד בסתירה למה שטוענת המחברת בגוף הספר. רביד לא טוענת כי כל מה שכתוב בתנ"ך הוא אמת לאמיתה, אלא שסיפורי האבות בספר בראשית ועוד כמה מעשיות שמפוזרות בחלקי הפרוזה של המקרא אינם בדיה מוחלטת, אלא הם מעוגנים במציאות החברתית - משפטית של אותם ימים, ואם מקלפים מהם את החלקים האג

אחרי שקראתי שני ספרים שעסקו בדוקו-פשע ורצח, לא יכולתי לבקש לעצמי ספר יותר טוב מזה.

הספר "מחברת הלב" הוא מסוג הספרים שעושים עיסוי לתאי המוח. הוא מהנה, סוחף והדפים עוברים מצד לצד מבלי להרגיש.

אני לא מופתעת על כך שספריה של לורי נלסון ספילמן הופכים לרבי מכר. ספריה: "רשימת המשאלות" ו"אבני הסליחה", אנושיים, וחודרים ללב ההקורא גם אם הם סובבים סביב גרעין בדיוני.

הפעם העלילה מגוללת על אריקה בליי

לכל אדם יש שתי משפחות, גורסת האמרה החביבה, המשפחה שהוא נולד לתוכה והמשפחה שהוא בוחר להקים לעצמו. האמרה הזו תמיד עוררה בי תהיות בסוגיות הנוגעות לשרירותיות, מקריות, גורל ובחירה. לצערי, אלוהים בושש לשאול אותי לאיזו משפחה ברצוני להיוולד, ואם בכלל חפץ חיים הנני... בעל כורחי הטילני לתוך הרפש הטובעני-תובעני הזה, ועוד ביקש ממני לשחות...

טוב, אם אין לנו שליטה על המשפחה לה אנו נולדים, הרי שיש לנו שליטה

****




בגילי, כבר קשה לי להתאמץ. הסיכוי שאקרא ספר שלא תופס אותי בהתחלה או שלא נותן לי משהו להיאחז בו - נמוך, במיוחד לאור העובדה שיש לעולם, למדף שלי, לסטימצקי - אפילו לפייסבוק - כל כך הרבה מה להציע, שבאמת אני לא מבין למה לטרוח להמשיך אחרי עמוד מאה או אפילו מאתיים. בשביל מה? בשביל להשביע את העיניים ואת הנפש, ולא חשוב מה מכניסים ומה קוראים? הרי זה כאילו הייתי עכשיו באטלנטיק סיטי, בפנסיה, ואני

פצע עמוק הוא ההזדמנות לריפוי

2014 – עזה. צוק איתן – הודעת sms מקפיצת דופק באחת השעות הקשות לכולם: "אבא-אמא / יקירתי ...כעת נכנס. שמרו על עצמכם. נתראה אחרי המלחמה. אוהב xxx"
במקביל, שולח xxx אל קצינת הת"ש, מסר חפוז ב- WhatsApp, "...מייד נכנסים, את יודעת.. אז, במקרה ש... אם יקרה... את יודעת, העבירי את ההודעה הזו ממני לאמא-אבא / לחברתי.. ו..תגידי להם גם שאהבתי...".
באותם בתים - בהם זמן ק

בחורה אנגלייה שהתייתמה מהוריה במלחמה והשכן (עם הנטיה לאלכוהוליזם) שלה טסים לאיסטנבול-היא, כדי להתחקות אחר עברה והוא-יש לו סיבות משלו.
במהלך הספר נחשף אותו עבר מסתורי של הגיבורה, אליס, בצורה מעניינת אם כי צפוייה. מעניין שהסופר בחר לכתוב על נושא זה, שאינני רוצה לכתוב מה הוא כדי לא לעשות ספויילר. ובנושא ספויילרים, לאחר שתקראו את הספר תבינו שהתמונה של האשה בכריכה לא ממש תואמת את דמותה של גיבורת הסיפו

הספר הזה נקרה בדרכי במקרה ממש. לא חשבתי לאסוף אותו לידיי, אבל בכל-זאת לקחתי אותו ומאז שהתחלתי לקרוא הוא זרם יפה ויחסית אליי סיימתי אותו די מהר.
זיהיתי בו נפשות שדודו הזכיר, אירועים מארצישראל גם בתקופה שהייתי ילדה ומההווי בארץ ובעולם. לרגעים קצת כעסתי על כך שדברים כמעט לא השתנו פה והספר נכתב בשנת 2002 (לפני 20 שנה) !!!

כפי שהוא מגדיר את עצמו (בעמ' 146) דודו טופז היה אגואיסט, אבל אני מוסיפה כי ל