קיץ 1911. שמונה שנים לאחר הפוגרום
אלישע רפופורט, אלמן בן ארבעים, עמד על סיפון הספינה שהתקרבה לנמל יפו והביט אל החוף. בכיס הפנימי של חליפתו, חליפת חתונה מהודרת, היתה מונחת תמונתה של מינה, שלה היה נשוי שבעה חודשים בלבד.
איש לא הכין אותם לפוגרום ההוא. ואולי זה הם שלא קראו את אותות האזהרה שקדמו לאסון. בטלגרמה ששלח אליו אביו הרופא מאודסה כמה שבועות קודם לכן, הפציר בו לחזור לעירם. איש מקישִׁינֶב שהגיע למרפאתו סיפר לו על רמזים למשהו נורא שעתיד להתרחש. אבל אלישע לא רצה לשמוע. הוא היה אחוז בעבוֹתוֹת שמחת חייו החדשים, ואוֹשרהּ של מינה מילא אותו תקווה, כי השמועות הן כולן דברי הבל. גם מבטי שכניו הנוצרים ואזהרותיו הרפוֹת של שוטר מקומי שחמל עליהם לא שיכנעוהו.
בביתם החדש בקישִׁינֶב, עיר הולדתה של מינה, רקמו אלישע ואשתו חלומות, ובגופה הלך ונרקם תינוק חדש.
אבל באפריל 1903, מוצאי חג הפסח, כבר היה מאוחר מדי.
כנופיית פורעים מן ההמון פרצה לבית שבו עמדו עדיין ריחות תבשילי החג וניחוחות ניקיון יסודי.
הדלת נעקרה, הרהיטים נופצו, תכולת הארונות נשפכה החוצה ונרמסה תחת רגלי הפורעים. אנשי הפּוֹליציה הגירו אל קרבם את היינות מן המזנון, והטיחו את הבקבוקים הריקים בקירות. והפְּרֵסְטָאווֹ, קצין הרובע, עמד בחלון ועישן שעה שהיכו את אלישע בחדר האחורי, ונטלו ממנו את מינה וגררוה למטבח. צווחותיה, שהגיעו אליו בטרם התעלף, קרעו את ליבו, והן עדיין רועמות באוזניו וחותכות בבשרו, כאילו לא עברו מאז שמונה שנים.
הם הניחוהו לבסוף, כיוון שחשבו שהוא מת.
בחלוף כמה שעות, מששבה אליו הכרתו, זחל ובא אל המטבח.
מינה היתה ישובה על הרצפה, צנופה כחיה מבוהלת בין התנור והקיר, וירכיה מרוחות בדם. מפת החג הלבנה, שהיתה עדיין פרושה על השולחן, היתה מוכתמת בכתמים כהים וקרושים, שהעידו על כבודה שחוּלל.
מינה לא היתה בין ארבעים ותשע הגופות שנספרו בשוֹךְ יומיים של פרעות אכזריים, אך נפשה מתה עמן.
עיניה כבו וקולה נדם. הרופא הנוצרי דוֹרושבסקי שבדק אותה, קרא את אלישע לחדר השני, ובכה עמו יחד במבואה לחדר הבדיקה.
ורק התינוק שבבטנה סירב למות. נאחז בדופנות רחמה בעקשנות, כמתריס כלפי העולם וכלפי ריבונו של עולם.
מינה סירבה לדבר. למן היום ההוא חשקה את שפתיה, ולא הוציאה הגה.
בלילה השני מְצאה אלישע, כשהיא ישובה ערומה בגיגית של מי קרח, מבקשת להמית את העובר שבקרבה. הוא הוציאהּ משם בכוח והשכיבה במיטה. אך לפנות בוקר מְצאה כשהיא מעולפת, ועל בטנה כוויות טריות של שמן רוֹתֵח. גם בפעם הזאת לא צלחה המלאכה בידי מינה, ותחת העור החרוך ומוּרסוֹת המוגלה, המשיך התינוק ונאחז בחיים.
כעבור ימים ספורים, בשעת בּוקר מוקדמת, התייצב בחצרם אדם ונקש על השער. כבן שלושים היה. לא היו בידיו תרופות לַחולה ולא הוראות רבנים לטיפול בנפשה של מינה — היו בהן פנקס עבה ועיפרון מחודד. הוא הציג את עצמו לפני בעל הבית, ואלישע בוש בעצמו על שלא זיהה אותו ולא העתיר עליו גינונים של כבוד. הוא לחץ את ידו של האיש, ונפעם מעיניו הצלולות והעמוקות וממבטו החם שביקש לאסוף אליו את יגונו.
"ובכן, מה לך, מר ביאליק, המשורר הלאומי הנערץ כי תבוא אצלנו?" שאל אלישע, מתוך שֵׁפֶל קול.
וחיים נחמן ביאליק ענהו: "מטעמה של ועדה מיוחדת נשלחתי, אשר כּוֹננוהָ סופרים יהודים באודסה. ברצוננו לחקור את המעשים."
והוא ביקש לדבר עם מינה.
"מינה שותקת," אמר אלישע, "ולא תדבר עמך."
אך המשורר התעקש לראותה.
אלישע הוליכו אל הבית והכניסו אל חדרה החשוך. שמש הפז שזרחה כאילו לא אירעו בעולם פוגרומים וריחות הפריחה המהולים בריחות הדם והמוות, נשארו בחוץ.
במיטתה שבאפלת החדר שכבה מינה כגוש בשר גדול, הנושם בעל כורחו.
המשורר התיישב לצידה והחל מדבר אליה. בלחש דיבר, ושפתיו כמעט שאינן נעות, כפעלולן המדבר מן הבטן.
