הספר הזה נקרה בדרכי במקרה ממש. לא חשבתי לאסוף אותו לידיי, אבל בכל-זאת לקחתי אותו ומאז שהתחלתי לקרוא הוא זרם יפה ויחסית אליי סיימתי אותו די מהר.
זיהיתי בו נפשות שדודו הזכיר, אירועים מארצישראל גם בתקופה שהייתי ילדה ומההווי בארץ ובעולם. לרגעים קצת כעסתי על כך שדברים כמעט לא השתנו פה והספר נכתב בשנת 2002 (לפני 20 שנה) !!!
כפי שהוא מגדיר את עצמו (בעמ' 146) דודו טופז היה אגואיסט, אבל אני מוסיפה כי לא אגוצנטר וזאת מאחר ובספרו זה הוא נותן במה ופירגון להרבה אמנים ואומנים טובים ממנו.
ההרגשה הייתה שאני מקשיבה לדודו שמספר בקולו את חוויותיו בשפתו הגבוהה והיפה, בצורה חשופה ופתוחה ללא מחסומים.
מטבעה של אוטוביוגרפיה היו, כמובן, גם נושאים שלא הסכמתי איתם ואף עוררו בי רגשות שליליים כלפיו אבל עדיין מסכימה עם הנאמר בגב הספר "ספר חובה לכל אוהבי דודו טופז וגם למסתייגים ממנו. זהו אינו רק סיפורו של המחבר וסיפור אהבתו לחיים. זהו סיפורה של הארץ הזאת" תקראו-תבינו.
ציטוטים נבחרים מהספר:
"המרכז איננו אתה ועולמך, אלא הבורא ועולמו. אפילו אם אינך מבין מדוע אתה עושה זאת, אפילו אם המילים נשמעות לך חוזרות על עצמן ולעיתים מיושנות וחסרות-פשר - עצם החזרה עליהן מידי בוקר, עצם התפילה הקצרה לפני הכנסת מזון לפה או אפילו לאחר יציאה מהשירותים - אלה דברים נשגבים מבינתנו, אבל אלה הרגעים שהופכים אותך לאדם שאינו מקבל את הטוב (או את הרע) כמובן מאליו. כל החבר'ה הישראלים שמחפשים את המנטרה והמדיטציה בתרבויות אחרות עושים זאת מפני שלצערנו, הממסד הדתי בארץ המאיס את מסורת ישראל על אנשים שאינם מוכנים לקבל עליהם כפייה." / עמ' 29
..."הרי אף אחד בארץ לא ממש מרוצה ממה שהוא; בארה"ב נהג מונית הוא נהג מונית, אמן הוא אמן ופוליטיקאי הוא פוליטיקאי. בארץ, נהג מונית הוא בעצם אמן מתוסכל מעצם העובדה שבתוך-תוכו הוא יודע שלמרות מעמדו אין לו כוח השפעה." / עמ' 127
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
