הוצאה לאור›חרגול

"קנאת סופרים" מקורו במסכת בבא בתרא, אבל מאיה ערד נסמכה על הטרנד המודרני אליבא דמרב מיכאלי והפכה את זה לקנאת סופרות. מה שלא מודרני אצל ערד זה רפיונה המוחלט בדימויים. אלה דלים ושחוקים. גם עולמה הטכנולוגי צר כנמלה כשהיא מתארת את הסופרת שלה אביגיל יושבת במונית ונאבקת בנקרא על מסך הנייד, החשוך והאותיות טל ומטר. וואלה. לא שמעה ערד על ניידים בהירים והאפשרות להגדיל את הטקסט? נשמע עלוב כמו ערב ההקראה והדיו

מאיה ערד רקמה ספר ממה שכרגיל היא רואה ומכירה, החיים של הישראלים בארה"ב. וזה ספר שאהבתי מאוד, אבל לא מיד.
גיבורת הספר היא לאה צוקרמן, שהולדתה ברומניה, כשבגיל שמונה היא מוצאת עצמה בישראל ומאוחר יותר לומדת בסמינר לחינוך. בעקבות כל מיני התפתחויות שעוברות עליה, על זה היא לומדת מאוחר בחיים, היא מקבלת הצעה ממנהלת הסמינר לעבור לארה"ב לשליחות של שנתיים, ההופכות לישיבת קבע שם.
לאה היא אישה בלונדית ויפה וז

זה הרביעי של ערד שאני קורא והיא לא מאכזבת. הפעם בחרה ללכת בעקבות אגאתה כריסטי.
ערד משלבת מהידע הספרותי שלה כבדרך אגב בספריה, ויש בזה חן רב. הפעם עשתה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד והותירה אותנו עם תעלומה.
זוהר בר נשוי לזוהר בר. כן, יש שני זוהר בר, הוא והיא. וזוהר בר נקרא להיות הפרק האמנותי בימי חג ההודיה אצל יולי ויובי פלג, ישראלים השוהים דרך קבע במערב ארה"ב. יולי פלג הזמינה את זוהר בר והותירה בידיו

#
הוא היה ברשימה שלי מאז הביקורת של סוריקטה, ב 2017 (תודה רבה!). במסגרת חיפושי אחרי משהו לקרוא שירחיק אותי מהמיאוס של החיים הנוכחיים, כאשר בכל רגע מישהו עובר איזה גבול ככה, כי אפשר, נואשתי מהסיכוי לפגוש בו במקרה והחלטתי להשיג אותו.
אני מאשימה את המציאוּת הנוכחית בזמן הרב שלקח לי – כמעט פרק שלם – להתחבר לספר. כמעט שכחתי את התענוג בשקיעה בספר שנכתב רק כדי להָנות את הקורא. כל הזמן חיפשתי ללא הצלחה

כשאני בוחרת ספר של מאיה ערד אני כבר יודעת שרוב הסיכויים שאני הולכת על בטוח.

הספר הינו מקבץ של שלושה סיפורים שכל אחד מהם עוסק בצורה כזו או אחרת במשפחה. יחסים בין אחים חורגים, יחסים בין גבר להוריו, יחסים בין בן לחברתו של אביו ובין נער מתבגר לאימו.

בדרך כלל סיפורים קצרים לא מצליחים לגעת בי מכיוון שאני מרגישה שהם חולפים מהר או לא ממוצים עד תום. לעיתים קרובות מרגיש לי שלסופר היה זיק של רעיון ו

#
היה היה איש אחד באיראן שהיו לו 7 צאצאים. הוא היה די אמיד ורצה שכל בני משפחתו יחלקו מתחם אחד. היה לו שטח עצום עליו בנה 7 בתים ונתן לכל אחד מצאצאיו בית אחד לחיות בו.

אף אחד לא יפול מהכיסא מהרעיון, שכדי לשמור על משפחתיות חיובית עדיף אולי לא לחיות בשכנות קרובה מדי. ארבעה משבעת הבתים שנבנו התנתקו מהכלל – על ידי גדר או מכירת הבית ומעבר למקום אחר. שלושת הבתים שנשארו הם "השכונה" עליה מסופר הסיפור. ב

שלוש פעמים התחלתי לקרוא את הספר ונטשתי אותו עוד לפני ההלוויה הראשונה (יש בו 4 הלוויות).
למרות שההבטחה הכי גדולה היו המחמאות על הכריכה והעובדה שהוא זכה בפרס בוקר.

מאז שעברתי לקרוא ספרים דיגיטליים בימות החול ואני נזקקת למודפסים רק בשבתות ובחגים, החלטתי לתת לכל הספרים הנטושים הזדמנות נוספת לפני שאחליט מי לשמירה ומי למסירה. ויש לי לא מעט נטושים.

הכתיבה מצאה חן בעיני מן ההתחלה, אין להכחיש, אבל הסיפו

#
זה ספר שעוסק – תחזיקו חזק! – בעובדה המצערת שבני האדם אינם שווים. הם לא אחים. הם לא ערֵבים זה לזה. והם גם לא טובים. העובדה שבויל כתב על זה ספר, ושכל כך הרבה קוראים (חמישה בסימניה) כתבו שזה (לפחות) ספר טוב, גרמו לי להרהר בעובדה שאפשר לכתוב ספר על תופעה ידועה כאילו היא איזו תופעה איזוטרית, שגרמה לסופר תגלית: תראו מה בני האדם עושים זה לזה!

יש פה סיפור על שני זוגות, שאינם מכירים זה את זה והמפגשים

רותי (67) וגיורא (70) זוג הגר בקליפורניה נמצאים בשלב בו גיורא בשבתון אחרון, אבל למעשה בפנסיה. רותי כבר שנים לא עובדת, אבל ידעה להעסיק עצמה יפה. לזוג אין ילדים.
לחייהם נכנסת פתאום נטעלי, נכדה של מכר או קרוב של גיורא. היא מגיעה עם בן-זוגה בן לקפה ועוגה ועד מהרה מוצאת עצמה בביקורים פה ושם עד כדי מגורים בבית הזוג המבוגר כשהם נוסעים לאירופה.
אבל כל אלה תופסים את רותי מביטה בגיורא, במבט המעורפל שלו וח