באור הקלוש שחדר מבעד לדלת הפתוחה למחצה, נראו עיניה של מינה קרועות באימה של אדם שגורלו נחרץ.
אלישע לא זכר כמה זמן עבר, עד שלפתע נשמע קולה של אשתו מתוך האפלולית. רק אז שמע לראשונה את זוועות המעשים שנעשו בה, וליבו סירב להאמין לאשר שמעו אוזניו.
בקול מתכתי, כעולה מתוך כד חלול באו מילותיה, ורק חריקת עפרונו של המשורר על הנייר ליוותה אותן כקינת אבלים.
כעבור יומיים מְצאה מתה. לעולם לא יֵידע מאין השיגה מינה את גרגרי הרעל שגרסה בין שיניה, ושהובילו אותה ואת עוברה המֵת אל מחוזות שמעבר לכאב.
רק קצף לבן, כעין אדווה קלה, כיסה את שפתיה, והוא נישק אותן בפעם האחרונה.
* * *
בתיה המגובבים של יפו הבנויים על פני המדרון הלכו והתקרבו אליו, והספינה הטילה עוגן. מעבר לסלעים הגיחו סירות קטנות, ופועלים ערבים נטלו אנשים ומטענם, והעבירום אל החוף. שלושה ארגזי מסע ואלמן בן ארבעים נחבטו אל חיים חדשים.
את אודסה הצוננת, שאליה חזר מקישינב כשנה לאחר מותה של מינה, החליפו עתה חומה העז של יפו וריח שתן ודגים.
חמישה ימים לן אלישע במוסד "הכנסת אורחים" ובַשישי שכר לו חדר בשכונת נווה שלום הסמוכה לנווה צדק שביפו.
חדרו החדש עמד בתוך בוסתן, ומן החלון הגדול ניתן היה לראות את ביתו, בעל שתי הקומות הרחבות, של בעל הבית. כאן פגש לראשונה בבִתוֹ. בת עשרים היתה רבקה. דקה, שזופה מאוד, ושערותיה השחורות קלועות לכתר צמה על ראשה. יופייה הביך אותו. הוא, שנשבע כי לא יישא לעולם אישה אחרת תחת מינה מינְץ, נאלץ להודות כי התאהב למרות רצונו.
פעמים אחדות ניסה לחפש את קרבתה, אך בכל פעם שביקש לפנות אליה, עלו עיניה של מינה בזיכרונו, ובכיו של בנם שלא נולד הלם באוזניו.
לעיתים היתה שולחת אותה אמה להניח בחדרו של הדייר מנה מטשולנט של שבת או צנצנת ריבה. ורבקה היתה נוטלת את התקרובת בידיים מחוספסות, מניחה בחדרו, ויוצאת ללא מילה.
רבקה מיעטה לדבר, ורק דמויות החומר הקטנות שפיסלה חשפו בתווי פניהן את צפונותיה. כך לפחות חשב אלישע.
דמויות אדם קטנות שיצאו מתוך סיפורי המקרא קישטו את פינות החמד בבוסתן אביה, ואנשים זעירים עמדו במרפסת, וחייכו בִשׂפתֵי חימר.
בטחנת הקמח החדשה של נפתלי גוֹלוֹמבּ, מצא אלישע עבודה.
הוא היה יוצא את חדרו עם בוקר ושב אליו לעת ערב, כשבגדיו מאובקים קמח לבן מחיטה מקומית. בשעות האלה, שלאחר שקיעת השמש, היתה רבקה יוצאת אל המרפסת הגולשת אל תוך הגן, ומניחה לייבוש את האנשים הקטנים, שעליהם עמלה במשך היום. רוח הים שהיתה נושבת בהם הקשתה את גופם שהפך בִּן־לילה לכהה ושביר.
בבוקר, בדרכו לעבודתו, היה אלישע עוצר לצד המרפסת ומביט באנשים החדשים, מחפש בפניהם סימנים.
ובוקר אחד, בתחילת הסתיו, מצא ביניהם דמות פועל שכובע מפוסל לו ככובעו שלו, ונעליים כנעליו. תחילה חשב כי דמיונו הוא שמתעתע בו, אך מששב לעת ערב מצא את דמות אותו האיש כשהיא כבר מוברשת בצבע. בגדיו התכולים של האיש שפיסלה רבקה אמש היו זרועים עתה נקודות לבנות, זעירות מאוד, כאבק של קמח לבן.
למחרת ירד הגשם הראשון, ורבקה פינתה מן המרפסת את כל האנשים הקטנים.
ידידים לא היו לו לאלישע, ורק אליהו, בנו של נפתלי גוֹלוֹמבּ, מצא נתיב אל ליבו. בשבתות אחר הצהריים היה לעיתים סר לבית גולומב לתה של לפנות ערב.
השיחות שניהלו אז השניים היו לאלישע כמשב רוח רענן, אשר הֶחֱיָה את חייו שקפאו בחוּמה של יפו.
אליהו היה נבון, חריף שכל, בעל מחשבה מהירה ובה במידה צנוע, ואלישע חיבבו עד מאוד.
אדם ללא ידידים כמוהו כאדם מת, אך אם יש לו לאדם ולוּ ידיד אחד — הרי שיכול הוא לחיות לנצח.
* * *
באחד הימים בתחילת החורף נפל דבר.
בעלת הבית שלחה את בתה לחדרו של הדייר על מנת להחליף את מצעי הקיץ הקלים בכָרים ובכסתות חמים.
כששב מן העבודה, מוקדם מן הרגיל, מצא את רבקה מתקינה את חדרו לחורף. היא סידרה מסביב, ואחר כך נשארה לכוס תה אחת, לשנייה ולשלישית.
