ביקורת ספרותית על ותכתבו: אהובתנו מאת אמונה אלון

---

לפעמים אני חושבת שאין כיף גדול יותר מהיכולת שלנו הקוראים להיכנס ולצאת מעולמות של אחרים. עולמות שבוראת עבורנו המילה הכתובה. זה מרגש, כי זה מעורר בנו חוויה משותפת במחיצת אנשים לגמרי זרים. אנחנו הולכים לאיבוד איתם, מגלים סודות וחושפים מהוויים, מדמיינים ומתיידדים, נסוגים ומתקרבים, בוכים, ונעלבים, צוחקים ונבוכים ולא אחת חווים שותפות גורל או מצטרפים יחד איתם למסע שלהם... והכול ארוז למעננו בתוך כריכה. אגודת דפים שמאכלסת חיים של חילוניים, דתיים ,ישראלים או נוכרים, במאה כזו או אחרת, והרגע הזה שאני מעבירה יד מלטפת על גבי המדפים עמוסי הספרים כמו על גבי אטלס גיאוגרפי, ועד שאצבעותיי עוצרות ובוחרות את העולם, המקום והזמן, ואת חברת האנשים החדשה שאיתה אני בוחרת להתחכך, והכל לפי מצב הרוח- הוא בהחלט רגע מופלא...

אז עכשיו עם אמונה אלון, הייתי שותפה סמויה בחייה של משפחה דתית, אבא עורך דין, אימא מנהלת אולפנה לבנות, ושבעה ילדים .יצאתי ונכנסתי בין דלתותיה ושוטטתי בין נפשותיהם בהתנחלות שהם גרים בה, ויחד איתם נקלעתי לטלטלה כשהבעל/האבא דורי קם ועוזב והאישה/האם מיכל נשארת בבית ומנסה להמשיך לקיים את חייה בשליטה המוכרת לה. "אשת חייל עשויה מפלדה". היא לא מבינה מה בדיוק טורד את נפשו של הבעל אבל גם הוא כמוה לא מבין, אלא שהצורך לבדוק כנראה חזק ממנו וזו בעצם הסיבה שהוא בוחר להתרחק. והחוט הדק שנשזר בין כל הדמויות, הוא בעזרת קולה של הבת ענבר בת ה-12, שמקשרת בין עבר להווה, היא זו המספרת, החוקרת, והמגוללת את סיפור המשפחה שתחילתו לפני כ-100 שנה עד עצם היום הזה, ומנגישה לנו את חייה הטרגיים של הסבתא רבתה שלה, בעלת הסוד, שנחשף לפנינו בהדרגה (למי במשפחה אין סודות ?!) ורק בסוף, אבל ממש בסוף, אנחנו נעמת את עצמנו עם שאלות כמו למשל :

האם המונח הזה "אשת חיל עשויה מברזל", לא טומן בחובו מאבקים וחולשות שרק הסתתרו מתחת לאותה הפסדה ? ..

ומהו בדיוק המשבר שעשוי לפקוד אותנו באמצע החיים, החיפוש הדוחק אחר המשמעות לקיום שלנו? האם השאיפה למצוא משמעות בחיים היא הכוח הראשוני אצל האדם והיא זו שמניעה אותנו (ויקטור פרנקל) ולאו דווקא הרצון בהנאה (אינסטינקט ההנאה ) על פי זיגמונד פרוייד ?

והבדיקות שאנחנו עושים לגבי הכללים שלפיהם אנחנו חיים , או אלו החדשים שאותם אנחנו מבקשים לאמץ ולהתאים להתנסויות החדשות ולעולמנו הרגשי והשיפוטי שהתפתח במשך השנים ?

ובכלל, האם מה שרואים משם לא יכולנו לראות מכאן... (סיכומי הביניים והתנסויות...)

והתהייה הגדולה היא אם צו הגורל הוא שלעולם נזדקק כנראה להתרחק על מנת להתקרב לעצמנו ולאחרים ?!
לקרוע על מנת לתפור מחדש טוב יותר... ?!
להרוס כדי לבנות שוב אבל חזק יותר הפעם ?!

והשאלה שיותר הצליחה להדהד, ימים רבים אחרי, היא האם אהבה אפלטונית , כזו שלא התממשה וגם שלא הייתה בכוונת מכוון , נתפסת כבגידה ויכולה לשנות את תוואי החיים בעוצמות בלתי נשלטות ?

אגב את הספר של אמונה "בית על מים רבים" קראתי וסקרתי לפני שנים. אהבתי את כתיבתה . וגם זה הנוכחי זורם והעלילה מתפתחת . בתחילה הפריע לי הקול הנוסף המלווה את תחילת הפרקים שרק כעבור זמן הוא מתברר ומובן והופך בעצם לסיפור שבתוך הסיפור . ....
..

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על ותכתבו: אהובתנו