קרוב לחצות הלילה חצו את הבוסתן, והוא ליווה אותה אל דלת ביתה ונפרד ממנה בברכה חטופה.
אלישע שב על עקבותיו והתיישב על ספסל האבן במבוא הבוסתן, מנסה להכניס סדר במחשבותיו.
זמן רב עבר עד שהרים את ראשו לעבר הבית, וראה את רבקה בחלון. הוא לא ידע כמה זמן עמדה שם, ורק זכר את העננים שהתפזרו פתאום ואת אור הירח שירד מן השמים והקיף בהילה של כסף את כתר צמתה.
כמו עברו שנות דור מאז אהב לאחרונה. העבר היה מכוסה עתה צללים כהים ככפות עלי גפן, ודרכם נשקפו אליו פניה היפות של הנערה מיפו. הוא עצם את עיניו וביקש לא לחשוב ולא לזכור דבר. וכשפקח אותן, עמדה רבקה מרחק צעדים ספורים ממנו, לגופה כותונת לבנה, ושערה הארוך פזור על עורפה ויורד על כתפיה כהינומה שחורה.
למחרת עלה חוּמוֹ של אלישע. כל גופו דאב עליו ועורו צרב כאילו טיפטפו עליו שמן רותח.
רבקה הגיעה בשעות הצהריים ומצאתו במיטתו. נהרת האור שעל פניה התחלפה בארשת דאוגה. היא הניחה על מצחו בד צונן טבול בחומץ והכינה לו משקה של חלב עם דבש. טרחתה סביבו העיקה עליו, והוא ביקש כי תלך. עד הלילה נרדם והתעורר חליפוֹת, וכל העת היו עיניה של מינה מביטות בו מתוך האופל.
כעבור שבוע ארז את חפציו ונסע חזרה לקישינב. יומיים בילה בבית הקברות, ואחר כך שב לאודסה.
* * *
רבקה נשארה ביפו. במכתב ששלח ניסה להסביר לה ולעצמו את פשר תחושותיו ומעשהו, אך דבריו יצאו מגומגמים. בכתב ידו הסוער שמילא בצפיפות את הדף, קראה רבקה את מה שאמרו השיטין ואת מה שנאמר ביניהן: אהבתו של איש אחד לשתי נשים, האחת בעולם הזה והאחרת בעולם הבא, וליבו קרוע ביניהן.
היא ענתה לו במכתב קצר שהגיע באפריל 1912. "אַיֶכָּה?" כתבה וביקשה שישוב. אך אלישע לא יכול היה לחזור למקום שבו בגד בליבו ובגופו במינה, והוא המשיך להתגעגע לרבקה בכל יום. בלילות שבהם תכפו עליו געגועיו היה כותב לה מכתבי אהבה, אך בבוקר היה משליכם לתנור.
באביב 1916, בעיצומה של המלחמה, הגיע מכתב מרבקה, שנשא שני דפים. בראשון כתבה כי אביה בנה בית חדש בפרבר הגנים — תל־אביב, והיא מודיעה לו על כתובתם החדשה. אין היא יודעת אם יזדקק לה אי פעם, אך כיוון שעוברים הם, מצאה לנכון להודיעו.
בדף מיום אחר סיפרה לו כי מעבידו משכבר, נפתלי גוֹלוֹמבּ, נפטר מן העולם. "היה זה לפני שנתיים," כתבה, "ומאז, בנו אליהו הוא שמנהל את טחנת הקמח. אליהו היה ידידך הקרוב," כתבה לו, "ולפיכך, מן הראוי שתדע את הקורות אותו:
"בעת האחרונה העלה חסן בֶּק, מושלה של יפו (ימ"ש), את דרישתו כי הטחנה תספק קמח לחיילי הצבא התורכי. אליהו ידידך הבין כי מכסות הקמח הגדולות שדרש חסן בק (ימ"ש) יחייבוהו בפתיחת טחנת הקמח לעבודה גם ביום השבת, והוא סירב. יודע אתה, על אף שאינו מן הדתיים, עבודה בשבת קודש לא העלה על דעתו.
"שליחיו של חסן בק (ימ"ש) שָׁבוּ אל המושל, ובידיהם מכתב הסירוב של ידידך. לעת ערב הגיעו הז'נדרמים, ונטלו את אליהו עמם. הם כלאוהו בקישלֶה, ואנשיו של חסן בק (ימ"ש) היכוהו באכזריות. אך ידידך, שגופו חזק ונפשו איתנה, נותר בחיים. מתאר אתה לך שאם לא כן, היו חיילי צבא האימפריה מתים מרעב."
בסוף אפריל 1917 הגיע אל אלישע מכתבה של רבקה ממען בפתח־תקווה. "המלחמה הגדולה נוגסת ביפו," כתבה לו, "והתורכים גירשונו יחד עם יתר תושבי תל־אביב. משפחתי יצאה את העיר בעגלה האחרונה וכעת הננו כאן, גרים כמו בסוכות, לבושים כמו בפורים ואוכלים כמו ביום כיפור. ובכן, בכ"ט בניסן גלינו מעירנו, 'ואני בתוך הגולה', חולמת בין יתר החלומות לטוב גם על השיבה למקומי."
עשרה חודשים לאחר מכן הודיעתהו כי שבה לביתה.
אלישע לא ענה לא למכתבה זה ולא למכתבה האחר. אך בתחילת ינואר 1920, בלא שום הודעה מוקדמת, חזר ליפו ובידו תיק אחד ושני ארגזים.
שמונה שנים קודם לכן קם אלישע וברח אל העיר הגדולה אודסה. מפני עצמו ברח, מפני ליבו המתעקש לאהוב את רבקה. והנה הוא מוצא אונייה הנוסעת בחזרה, נותן שכרה ויורד בעיר יפו. במקום שבו דרכו לפני שלושת אלפי שנים רגליו של יונה הנביא שברח לשווא מצו האלוהים, דורכות עתה רגליו שלו, של אלישע רפופורט המבקש לברוח מצו ליבו — ואינו יכול.
מדוע קם ונסע, בעצמו לא ידע. אולי המלחמה הגדולה, שתמה זה מכבר ושינתה סדרי עולם, היא שהסיעתהו בחזרה. ואולי היתה זו רק יד המקרה שמשכה אותו: מקום פנוי אחרון באונייה שהפליגה לארץ־ישראל ודמי הנסיעה מופחתים.
הוא הניח את חפציו בבית מלון, שקצינים בריטים שזה מקרוב באו, איכלסו את מקצת חדריו, ויצא לשוטט ברחובות. שנים עברו מאז דרכו כאן רגליו בפעם האחרונה, והמקום השתנה עד לבלי הכר. שדרה רחבה נטועה עצי ושינגטוניה ופיקוס נפרשה מולו, והזכירה לו את אירופה. אירופה קטנה באמצע החולות. "סינמה עדן", ראינוע שכבר מלאו לו שש, עמד בגבול שבין תל־אביב לנווה צדק, ואנגלית התגלגלה ברחובות ובבתי המסחר.
אלישע היה מבולבל. למחרת, שם פעמיו לתל־אביב לחפש בין אלפיים תושביה את האישה שנטש. אישה ששערותיה שזורות בכתר צמה שחור, וידיה המניחות אנשים קטנים בשמש מחוספסות הן אך נעימות למגע, ושאולי עוד מחכה לו בכתובת חדשה.
* * *
הוא פגש בה בשעה שיצאה מבית הוריה. דקה יותר ושזופה משזכר. היא חלפה על פניו ולא הכירה אותו, והוא עצר אותה כעבור צעדים מספר. עננה של צער חלפה על פניה כשהציג את עצמו מולה, והיא הושיטה את ידה, שהחספוס שזכר כבר ניטל ממנה, ונגעה בפניו.
"חזרת אפוא," אמרה, ואצבעותיה רעדו על לחיו.
"חזרתי אלייך," אמר, והניח את ידו על אצבעותיה.
רגע ארוך עמדו כך, כפותיהם דבוקות, לפני שאספה רבקה את אצבעותיה ותחבה את ידה לכיסה.
היא שתקה והשפילה מבטה ושערותיה השחורות הבריקו באורה האחרון של השמש.
"אולי נלך לסעוד יחד, או נטייל קצת על שפת הים," הציע, "דברים רבים עלינו לומר זה לזו. דברים רבים מאוד. אינני אותו האיש שברח. אדם אחר אני, רבקה, ובדעתי לשאתך, כפי שנתתי לך את הבטחתי באותו הלילה."
לפתע הציפה שמחה את ליבו. כאילו לא עברו שמונה שנים, ועוד מעט ירד הלילה הטוב על הבוסתנים של יפו, וכוחם של חיים חדשים יעלה מתוך כפות הגפנים האפלות.
רבקה הוסיפה לשתוק ועיניה, שהַשקיעה השתקפה בהן, כבו לאיטן.
"אינני יכולה," אמרה לבסוף, "לא מכבר נישאתי לאיש, והוא ממתין לי."
דקות ארוכות, גם אחרי שפנתה כבר לדרכה, עוד עמד אלישע על השביל, וכפות רגליו נעוצות באדמה, נושאות אך בקושי את משא גופו. הוא חש כי התקווה סגרה בְּרִיחֶיהָ בַּעֲדוֹ לְעוֹלָם.
בלילה הילך לבדו על קו הים. גלים שחורים שקופים ליחכו את החוף, ונסוגו בחזרה כנבהלים. לרגע היה נדמה לו כי הים, הפרוש לפניו כיריעה נושמת, מזמין אותו אליו, מבטיח לו שקט שיביא קץ על ייסוריו.
מינה עלתה במחשבתו בתמונת אותו הלילה שבו מְצאה כשהיא יושבת במי קרח, וכריסה בין שיניה, מבקשת להמית את העובר המֵנֵץ בה חיים.
בכל מאודו רצה עכשיו להצטרף אליה. הוא פסע וצעד אל תוך הים, אך המים היו חמימים ונעימים, ובטנו — רֵיקָה.
בדרכו חזרה החליט לסור אל ביתו של אליהו גוֹלוֹמבּ, ידידו משכבר הימים. על אף שהשעה קרובה היתה לחצות, דלק אור בחלון הבית, ואליהו ישב בחדרו וקרא.
אלישע התקרב לחלון והשמיע את קול האוֹחַ שידע רק הוא להפיק מגרונו.
אליהו הניח את ספרו על ברכיו וחייך לעצמו, ואחר קם אל הדלת ופְתחהּ לרווחה.
אצל מכריו משכבר ניסה אלישע לקושש מידע על אודות רבקה. אבל אלה קימצו בתשובותיהם על מנת שלא לצערו.
ימים מעטים לאחר מכן, כשהיה בדרכו חזרה לאודסה, כבר ידע אלישע כי לא מכבר נענתה רבקה לחיזוריו העקשניים של צעיר בעל לשון חלקה ונטיות דרמטיות בשם יצחק זינגר, ונישאה לו בחתונה רבת פאר, וכי הזוג הצעיר מתגורר בחדר מושכר בבית יצקר שבפרדסי אבו כביר.

קיץ 1911. שמונה שנים לאחר הפוגרום
אלישע רפופורט, אלמן בן ארבעים, עמד על סיפון הספינה שהתקרבה לנמל יפו והביט אל החוף. בכיס הפנימי של חליפתו, חליפת חתונה מהודרת, היתה מונחת תמונתה של מינה, שלה היה נשוי שבעה חודשים בלבד.
איש לא הכין אותם לפוגרום ההוא. ואולי זה הם שלא קראו את אותות האזהרה שקדמו לאסון. בטלגרמה ששלח אליו אביו הרופא מאודסה כמה שבועות קודם לכן, הפציר בו לחזור לעירם. איש מקישִׁינֶב שהגיע למרפאתו סיפר לו על רמזים למשהו נורא שעתיד להתרחש. אבל אלישע לא רצה לשמוע. הוא היה אחוז בעבוֹתוֹת שמחת חייו החדשים, ואוֹשרהּ של מינה מילא אותו תקווה, כי השמועות הן כולן דברי הבל. גם מבטי שכניו הנוצרים ואזהרותיו הרפוֹת של שוטר מקומי שחמל עליהם לא שיכנעוהו.
בביתם החדש בקישִׁינֶב, עיר הולדתה של מינה, רקמו אלישע ואשתו חלומות, ובגופה הלך ונרקם תינוק חדש.
אבל באפריל 1903, מוצאי חג הפסח, כבר היה מאוחר מדי.
כנופיית פורעים מן ההמון פרצה לבית שבו עמדו עדיין ריחות תבשילי החג וניחוחות ניקיון יסודי.
הדלת נעקרה, הרהיטים נופצו, תכולת הארונות נשפכה החוצה ונרמסה תחת רגלי הפורעים. אנשי הפּוֹליציה הגירו אל קרבם את היינות מן המזנון, והטיחו את הבקבוקים הריקים בקירות. והפְּרֵסְטָאווֹ, קצין הרובע, עמד בחלון ועישן שעה שהיכו את אלישע בחדר האחורי, ונטלו ממנו את מינה וגררוה למטבח. צווחותיה, שהגיעו אליו בטרם התעלף, קרעו את ליבו, והן עדיין רועמות באוזניו וחותכות בבשרו, כאילו לא עברו מאז שמונה שנים.
הם הניחוהו לבסוף, כיוון שחשבו שהוא מת.
בחלוף כמה שעות, מששבה אליו הכרתו, זחל ובא אל המטבח.
מינה היתה ישובה על הרצפה, צנופה כחיה מבוהלת בין התנור והקיר, וירכיה מרוחות בדם. מפת החג הלבנה, שהיתה עדיין פרושה על השולחן, היתה מוכתמת בכתמים כהים וקרושים, שהעידו על כבודה שחוּלל.
מינה לא היתה בין ארבעים ותשע הגופות שנספרו בשוֹךְ יומיים של פרעות אכזריים, אך נפשה מתה עמן.
עיניה כבו וקולה נדם. הרופא הנוצרי דוֹרושבסקי שבדק אותה, קרא את אלישע לחדר השני, ובכה עמו יחד במבואה לחדר הבדיקה.
ורק התינוק שבבטנה סירב למות. נאחז בדופנות רחמה בעקשנות, כמתריס כלפי העולם וכלפי ריבונו של עולם.
מינה סירבה לדבר. למן היום ההוא חשקה את שפתיה, ולא הוציאה הגה.
בלילה השני מְצאה אלישע, כשהיא ישובה ערומה בגיגית של מי קרח, מבקשת להמית את העובר שבקרבה. הוא הוציאהּ משם בכוח והשכיבה במיטה. אך לפנות בוקר מְצאה כשהיא מעולפת, ועל בטנה כוויות טריות של שמן רוֹתֵח. גם בפעם הזאת לא צלחה המלאכה בידי מינה, ותחת העור החרוך ומוּרסוֹת המוגלה, המשיך התינוק ונאחז בחיים.
כעבור ימים ספורים, בשעת בּוקר מוקדמת, התייצב בחצרם אדם ונקש על השער. כבן שלושים היה. לא היו בידיו תרופות לַחולה ולא הוראות רבנים לטיפול בנפשה של מינה — היו בהן פנקס עבה ועיפרון מחודד. הוא הציג את עצמו לפני בעל הבית, ואלישע בוש בעצמו על שלא זיהה אותו ולא העתיר עליו גינונים של כבוד. הוא לחץ את ידו של האיש, ונפעם מעיניו הצלולות והעמוקות וממבטו החם שביקש לאסוף אליו את יגונו.
"ובכן, מה לך, מר ביאליק, המשורר הלאומי הנערץ כי תבוא אצלנו?" שאל אלישע, מתוך שֵׁפֶל קול.
וחיים נחמן ביאליק ענהו: "מטעמה של ועדה מיוחדת נשלחתי, אשר כּוֹננוהָ סופרים יהודים באודסה. ברצוננו לחקור את המעשים."
והוא ביקש לדבר עם מינה.
"מינה שותקת," אמר אלישע, "ולא תדבר עמך."
אך המשורר התעקש לראותה.
אלישע הוליכו אל הבית והכניסו אל חדרה החשוך. שמש הפז שזרחה כאילו לא אירעו בעולם פוגרומים וריחות הפריחה המהולים בריחות הדם והמוות, נשארו בחוץ.
במיטתה שבאפלת החדר שכבה מינה כגוש בשר גדול, הנושם בעל כורחו.
המשורר התיישב לצידה והחל מדבר אליה. בלחש דיבר, ושפתיו כמעט שאינן נעות, כפעלולן המדבר מן הבטן.
באור הקלוש שחדר מבעד לדלת הפתוחה למחצה, נראו עיניה של מינה קרועות באימה של אדם שגורלו נחרץ.
אלישע לא זכר כמה זמן עבר, עד שלפתע נשמע קולה של אשתו מתוך האפלולית. רק אז שמע לראשונה את זוועות המעשים שנעשו בה, וליבו סירב להאמין לאשר שמעו אוזניו.
בקול מתכתי, כעולה מתוך כד חלול באו מילותיה, ורק חריקת עפרונו של המשורר על הנייר ליוותה אותן כקינת אבלים.
כעבור יומיים מְצאה מתה. לעולם לא יֵידע מאין השיגה מינה את גרגרי הרעל שגרסה בין שיניה, ושהובילו אותה ואת עוברה המֵת אל מחוזות שמעבר לכאב.
רק קצף לבן, כעין אדווה קלה, כיסה את שפתיה, והוא נישק אותן בפעם האחרונה.
* * *
בתיה המגובבים של יפו הבנויים על פני המדרון הלכו והתקרבו אליו, והספינה הטילה עוגן. מעבר לסלעים הגיחו סירות קטנות, ופועלים ערבים נטלו אנשים ומטענם, והעבירום אל החוף. שלושה ארגזי מסע ואלמן בן ארבעים נחבטו אל חיים חדשים.
את אודסה הצוננת, שאליה חזר מקישינב כשנה לאחר מותה של מינה, החליפו עתה חומה העז של יפו וריח שתן ודגים.
חמישה ימים לן אלישע במוסד "הכנסת אורחים" ובַשישי שכר לו חדר בשכונת נווה שלום הסמוכה לנווה צדק שביפו.
חדרו החדש עמד בתוך בוסתן, ומן החלון הגדול ניתן היה לראות את ביתו, בעל שתי הקומות הרחבות, של בעל הבית. כאן פגש לראשונה בבִתוֹ. בת עשרים היתה רבקה. דקה, שזופה מאוד, ושערותיה השחורות קלועות לכתר צמה על ראשה. יופייה הביך אותו. הוא, שנשבע כי לא יישא לעולם אישה אחרת תחת מינה מינְץ, נאלץ להודות כי התאהב למרות רצונו.
פעמים אחדות ניסה לחפש את קרבתה, אך בכל פעם שביקש לפנות אליה, עלו עיניה של מינה בזיכרונו, ובכיו של בנם שלא נולד הלם באוזניו.
לעיתים היתה שולחת אותה אמה להניח בחדרו של הדייר מנה מטשולנט של שבת או צנצנת ריבה. ורבקה היתה נוטלת את התקרובת בידיים מחוספסות, מניחה בחדרו, ויוצאת ללא מילה.
רבקה מיעטה לדבר, ורק דמויות החומר הקטנות שפיסלה חשפו בתווי פניהן את צפונותיה. כך לפחות חשב אלישע.
דמויות אדם קטנות שיצאו מתוך סיפורי המקרא קישטו את פינות החמד בבוסתן אביה, ואנשים זעירים עמדו במרפסת, וחייכו בִשׂפתֵי חימר.
בטחנת הקמח החדשה של נפתלי גוֹלוֹמבּ, מצא אלישע עבודה.
הוא היה יוצא את חדרו עם בוקר ושב אליו לעת ערב, כשבגדיו מאובקים קמח לבן מחיטה מקומית. בשעות האלה, שלאחר שקיעת השמש, היתה רבקה יוצאת אל המרפסת הגולשת אל תוך הגן, ומניחה לייבוש את האנשים הקטנים, שעליהם עמלה במשך היום. רוח הים שהיתה נושבת בהם הקשתה את גופם שהפך בִּן־לילה לכהה ושביר.
בבוקר, בדרכו לעבודתו, היה אלישע עוצר לצד המרפסת ומביט באנשים החדשים, מחפש בפניהם סימנים.
ובוקר אחד, בתחילת הסתיו, מצא ביניהם דמות פועל שכובע מפוסל לו ככובעו שלו, ונעליים כנעליו. תחילה חשב כי דמיונו הוא שמתעתע בו, אך מששב לעת ערב מצא את דמות אותו האיש כשהיא כבר מוברשת בצבע. בגדיו התכולים של האיש שפיסלה רבקה אמש היו זרועים עתה נקודות לבנות, זעירות מאוד, כאבק של קמח לבן.
למחרת ירד הגשם הראשון, ורבקה פינתה מן המרפסת את כל האנשים הקטנים.
ידידים לא היו לו לאלישע, ורק אליהו, בנו של נפתלי גוֹלוֹמבּ, מצא נתיב אל ליבו. בשבתות אחר הצהריים היה לעיתים סר לבית גולומב לתה של לפנות ערב.
השיחות שניהלו אז השניים היו לאלישע כמשב רוח רענן, אשר הֶחֱיָה את חייו שקפאו בחוּמה של יפו.
אליהו היה נבון, חריף שכל, בעל מחשבה מהירה ובה במידה צנוע, ואלישע חיבבו עד מאוד.
אדם ללא ידידים כמוהו כאדם מת, אך אם יש לו לאדם ולוּ ידיד אחד — הרי שיכול הוא לחיות לנצח.
* * *
באחד הימים בתחילת החורף נפל דבר.
בעלת הבית שלחה את בתה לחדרו של הדייר על מנת להחליף את מצעי הקיץ הקלים בכָרים ובכסתות חמים.
כששב מן העבודה, מוקדם מן הרגיל, מצא את רבקה מתקינה את חדרו לחורף. היא סידרה מסביב, ואחר כך נשארה לכוס תה אחת, לשנייה ולשלישית.
קרוב לחצות הלילה חצו את הבוסתן, והוא ליווה אותה אל דלת ביתה ונפרד ממנה בברכה חטופה.
אלישע שב על עקבותיו והתיישב על ספסל האבן במבוא הבוסתן, מנסה להכניס סדר במחשבותיו.
זמן רב עבר עד שהרים את ראשו לעבר הבית, וראה את רבקה בחלון. הוא לא ידע כמה זמן עמדה שם, ורק זכר את העננים שהתפזרו פתאום ואת אור הירח שירד מן השמים והקיף בהילה של כסף את כתר צמתה.
כמו עברו שנות דור מאז אהב לאחרונה. העבר היה מכוסה עתה צללים כהים ככפות עלי גפן, ודרכם נשקפו אליו פניה היפות של הנערה מיפו. הוא עצם את עיניו וביקש לא לחשוב ולא לזכור דבר. וכשפקח אותן, עמדה רבקה מרחק צעדים ספורים ממנו, לגופה כותונת לבנה, ושערה הארוך פזור על עורפה ויורד על כתפיה כהינומה שחורה.
למחרת עלה חוּמוֹ של אלישע. כל גופו דאב עליו ועורו צרב כאילו טיפטפו עליו שמן רותח.
רבקה הגיעה בשעות הצהריים ומצאתו במיטתו. נהרת האור שעל פניה התחלפה בארשת דאוגה. היא הניחה על מצחו בד צונן טבול בחומץ והכינה לו משקה של חלב עם דבש. טרחתה סביבו העיקה עליו, והוא ביקש כי תלך. עד הלילה נרדם והתעורר חליפוֹת, וכל העת היו עיניה של מינה מביטות בו מתוך האופל.
כעבור שבוע ארז את חפציו ונסע חזרה לקישינב. יומיים בילה בבית הקברות, ואחר כך שב לאודסה.
* * *
רבקה נשארה ביפו. במכתב ששלח ניסה להסביר לה ולעצמו את פשר תחושותיו ומעשהו, אך דבריו יצאו מגומגמים. בכתב ידו הסוער שמילא בצפיפות את הדף, קראה רבקה את מה שאמרו השיטין ואת מה שנאמר ביניהן: אהבתו של איש אחד לשתי נשים, האחת בעולם הזה והאחרת בעולם הבא, וליבו קרוע ביניהן.
היא ענתה לו במכתב קצר שהגיע באפריל 1912. "אַיֶכָּה?" כתבה וביקשה שישוב. אך אלישע לא יכול היה לחזור למקום שבו בגד בליבו ובגופו במינה, והוא המשיך להתגעגע לרבקה בכל יום. בלילות שבהם תכפו עליו געגועיו היה כותב לה מכתבי אהבה, אך בבוקר היה משליכם לתנור.
באביב 1916, בעיצומה של המלחמה, הגיע מכתב מרבקה, שנשא שני דפים. בראשון כתבה כי אביה בנה בית חדש בפרבר הגנים — תל־אביב, והיא מודיעה לו על כתובתם החדשה. אין היא יודעת אם יזדקק לה אי פעם, אך כיוון שעוברים הם, מצאה לנכון להודיעו.
בדף מיום אחר סיפרה לו כי מעבידו משכבר, נפתלי גוֹלוֹמבּ, נפטר מן העולם. "היה זה לפני שנתיים," כתבה, "ומאז, בנו אליהו הוא שמנהל את טחנת הקמח. אליהו היה ידידך הקרוב," כתבה לו, "ולפיכך, מן הראוי שתדע את הקורות אותו:
"בעת האחרונה העלה חסן בֶּק, מושלה של יפו (ימ"ש), את דרישתו כי הטחנה תספק קמח לחיילי הצבא התורכי. אליהו ידידך הבין כי מכסות הקמח הגדולות שדרש חסן בק (ימ"ש) יחייבוהו בפתיחת טחנת הקמח לעבודה גם ביום השבת, והוא סירב. יודע אתה, על אף שאינו מן הדתיים, עבודה בשבת קודש לא העלה על דעתו.
"שליחיו של חסן בק (ימ"ש) שָׁבוּ אל המושל, ובידיהם מכתב הסירוב של ידידך. לעת ערב הגיעו הז'נדרמים, ונטלו את אליהו עמם. הם כלאוהו בקישלֶה, ואנשיו של חסן בק (ימ"ש) היכוהו באכזריות. אך ידידך, שגופו חזק ונפשו איתנה, נותר בחיים. מתאר אתה לך שאם לא כן, היו חיילי צבא האימפריה מתים מרעב."
בסוף אפריל 1917 הגיע אל אלישע מכתבה של רבקה ממען בפתח־תקווה. "המלחמה הגדולה נוגסת ביפו," כתבה לו, "והתורכים גירשונו יחד עם יתר תושבי תל־אביב. משפחתי יצאה את העיר בעגלה האחרונה וכעת הננו כאן, גרים כמו בסוכות, לבושים כמו בפורים ואוכלים כמו ביום כיפור. ובכן, בכ"ט בניסן גלינו מעירנו, 'ואני בתוך הגולה', חולמת בין יתר החלומות לטוב גם על השיבה למקומי."
עשרה חודשים לאחר מכן הודיעתהו כי שבה לביתה.
אלישע לא ענה לא למכתבה זה ולא למכתבה האחר. אך בתחילת ינואר 1920, בלא שום הודעה מוקדמת, חזר ליפו ובידו תיק אחד ושני ארגזים.
שמונה שנים קודם לכן קם אלישע וברח אל העיר הגדולה אודסה. מפני עצמו ברח, מפני ליבו המתעקש לאהוב את רבקה. והנה הוא מוצא אונייה הנוסעת בחזרה, נותן שכרה ויורד בעיר יפו. במקום שבו דרכו לפני שלושת אלפי שנים רגליו של יונה הנביא שברח לשווא מצו האלוהים, דורכות עתה רגליו שלו, של אלישע רפופורט המבקש לברוח מצו ליבו — ואינו יכול.
מדוע קם ונסע, בעצמו לא ידע. אולי המלחמה הגדולה, שתמה זה מכבר ושינתה סדרי עולם, היא שהסיעתהו בחזרה. ואולי היתה זו רק יד המקרה שמשכה אותו: מקום פנוי אחרון באונייה שהפליגה לארץ־ישראל ודמי הנסיעה מופחתים.
הוא הניח את חפציו בבית מלון, שקצינים בריטים שזה מקרוב באו, איכלסו את מקצת חדריו, ויצא לשוטט ברחובות. שנים עברו מאז דרכו כאן רגליו בפעם האחרונה, והמקום השתנה עד לבלי הכר. שדרה רחבה נטועה עצי ושינגטוניה ופיקוס נפרשה מולו, והזכירה לו את אירופה. אירופה קטנה באמצע החולות. "סינמה עדן", ראינוע שכבר מלאו לו שש, עמד בגבול שבין תל־אביב לנווה צדק, ואנגלית התגלגלה ברחובות ובבתי המסחר.
אלישע היה מבולבל. למחרת, שם פעמיו לתל־אביב לחפש בין אלפיים תושביה את האישה שנטש. אישה ששערותיה שזורות בכתר צמה שחור, וידיה המניחות אנשים קטנים בשמש מחוספסות הן אך נעימות למגע, ושאולי עוד מחכה לו בכתובת חדשה.
* * *
הוא פגש בה בשעה שיצאה מבית הוריה. דקה יותר ושזופה משזכר. היא חלפה על פניו ולא הכירה אותו, והוא עצר אותה כעבור צעדים מספר. עננה של צער חלפה על פניה כשהציג את עצמו מולה, והיא הושיטה את ידה, שהחספוס שזכר כבר ניטל ממנה, ונגעה בפניו.
"חזרת אפוא," אמרה, ואצבעותיה רעדו על לחיו.
"חזרתי אלייך," אמר, והניח את ידו על אצבעותיה.
רגע ארוך עמדו כך, כפותיהם דבוקות, לפני שאספה רבקה את אצבעותיה ותחבה את ידה לכיסה.
היא שתקה והשפילה מבטה ושערותיה השחורות הבריקו באורה האחרון של השמש.
"אולי נלך לסעוד יחד, או נטייל קצת על שפת הים," הציע, "דברים רבים עלינו לומר זה לזו. דברים רבים מאוד. אינני אותו האיש שברח. אדם אחר אני, רבקה, ובדעתי לשאתך, כפי שנתתי לך את הבטחתי באותו הלילה."
לפתע הציפה שמחה את ליבו. כאילו לא עברו שמונה שנים, ועוד מעט ירד הלילה הטוב על הבוסתנים של יפו, וכוחם של חיים חדשים יעלה מתוך כפות הגפנים האפלות.
רבקה הוסיפה לשתוק ועיניה, שהַשקיעה השתקפה בהן, כבו לאיטן.
"אינני יכולה," אמרה לבסוף, "לא מכבר נישאתי לאיש, והוא ממתין לי."
דקות ארוכות, גם אחרי שפנתה כבר לדרכה, עוד עמד אלישע על השביל, וכפות רגליו נעוצות באדמה, נושאות אך בקושי את משא גופו. הוא חש כי התקווה סגרה בְּרִיחֶיהָ בַּעֲדוֹ לְעוֹלָם.
בלילה הילך לבדו על קו הים. גלים שחורים שקופים ליחכו את החוף, ונסוגו בחזרה כנבהלים. לרגע היה נדמה לו כי הים, הפרוש לפניו כיריעה נושמת, מזמין אותו אליו, מבטיח לו שקט שיביא קץ על ייסוריו.
מינה עלתה במחשבתו בתמונת אותו הלילה שבו מְצאה כשהיא יושבת במי קרח, וכריסה בין שיניה, מבקשת להמית את העובר המֵנֵץ בה חיים.
בכל מאודו רצה עכשיו להצטרף אליה. הוא פסע וצעד אל תוך הים, אך המים היו חמימים ונעימים, ובטנו — רֵיקָה.
בדרכו חזרה החליט לסור אל ביתו של אליהו גוֹלוֹמבּ, ידידו משכבר הימים. על אף שהשעה קרובה היתה לחצות, דלק אור בחלון הבית, ואליהו ישב בחדרו וקרא.
אלישע התקרב לחלון והשמיע את קול האוֹחַ שידע רק הוא להפיק מגרונו.
אליהו הניח את ספרו על ברכיו וחייך לעצמו, ואחר קם אל הדלת ופְתחהּ לרווחה.
אצל מכריו משכבר ניסה אלישע לקושש מידע על אודות רבקה. אבל אלה קימצו בתשובותיהם על מנת שלא לצערו.
ימים מעטים לאחר מכן, כשהיה בדרכו חזרה לאודסה, כבר ידע אלישע כי לא מכבר נענתה רבקה לחיזוריו העקשניים של צעיר בעל לשון חלקה ונטיות דרמטיות בשם יצחק זינגר, ונישאה לו בחתונה רבת פאר, וכי הזוג הצעיר מתגורר בחדר מושכר בבית יצקר שבפרדסי אבו כביר.